ערעור בטענה לסטייה מסדרי הדין או לטעות בשיקול הדעת – אימתי? הבטחת מדור הקטינים לעת פירוק השיתוף בדירה

א. לפניי ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע שעניינם החלטת בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה בעניין חלוקת רכושם ואיזון משאביהם של הצדדים וביתר פירוט: מכירת הנכס המשותף באמצעות כונס נכסים, חיוב המערערת בדמי שימוש בנכס זה כל עוד היא מתגוררת בו, דחיית בית הדין את בקשת המערערת לאזן גם נכסי קריירה ולחלק את הנכסים בחלוקה לא שוויונית והחלטתו כי הזכויות העתידיות יחולקו בעת היגמלן ולא יהוונו. ב. ראשית לכול אעיר כי הערעור כולו עוסק כאמור בענייני רכוש. לא זו בלבד אלא שאין הוא יכול לעסוק בסוגיית הגירושין שכן הצדדים כבר גרושים. למרות זאת נפתח בעניינם של הצדדים, לכאורה בטעות, תיק "גירושין". מטעמי סדר ומנהל תקינים אני מורה אפוא למזכירות לסגור תיק זה ולפתוח במקומו תיק חלוקת רכוש שאליו יועברו כל המסמכים שבתיק זה ואף האגרה ששולמה בתיק זה תיזקף לאותו תיק. מועד פתיחתו של תיק זה ייחשב מבחינה משפטית כמועד פתיחתו של תיק הרכוש. ג. ולגופו של עניין ייאמר קצרות: טענותיה של המערערת ברובן אינן מצדיקות דיון בערעורשכן אין הן עומדות בתנאי הסף לו, כך כאמור בנוגע לרוב הטענות, אולם יש בהן היוצאת או היוצאות מן הכלל, וכפי שיפורט: על פי תקנות הדיוןאפשר לערער על יסוד טענה כי בית דין קמא טעהטעות הנראית לעיןבעובדות – ופשיטא שמדובר בטעות בעובדות הנוגעות למסקנת פסק הדיןולא בכאלה שנראה בעליל שהטעות בהן, גם אם אכן הייתה, לא השפיעה על אותן מסקנות, אם טעה כאמור בשיקול הדעת, אם טעה בהלכה או אם סטה מסדרי הדין באופן המשפיע על התוצאה. בענייננו טוענת המערערת לטעויות רבות של בית הדין, בעיקר בעובדות ובסדרי הדין, אך אף אם נניח כי הצדק עימה – ואין אנו קובעים כך – מדובר בעובדות חסרות משמעות בהיבט של התוצאה וכך גם בנוגע לסטייה, אם הייתה, מסדרי הדין. ד. כך,לצורך הדיוןבלבד,נניח שטעה בית הדין בסוברו כי המערערת הסכימה לפירוק השיתוףבנכס וכי טעה באומרו כי המערערת עיכבה את ההליכים ולא שיתפה פעולה,ומה בכך? פירוק השיתוף הוא תוצר הכרחי של הגירושין(ולאחר פירוד אפשר לתובעו אף ללא גירושין) בין שתסכים לו המערערת ובין שתתנגד לו. לו דובר בקביעה בדבר הסכמה על אופן הפירוק ובדגש על השאלה מי ירכוש את הנכס היה מקום לטעון כי קביעה בדבר הסכמה שבטעות יסודה משליכה על התוצאה. אבל לא זו הטענה. יתר על כן מכתב הערעור עולה כי המערערת טוענת גם עתה כי אין היא יכולה לרכוש את הנכס בעצמה (אלא אם תתקבלנה תביעותיה האחרות במסגרת ערעור זה – מה שסיכוייו קלושים כדלהלן ושבכל מקרה אינו מצדיק לעכב את הפירוק שמא בעתיד תתאפשר רכישת חלק המשיב בידי המערערת). גםשיתוף הפעולה של המערערת ואיעיכובה את ההליכים, לטענתה,אינם סיבה שלא לפרק את השיתוף, כמובן,אלא שיקול בנוגע להוצאות משפטשלא נפסקו ושלא הן עניינו של ערעור זה כמובן. נניח גם שטעה בית דין קמא בדבריו בנוגע לטענות המערערת כי המשיב בגד בהעם אחרותאואף בנוגע לטענותיה כינהג כלפיה באלימות,ונניח אף כי לו היה בית הדין מברר טענות אלה לעומקן וחוקר ובודק היטב היה מוצא כי אכן כך עשה המשיב, עדיין תיוותר השאלההכיצד משפיע האמור על התוצאה?לו עסקינן בתביעת גירושין מן העבר האחד או שלום בית מן העבר האחר, בצו הרחקה, בכתובה ואולי אף לו עסקינן בשאלת משמורת הילדים הייתה משמעות לשאלות אלה. אולםאין הערעור שלפנינו עוסק אלא בענייני רכוש, והללו אינם מושפעים משאלה צדקתן או איצדקתן של טענות המערערת לגופן(ולכך כנראה כוונה גם אמירת בית הדין קמא, לדברי המערערת, כי טענותיה אינן ממין העניין). סוף דברטענותיההאמורות של המערערתאינן מקימות לה יסוד לבנות עליו הליכי ערעור ולאכל שכן שאין בהןשורש העשוי להצמיח את עיכוב הביצוע. ה. כך גם לעניין הטענות בדבר אופן איזון הזכויות העתידיות.ברירת המחדלעל פי החוק והפסיקה, וכפי שציין המשיב בצדק בכתב התשובה לערעור,היא חלוקת הזכויות בעת היגמלןעל בסיס הקביעה עתה מה חלקו של כל אחד מהצדדים בהן.סטייהמברירת מחדל זונעשית לא מכוחןשל טענותוודאי לא מכוחם שלרצונות ובקשותשל הצד המעוניין כי רעהו ישלם לו כבר עתה את ערכן המהוון של הזכויות ולמעשה ירכוש אותן ממנואלא מכוחה של הסכמה, שלא הייתה בענייננו. טענותיהשל המערערתעל המצב הכלכלי הקשה שאליו תיקלעבשל כך, אף אם צודקות הן – והמשיב בכתב תשובתו סבור אחרת,אינן משנות את האמור. אין המשיב מחויב לדאוג לפרנסת אשתו לאחר גירושיהםשל הצדדים (הכתובה עשויה להיראות כפיצוי מסוים בתחום זה, אם כי לא תמיד עונה היא על דרישה כזו, אולם כאמור לא היה הנידון);פרנסת הילדים שעימה היא עניין להליכי מזונות הילדים;שינויצורת או מועד יישוםחלוקת הרכוש אינו המענהלא לזו ולא לאלה (מלבד בהקשרו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ועל כך עוד להלן). כללו של דבר גם כאן כי בין ששמע בית הדין את טענות המערערת ובין שלא שמען או לא הקדיש להן די תשומת לב, כטענתה,התוצאה על פי החוק והפסיקה לא הייתה יכולה להשתנות מכוחן של טענות אלה, וממילא אף כאן לא קמה עילה לערעור. ו. הוא הדין והוא הטעם לשאלת דמי השימוש בנכס. לא מצאתי בדברי המערערת טיעון הלכתי, משפטי או עובדתישעל בסיסו היה מקוםלראות אתחיובה בדמי שימוש כטעות, וזאת אף אם נניח שכל טענותיה העובדתיות נכונות: כשנכס משותף משמש את אחד מהצדדים לבדו, ובוודאי כשהאחר מנוע משימוש בו ואין ספק שזה המצב לאחר גירושי הצדדים אפילו נניח שקודם לכן עזב האיש את הבית מרצונו, על המשתמש בנכס לשלם לרעהו את חלקו היחסי בדמי השימוש. טענתהשל המערערת בעניין זהמן ההיבט של מגוריה בנכס עם ילדי הצדדים– טענה היא לכאורה, אלא שגם היאאינה טענהבמישור של ערעורעל עצם החיוב בדמי שימוש אלאבמישורשל מזונות הילדיםשבהם מחויב האב לכאורה, ובעניין זה – ככל שלא נפסק רכיב מדור – עליה לפנות לבית דין קמא ואם פסיקתו לא תניח את עתה תהא רשאית כמובן לערער עליה. ונבהיר:יכול בית דין לקבוע שתשלום רכיב המדור יהיה באמצעות פטור חלקי או מלא מדמי שימושבשל ראיית האישה כמשתמשת בחלקה בנכס וראיית הילדים כמשתמשים בחלקו של האיש.אך אין הוא חייב לקבוע כך, והדברים אמורים במשנה תוקף נוכח הפסיקה הרואה את בית הדין כמוסמך לפסוק בהשבת הוצאות המזונות והמדור לאם דווקא ולא בחוב שכלפי הילדים במישרין (מכוחה של הכריכה, ולא נטען בכתב הערעור כי הפסיקה בענייננו הייתה מכוח הסכמה לסמכות ולא מכוח כריכה).יכול בית הדין לחייבאת האישהעל שימושה, עם הילדים, בחלקו של האיש בנכסובמקביל לחייבאת האיש לשלם להאת מדור הילדים. הבחירה בין שני מסלולים אלה נתונה לשיקול דעתו של בית הדין ולא מצאתי במה שלפניי כל טענה שיש בה כדי לבסס אמירה ששיקול הדעת בעניין זה היה מוטעה, ודאי לא שהיה מוטעה בטעות הנראית לעין. כל האמור, נעיר עוד, הוא אפילו לשיטתה של המערערת. המשיב מצידו טוען כי משלושת ילדי הצדדים יש רק קטינה אחת הגרה עם האם, בעוד בת נוספת הגרה עימה היא בגירה והבן הקטין גר עימו. מכל מקום הדיון בעניין זה מקומו כאמור במסגרת תביעת מזונות הילדים ולא במסגרת ההליך הרכושי. ז. אשר לשאלת הפסיקה, או איהפסיקה, על פיסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ד – 1973, (להלן: חוק יחסי ממון), שבעניינה מלינה המערערת על בית דין קמא שלא קבע חלוקה לא שוויונית על יסוד פערי השכר וכושר ההשתכרות שבין הצדדים. החוקלא הורה לבית הדין לנקוט חלוקה כזובמצב מסוים – לו כך היה אלא שבית הדין היה קובע כי לא זה המצב היה יותר מקום לבחון ערעור על קביעה כזו, אבל לא זה המצב החוקי –אלאהורהכי רשאי הוא לעשות כן. אכן אפשר עדיין לטעון כי שגה בית הדין בשיקול הדעת משבחר שלא לעשות את שהרשהו המחוקק לעשות, אולם ברי כי קביעה כזו מצריכה הרמת נטל כבד במיוחד של הצגת טעות הנראית לעין בשיקול הדעת. גםבטענת טעות בשיקול הדעת'רגילה'הנטל– להראות 'טעות הנראית לעין' –כבד, אף שמדובר בשיקול דעת הנוגע לעצם ההכרעה בעניינן של עובדות או בין עמדות ופרשנויות הלכתיות או משפטיות שונות,כדי להתוות תו של 'טעות הנראית לעין' לא די אף שבית הדין הגדול יסבור אחרתמבית דין קמא אלא עליו להשתכנע כי שיקול דעתו של בית דין קמא כלל אינו בגדר הסברה האפשרית. אךבמקום שבואיןמדובראף בשיקול דעת שעניינו הכרעה כאמור אלאבשיקול שבגדרו מחליט בית הדין שלא לעשות את שהרשהו המחוקק אך לא חייבו – כבד הנטל שבעתיים. לו היו הפערים בין הצדדים קיצוניים מאוד אולי היה מקום לבחוןטענה לטעות כאמור, ואדגיש שוב:אולי,אך אף לטענת המערערת לא בכך מדובר. אין מדובר דרך משל בבעל שהוא איש עסקים עשיר ביותר, בכיר בחברה עסקית מצליחה בשוק הפרטי המשתכר עשרות אלפי שקלים בחודש או הצפוי להשתכר כך או בבעל משרה בדרגים הבכירים ביותר ובתפקידים נושאי השכר הגבוה ביותר בשירות המדינה. מאידך גיסא אין מדובר באישה שהיא עקרת בית או עובדת בעבודות דחק: שני בני הזוג עובדים בשירות הציבורי, האיש קצין משטרה אך לא בדרגים הבכירים ביותר ולפי גילו וגיל הפרישה הנהוג במשטרת ישראל אופק הקידום שלו אינו רב. האישה עובדת בבית חולים במקצוע נלווהרפואה (פארארפואי). לשיטת האיש שכרה צפוי לעלות בקרוב בשל הכשרתה כאחות שבו למדה והעברתה הצפויה לתפקיד זה, לשיטתו גם אין השכר שהציגה לבית הדין משקף את שכרה האמיתי אלא את זה המופחת באופן זמני בשל הפחתת היקף עבודתה לצורך לימודיה אלה, גם שכרו שלו, נטו, לדבריו שונה מהנטען בדברי האישה. כאן המקום להעיר כיעיון במסמכיםשבתיק בית דין קמא – לרבות חוות דעת האקטואר ונספחיה הכוללים תלושי שכר ודוחות מקרנות פנסיה וכו' –מחזק את עמדת המשיבכי שכרו שלו הוא כנטען בדבריו ואילו שכרה של האישה עולה על הנטען בכתב ערעורה; ועודמקום להעיר כאן על בחירתה של המערערתלהציג את שכרו של האיש 'נטו' ואת שכרה שלה 'ברוטו' – בחירהשנראית כבאה כדי להדגיש את הפערהנטען למרות היות שכר זה 'נטו' וזה 'ברוטו',אך יש בה לכאורהמשוםהטעיהשכן בדרגות השכר הנמוכות אין ה'ברוטו' וה'נטו' נבדלים בפער משמעותי. בהמשך הדברים, יוער גם, נקבה המערערת גם בשכרו של המשיב 'ברוטו', לדבריה, והעמידה מולו את שייוותר בידה, לטענתה, 'נטו' – שוב הצגת דברים שעניינה לכאורה הדגשה מופרזת של הפערים, הפעם מאידך גיסא – אלא שמשכרה גרעה כדי להגיע ל'נטו' גם את חלקה בתשלום הלוואה משותפת וממוצא הדברים ומחישוב הסכומים שנקטה עולה כי אכן אם נתעלם מהחזר ההלוואה יהיו ה'נטו' וה'ברוטו' של שכרה דומים למדי זה לזה. ואכן, מכל מקוםיש בין הצדדים פערי שכר משמעותייםאף לגרסת האיש ומשמעותיים יותר לגרסת האישה,אך אין מדובר בפערים תהומיים– ולא כל שכן לגרסת האיש, ומשנה תוקף לכך בהקשר של כושר ההשתכרות העתידי גם נוכח אופק הקידום של האיש שכאמור אינו גדול כשמאידך גיסא ייתכן שדווקא לאישה יש אופק כזה, ודאי לטענת האיש בדבר הכשרתה עתה, שכן מועד פרישתה רחוק בהרבה –ורחוקה אפוא הדרך כדי לקבוע שאיהחלתו של סעיף 8(2) לחוקהאמור בעניינם של הצדדיםתיחשב טעות ואף טעות הנראית לעין בשיקול הדעת. מכל מקום, בעניין זהלא ננעל את הדלת בפני המערערת, שמא למרות האמור תצליח לשכנענובקיומה של טעות כזו,אלאשנוכח הסיכוי הקלוש לכךנכון יהיה להתנות את שמיעת הערעורבנושא זהבהפקדת ערובה משמעותיתלהוצאות המשפט שתיפסקנה אם יידחה הערעור ואם ימצא בית הדין לנכון לפוסקן. בשולי הדבריםנעיר כי גם בטענות שבהקשר זה 'השחילה' המערערת את עניינם של הילדיםואת אייכולתה, בשכרה הנמוך הנטען ואם לא יחולקו נכסי הצדדים בחלוקה שאינה שוויונית, לרכוש מדור חלופי, מה שיביא לדבריה להשלכתה עם הקטינים לרחוב. וגם כאן אין לנו אלא לומר כי הטענה אינה ממין העניין, נוגעת היא לתביעת מזונות ומדור או לעיכוב ביצוע המכירה, כדלהלן, אך אינה מצדיקה מצד עצמה חלוקה לא שוויונית של הרכוש. ח.מרכיב אחד ואחרוןיש בכתב הערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע שאכןמצדיק לכאורה עיכובביצוע, אם כי גם זאת נאמר בהסתייגות ובזהירות וכדלהלן, והוא שאלתיישומו של פירוק השיתוףטרם שיוודא בית הדין, לפי הנטען, את קיומו שלהסדר מגורים חלופי לילדי בני הזוג הקטיניםולבן הזוג המחזיק בהם כמצוות המחוקק בסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, (להלן: חוק המקרקעין). לא מצאתי בכתב התשובה של המשיב מענה בנושא זה וממילא עליי לצאת לעת עתה מנקודת ההנחה כי העובדה בעניין זה היא כטענתה של המערערת, ומכאן כי אכן יש לעכב את מכירת הנכס. עם זאת אין המחוקק מצווה שלא לעשות דבר למען קידום מכירת הנכסאלא כי בית המשפט או בית הדין – לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע. מכאן שאין מניעה כי, אם נכון הדבר לשיקול דעת בית הדין או לשיקולו של כונס הנכסים שמינה בית הדין, להציע את הנכס למכירה ולהציגו לקונים פוטנציאליים כבר כעת,אלא שכריתת חוזה מכר בפועל תבוצע רק משיימצא הסדרכאמור בחוק, וכמפורש בחוק אף הסדר זמני במשמע. נעיר כיאם כדברי המשיב כי אחד מהקטינים ילדי הצדדים מתגורר עימוולא עם המערערת הרי שנתון זהצריך אף הוא לבוא בחשבון, ובהקשר זה נציין כי לשיטת המשיב לו עצמו אין עתה הסדר מגורים המניח את הדעת אלא הוא והקטין מתגוררים עם הוריו המבוגרים – לא בדקתי טענה זו לגופה כמובן, הדבר הוא מתפקידו של בית דין קמא. טענת האישבנוגע לקטין המתגורר עימואינה עילה לעיכוב המכירה, כמובן, שהרי זו לא תשרת את הסדר המגורים לקטין זהאלא להפך, ומובן גםמאידך גיסאכיאין לקבוע כי יש למכור את הנכס בהקדםלטובת הסדרת מגוריו של קטין זה שהריהמחוקק לא הורה על כך. עם זאת מעבר ללשונו של החוק מצויה גם כוונת המחוקק ומטרת החוקואף אותן יש להביא בחשבון. וברי אפוא כי בבואו של בית הדין להכריע בשאלת ביצוע המכירה ולבחון לשם כך אם ההסדר שנמצא או שיימצא לכשיכריע בית הדין בעניין עונה על דרישת החוק – היינובבואו של בית הדין להגדיר מהו הסדר "המתאים לצורכיהם" של האם והקטינים שעימה(או קטינה אחת לטענת האב) ולקצוב את התקופה שיידרש להבטיח לגביה את ההסדר האמור מראש, טרם מכירת הנכס,שומהעליו גם להביא בחשבון שאין מקום לדרישה מופרזת שתבוא על חשבון הותרת, או המשך הותרת,הקטין האחר וההורההאחר, האב, שעימו מתגורר קטין זה (אם העובדות הן כטענת האב)ללא הסדר מגורים המתאים לצורכיהם. ט. סוף דבר אני מורה כדלהלן: 1. מזכירות בית הדין תסב תיק זה לתיק "חלוקת רכוש" וכמפורט בפסקה ב' להחלטתי זו. 2. הערעור על ההחלטה העקרונית על פירוק השיתוף, על אופן איזון הזכויות שנקבע בנוגע לזכויות העתידיות (חלוקה במועד הבשלת הזכויות ולא היוון שלהן עתה) ועל ההחלטה לחייב את המערערת בדמי שימוש בגין שימושה לעת עתה אף בחלקו של המשיב בנכס נדחה על הסף. (יוער כי לא הוגש ערעור על שיעורם של דמי השימוש. כן יוער כאמור כי המערערת רשאית לבקש מבית דין קמא לפסוק את מדור הקטין או הקטינים שעימה אם טרם נעשה כך.) 3. הערעור על החלטת בית הדין לחלק את משאבי הצדדים באופן שוויוני ושלא להעדיף את האישה על בסיס סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון יישמע בכפוף לערובה להוצאות המשפט בסך של 10,000 ש"ח שתופקד בקופת בתי הדין בתוך עשרים ואחד יום לאחר כלות תקופה הסגר שעליה הכריזה ממשלת ישראל בשל מגפת הקורונה והאמורה להסתיים עם סיום חגי תשרי תשפ"א. אם יוכרז על סגר נוסף ישקול בית הדין, בכפוף להגשת בקשה מתאימה, מתן ארכה נוספת להפקדת הערובה. 4. מכירתה בפועל של דירת הצדדים, היינו חתימת חוזה מכר – לרבות 'זיכרון דברים' ולמעט חוזה או 'זיכרון דברים' שייאמר בו בפירוש כי הוא מותנה ומושהה, ללא חובת פיצוי לקונה, עד תום עיכוב הביצוע כאמור להלן – תעוכב. המכירה תבוצע רק לאחר שיבחן בית דין קמא את שאלת קיומו של הסדר מגורים חלופי למערערת ולקטינה או הקטינים, ילדי הצדדים, המתגוררים עימה – בחינה שתיעשה גם בשים לב לעניינו של הקטין המתגורר עם האב, אם אכן כך הדבר, וכאמור לעיל – ויקבע בהחלטה כי נמצא הסדר כזה התואם את דרישת חוק המקרקעין. החלטה כזו – אלא אם תינתן בהסכמת הצדדים – תכלול מינה ובה, או תיראה ככוללת, עיכוב ביצוע נוסף בן עשרה ימים (לפחות) כדי לאפשר למערערת לבקש רשות ערעור גם עליה, אם תחפוץ בכך, ולמצות את הזכות הקבועה בחוק המקרקעין. 5. פרט לאמור לא מעוכב דבר מהחלטותיו של בית דין קמא שבעניינן ערערה המערערת. 6. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים (שם ומס' תעודת זהות). ניתן ביום ד' בתשרי התשפ"א (22.9.2020). הרב שלמה שפירא