תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 27:

עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּיו״. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה; וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְאִיַּיתַּר לֵיהּ ״אוֹ״ לְחַלֵּק. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיב, מְמַעֵט דְּבַר מִצְוָה; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיב, מִמַּאי קָא מְמַעֵט? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת כּוּ׳. וְרַבָּנַן – שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא! וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמַר לָךְ: אַטּוּ הֲטָבַת אֲחֵרִים – לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיתַהּ בִּכְלַל הֲרָעַת אֲחֵרִים, וְרַבִּי רַחֲמָנָא? הָכָא נָמֵי בְּקִיּוּם מִצְוָה – אַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה, רַבְּיֵיהּ רַחֲמָנָא. וְרַבָּנַן – הָתָם, אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אֵיטִיב״; הָכָא מִי אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אֲקַיֵּים״?! מַתְנִי׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״; וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא – חַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – דְּלָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא; אֲבָל אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי. כִּדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת – חַיָּיב. ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כּוּלָּהּ. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: חִיּוּבָא הוּא דְּלֵיכָּא – הָא שְׁבוּעָה אִיכָּא; דְּאִי מַשְׁכַּחַת רַוְוחָא – חָיְילָא. לְמַאי הִלְכְתָא? לְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: שֶׁאִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם נְזִירוּת מִיהָא אִיתַאּ, דְּכִי מָנֵי לְרִאשׁוֹנָה, בָּעֵי מִיהְדָּר מִימְנָא לִשְׁנִיָּה בְּלָא שְׁאֵלָה. הָכָא, שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה מִי אִיתַאּ כְּלָל?! אָמַר רָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וַאֲכָלָהּ – אִם שִׁיֵּיר מִמֶּנָּה כְּזַיִת, נִשְׁאַל עָלֶיהָ; אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, אֵין נִשְׁאָל עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִכְּזַיִת קַמָּא עַבְדֵּיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ! אִי דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – מַאי אִירְיָא כְּזַיִת?