תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 14:

הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת, וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכׇל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ – הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּיב עָלֶיהָ. נִטְמָא בָּעֲזָרָה, וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ; נֶעְלַם הֵימֶנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר הַטּוּמְאָה; נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה; וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה אוֹ בָּא לוֹ בָּאֲרֻוכָּה – חַיָּיב. בַּקְּצָרָה – פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ. וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ? הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״הַשֶּׁרֶץ״ – ״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״, עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא״ – עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְנֶעְלַם״ ״וְנֶעְלַם״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע?! שְׁתַּיִם שֶׁהֵן שֵׁשׁ הָוְיָין – יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה תְּחִלָּה וָסוֹף, יְדִיעוֹת הַקּוֹדֶשׁ תְּחִלָּה וָסוֹף, יְדִיעוֹת מִקְדָּשׁ תְּחִלָּה וָסוֹף! וּלְטַעְמָיךְ, תַּמְנֵי הָוְיָין – דְּהָא אִיכָּא טוּמְאָה דְּקוֹדֶשׁ וְטוּמְאָה דְּמִקְדָּשׁ תְּחִלָּה וָסוֹף! הָא לָא קַשְׁיָא, שֵׁם טוּמְאָה אַחַת הִיא. מִכׇּל מָקוֹם שֵׁית הָוְיָין! אָמַר רַב פָּפָּא: לְעוֹלָם תַּמְנֵי הָוְיָין, אַרְבְּעֵי קַמָּיָיתָא, דְּלָא מַיְיתַן לֵיהּ לִידֵי קׇרְבָּן – לָא קָא חָשֵׁיב; אַרְבְּעֵה בָּתְרָיָיתָא, דְּמַיְיתַן לֵיהּ לִידֵי קׇרְבָּן – קָא חָשֵׁיב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: לְעוֹלָם תַּמְנֵי הָוְיָין; וְאַרְבְּעֵי קַמָּיָיתָא, דְּלֵיתַנְהוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – קָא חָשֵׁיב; אַרְבְּעֵי בָּתְרָיָיתָא, דְּאִיתַנְהוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – לָא קָא חָשֵׁיב. בָּעֵי רַב פָּפָּא: נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת טוּמְאָה, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא יָדַע אִי שֶׁרֶץ טָמֵא אִי צְפַרְדֵּעַ טָמֵא – זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא! לְעוֹלָם דְּיָדַע בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ; וּכְגוֹן דִּנְגַע בְּכַעֲדָשָׁה, וְלָא יָדַע כַּעֲדָשָׁה אִי מְטַמֵּא אִי לָא מְטַמֵּא. מַאי? כֵּיוָן דְּיָדַע דִּמְטַמֵּא שֶׁרֶץ בָּעוֹלָם – יְדִיעָה הִיא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּכַעֲדָשָׁה לָא יָדַע אִי מְטַמֵּא אִי לָא מְטַמֵּא – הַעֲלָמָה הִיא? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ מְקוֹם מִקְדָּשׁ – מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא דְּבָעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה – הָא לָא מְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ! אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דִּמְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ – הָא לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה! לָא צְרִיכָא; אַלִּיבָּא דְּרַבִּי – דְּבָעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, וּמְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, וְאָמַר יְדִיעַת בֵּית רַבּוֹ שְׁמָהּ יְדִיעָה. מַאי? כֵּיוָן דְּיָדַע דְּאִיכָּא מִקְדָּשׁ בָּעוֹלָם – יְדִיעָה הִיא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּמְקוֹמוֹ לָא יְדַע לֵיהּ – הַעֲלָמָה הִיא? תֵּיקוּ. אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, דְּאָמַר קְרָא: ״כְּכׇל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כׇּל כֵּלָיו