שינוי החלטה של בית דין אזורי בידי בית דין אזורי אחר

שינוי החלטה של בית דין אזורי בידי בית דין אזורי אחר בית הדין האזורי צפת בפני כבוד הדיינים: הרב אוריאל לביא הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה י'' בסיון התשע"ג בא כוח התובע עו"ד יהושע זילבר בא כוח הנתבעת עו"ד אברהם שטרן החזקת ילדים / הסדרי ראייה נושא הדיון: שינוי החלטה של בית דין אזורי בידי בית דין אזורי אחר בין הצדדים התקיימו הליכים בפני בית דין רבני אזורי אחר ובמסגרת הליכים אלו ניתנו החלטות. בהתאם להחלטת בית הדין הגדול מיום ט"ו חשון תשע"ג (31.10.2012) המורה על העברת הדיונים לבית הדין בצפת, עברו התביעות להתברר בפנינו. בנסיבות אלו ועוד בטרם הצדדים הופיעו בפנינו התעוררה שאלה עקרונית: דיונים שהתנהלו בין בעלי דין בפני הרכב אחד של בית דין ובשלב מאוחר הם עברו להתנהל בפני הרכב אחר – האם בית הדין השני מחויב ללכת בתלם שקבע בזמנו בית דין קמא, והאם בית הדין השני בהחלטותיו כפוף לכל ההחלטות שכבר ניתנו בטרם התיק הועבר אליו. עמדתנו בשאלה הנזכרת ניתנה בהחלטה מיום כ"ה אייר תשע"ג (05/05/2013). בפתיחת אותה החלטה קבענו שמכאן ואילך בית דין זה יקיים את הדיונים תוך בירור הטענות והראיות הרלבנטיות להחלטות שיינתנו על ידנו כפי שנוכחנו בהן בדרך בלתי אמצעית, אך אין בכוונתנו לשוב ולדון בטענות שנידונו קודם לכך בפני הרכב אחר – להתייחס ולהביע דעה ביחס להליכים שהתקיימו קודם שהצדדים הופיעו בפנינו. בהמשך להחלטה זו הוגשה בקשה מטעם הנתבעת, ובה היא מבקשת לקבוע שכל ההחלטות שכבר ניתנו בבית דין קמא מחייבות, וכי בית דין זה יפעל מכאן ולהבא על יסוד אותן החלטות ובלא לסטות מהן. עותק של בקשה זו יועבר לצד שכנגד. בעקבות בקשה זו, להלן השלמה להחלטה הקודמת. למעשה עומדת בפנינו שאלה עקרונית: בנסיבות של תיק שהועבר מהרכב להרכב, מהו מעמדן של ההחלטות שכבר ניתנו – האם בית הדין השני רשאי לסטות מהן? בטרם נתייחס להיבט העקרוני של נידון זה נציין שהשאלה שעמדה לפתחו של בית דין זה לאחר הדיון הראשון הייתה – האם על בית דין זה להורות על מניעת ביקורי האב אצל בנו במרכז קשר כל עוד לא יעבור את ההליך שנקבע בבית דין קמא, דהיינו פנייה למרפאה ציבורית לבריאות הנפש שבמסגרתה ייעשה לאב אבחון והערכה ביחס למצבו. אנו סברנו כי אין למנוע את הביקורים במרכז הקשר. המענה שניתן על ידינו לשאלה זו מיוסד על הקביעה שהחשש שהתנהלות כזו או אחרת של האב בעת שהוא משוחח עם הבן הקטין – בן חמש שנים בלבד – עלולה להסב לו נזק בלא שתימצא הדרך למנוע זאת לאלתר אינה מצדיקה מניעת ביקור המתנהל במרכז הקשר תחת פיקוח הגורמים המקצועיים. סברנו כי בנסיבות הנוכחיות, כשהאב מעוניין באמת ובתמים בחידוש הקשר עם הבן, ואין אינדיקציה המייחסת לאב כוונה שלילית בעת הביקור, אלא לכל היותר יוחסה לו התנהלות שאינה תואמת לגילו של הבן, יש לאפשר את הביקור במרכז הקשר בנוסף, במקרה זה האב מתנגד בכל תוקף לגשת לאבחון המבוקש, ואין דרך לאכוף זאת עליו, לבד מן האפשרות להורות שכל עוד יתמיד בסירובו, הוא לא יזכה לראות את בנו. בנסיבות אלו, אילו הסדרת ביקורי הבן אצל האב הייתה בעיקרה זכות של האב, לא הייתה מניעה להודיעו שזכות זו לא תוענק לו בטרם ימלא אחר ההוראות שניתנו לו. אך הסדרת ביקורי הבן אצל אביו נקבעת בראש ובראשונה מתוך דאגה לטובת הבן – עיין בפסק דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"א סי' מב. בהתאם לכך, סביר להעריך מראש שהצבת תנאי הסף הנזכרים להסדרת ביקורי הבן אצל האב במרכז הקשר תביא למצב שבו לא יתקיימו ביקורים, ויתפתח ניכור הורי על כל השלכותיו הקשות עבור הבן. בנסיבות אלו, בחינת מכלול השיקולים מטה את הכף לדעה שהסיכון בהסדרת הביקורים במתכונת שקבענו קטן מאוד ביחס לסיכון ולנזק החמור לניכור ההורי העלול להתרחש אם תתקבל עמדת הנתבעת. ביחס לשאלה העקרונית הנזכרת, מאחר שלא ידוע לנו שנידון כזה התברר בפסיקת בתי הדין (לבד מהערה קצרה של בית הדין הגדול בהחלטה שהובאה בספר "סדר הדין בבית הדין הרבני" לפרופ' אליאב שוחטמן ח"ב עמ' 568), נרחיב את היריעה ביחס לנידון זה. לכאורה, יש מקום להבחנה בין בעלי הדין ובין בית הדין: ביחס לבעלי הדין – כל ההחלטות השיפוטיות שכבר ניתנו, ולא בוטלו בבית הדין הגדול, מחייבות את הצדדים, ובית הדין אמור לאכוף על הצדדים החלטות שיפוטיות שבתוקף. ועיין בספר החינוך מצוה ע"ז שכתב: והרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ד' סי' ו') כתב: "היכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה, לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה, ואם עשה כן – זהו " ודבריו הובאו בטור חו"מ סי' כה וברמ"א. בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש (אות צ') כתב לבאר את דברי הרא"ש: "כשזה הדיין פוסק כאחד מהם . ומכאן שגם שלשה שישבו בדין ושנים מהם חלוקים, לא יאמר השלישי, אף אני כמוהו של אחד מהם בלא ראיית טעמו, אלא לפסוק כמי מהם שירצה, שגם זה דין שקר, והוא פשוט" (ההדגשה אינה במקור). ההלכה נותנת לגיטימציה מלאה לכל תלמיד חכם הראוי להוראה לשאת ולתת כדרכה של תורה גם בדברי גדולים ממנו ואף בפסקי הלכה של גדולי וחכמי הדורות שקדמו – עיין בדברי הרא"ש במסכת סנהדרין פרק רביעי סי' ו'. המגבלה היחידה היא שלא לחלוק על דברי התלמוד – שקבלו מעמד מיוחד – "סוף הוראה" (בבא מציעא דף פו, א). הרא"ש בתשובה כלל נה סי' ט' כתב את הדברים בנחרצות רבה, וז"ל: "ומה שכתבת, כי הזקן החכם רבי יעקב בן שושאן, נ"ע, היה שלם באותן שתי המדות, ומי יעלה על לבו להרהר אחריו ולבטל פירושו, זו אינה ראיה. מי לנו גדול כרש"י זצ"ל, שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו, ר"ת ור"י ז"ל, וסתרו דבריו, כי תורת אמת היא, ואין מחניפין לשום אדם." הרי שנאמנות פוסק ההלכה לאמת הצרופה כפי מיטב הכרתו, או בלשון הרא"ש – "כי תורת אמת היא", זהו שיקולעל, הגובר על שיקולים כבדי משקל אחרים. מתוך האמור עולה כי קיים כלל בסיסי בפסיקת דין תורה: בית דין הפוסק את דינו רשאי לעשות כן אלא רק לאחר שברור לו שפסק דינו אמת לאמיתה; ובלא כן עליו להימנע מפסיקתו, גם אם גורם אחר, חשוב ככל שיהיה, סבור אחרת. לא ייתכן להורות לבית דין לפסוק פסק דין שאינו מקובל עליו רק מפני שבית דין אחר פסק כן. על פי יסוד זה יש שסברו שגם בית דין אזורי מנוע מלדון ולפסוק על פי פסיקת בית הדין הגדול כשפסיקה זו אינה נראית בעיניו – עיין בדברי ראש אבות בית הדין תל אביב, הרב חיים דוד הלוי ז"ל, במאמר המתייחס למעמדו של בית הדין הגדול (פורסם בקובץ תחומין חלק ט"ו עמ' 187). לאחר שביסס את הקביעה הנ"ל שהדיין אינו רשאי לפסוק בניגוד להכרתו, באר (שם בעמ' 190) את שיטתו כאמור אף ביחס לבית דין אזורי מול בית הדין הגדול. דהיינו, אף שהפסיקה המחייבת את הצדדים היא פסיקת בית הדין הגדול, אך ככל שהדבר נוגע לפסיקה נוספת של בית הדין האזורי – שלא חזר בו אלא סבור שהאמת ההלכתית עמו – בית דין זה אינו רשאי להמשיך ולפסוק בניגוד להכרתו. ועפ"י דרכו כתב הרב ישכיל עבדי חלק ו' אה"ע סי' כה, בלשון זו: "כאן במקרה דנא, כבר היה דיון בעירם ויצא פסק דין, והוגש עליו ערעור, ובית הדין הגדול, לא מצא יסוד לפסק בית הדין הראשון, ופסק אחרת, הרי מחובת בית הדין הראשון להיכנע לפסק בית הדין הגדול, כפי החוק, וכפי פסק השלחן ערוך סי' יד סעיף א', ודנים להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית הדין הגדול." כאמור, הגר"ע הדאיה ז"ל לא מצא מקום לאפשר מו"מ בין הדין האזורי לבית הדין הגדול, והורה בסכינא חריפה כי "מחובת בית הדין הראשון להיכנע לפסק בית הדין הגדול". עי"ש שהגר"ע הדאיה ז"ל ראה בתופעה זו – שביה"ד האזורי נמנע ממילוי הוראת בית הדין הגדול – העדר כבוד בית הדין הגדול "שהוא כבוד של כל ישראל", וקבע כי תופעה זו גורמת "פוקה ומכשול בעתיד". אך כל האמור היינו ביחסי הגומלין שבין בית הדין האזורי לבית הדין הגדול, ובזה מאחר שמעיקרא בית הדין האזורי נכנס לדיון וליתן את פסיקתו בכפוף לכך שלא תבוטל בבית הדין הגדול, ניתן לומר שביחס לבית דין זה, פסק דינו של בית הדין הגדול מחייב את בית דין קמא ללכת בתלם שקבע בית הדין הגדול ולפסוק לבעלי הדין על פי אותו פסק דין שהוא בר תוקף עבורם, והארכנו בנידון זה בפסק דין אחר לבסס את שיטתו של הרב ישכיל עבדי, ואין כאן מקומו. אך ביחס לבית דין אזורי שני, שקיבל לדיון תיק שכבר נידון בבית דין ראשון, גם אם פסקי דין של בית הדין קמא לא בוטלו במסגרת ערעור, עכ"פ מלכתחילה בית הדין השני אינו משועבד לקבל ולהסכים לכל פסיקותיו של בית הדין הראשון, למרות שביחס לבעלי הדין פסק הדין של בית דין קמא לא בוטל. יתרה מזו, המנהל התקין בכלל ובבית הדין בפרט מחייב שהגורם בעל הסמכות הוא גם הגורם שעליו מוטלת האחריות לתוצאות הפעלת הסמכות. החל ממועד העברת התיק לבית הדין השני, כשממועד זה כבר לא ניתן לפנות לבית הדין הראשון בבקשה לשינוי החלטה, האחריות לכל ההתנהלות של בעלי הדין המבצעים את ההוראות השיפוטיות שניתנו להם, מוטלת על בית הדין המוסמך – הוא בית הדין השני. לא ייתכן שיתאפשרו נסיבות בהן הסמכות תישאר סמכותו של בית הדין קמא על פי החלטותיו שכבר ניתנו, אך האחריות להמשך ההליך תוטל על כתפי בית הדין השני, בעת שהוא מנוע כביכול מלסטות מהחלטות בית הדין קמא שאינן מקובלת עליו. בנידון נשוא בקשת הנתבעת, ככל שלבית הדין השני ברור שאם עקב הצבת תנאי סף להסדרת ביקורי הבן אצל האב, לרבות ביקורים במרכז קשר, בסופו של דבר תנאי סף אלו יביאו למצב שבו לא יתקיימו ביקורים של הבן אצל האב, ויתפתח ניכור הורי על כל השלכותיו הקשות עבור הבן והוריו, הרי שהאחריות לכך תיפול על כתפי בית הדין שהוסמך כעת ליתן את ההחלטות, דהיינו בית הדין השני. לא ייתכן שבית דין זה יהיה אחראי להתנהלות המתקיימת על יסוד החלטות שלא ניתנו על ידו ושכביכול אין בסמכותו לשנות אותן. מכל האמור מתחייבת המסקנה שהחלטת בית הדין הגדול להעביר את התיקים לבית דין אחר, קבעה למעשה שככל שיימצאו החלטות שניתנו על ידי שני בתי הדין ואין התאמה בין ההחלטות, החלטתו המאוחרת של בית הדין השני היא המחייבת את הצדדים. וכאן המקום להעיר כי מן הראוי שתקנות הדיון של בתי הדין יתייחסו בפירוש לנסיבות אלו, ולא יותירו מקום לספק ביחס לעדיפות הניתנת להחלטות בית הדין השני בנסיבות אלו. סיכומו של דבר: מאחר ומכאן ולהבא האחריות להליך התקין ולתוצאותיו, היא של בית הדין השני, בקשת הנתבעת אינה מתקבלת. ניתן לפרסם החלטה זו תוך השמטת פרטים מזהים. ניתן ביום י' בסיון התשע"ג (19/05/2013). הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב חיים בזק – דיין הרב יוסף יגודה – דיין