מגיד משנה אישות 3
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
כיצד האשה מתקדשת אם בכסף כו'. משנה פרק קמא האשה נקנית בכסף בית הלל אומרין בפרוטה ובשוה פרוטה ולשון הקידושין מבואר בגמרא ואם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי, כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוגיא משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ובפני עדים מפורש בהרבה מקומות: ,והאיש הוא שאומר וכו'. שם ברייתא:
נתנה היא ואמרה לו וכו'. שם בברייתא מבואר: ,וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא וכו'. זה החילוק אינו מבואר בגמרא שם אבל הוא בהלכות וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואע"פי שבגמרא (שם ז') אמרו שיש צד שהאשה נותנת לו והיא מתקדשת וכגון שהוא אדם חשוב כבר נתבאר דין אדם חשוב פ"ה ושם נזכר דדוקא כשחזר הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה והרי זה כנתן הוא ואמר הוא: ,ואם נתן הוא ואמרה היא וכו'. בזה יש לשונות בגמרא ופסקו ז"ל כלשון אחרון (שם ו') דאמר ספק הוי וחיישינן מדרבנן:
ואם קידש בשטר כותב וכו'. שם (ט') כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי וכו' ושם נתבאר דדין השטר הוא משום דמקשינן הויה ליציאה ולזה כתבו מן המפרשים ז"ל שאף הוא פסול במחובר כמו הגט כמבואר פ"א מהלכות גירושין וכן מוכיח הסוגיא שבפרק קמא דגיטין שהגט והקידושין שוין לפסול המחובר וכן כתב הרשב"א ז"ל ורבינו לא ביאר דבריו כאן בדין הקידושין:
וצריך שיכתוב וכו'. בפרק קמא דקידושין בעיא דאיפשטא: ,ואינו כותבו וכו'. שם ברייתא: ,כתבו שלא לשמה וכו'. דין שלא לשמה הוא בבעיא שהזכרתי ודין לשמה ושלא מדעתה הוא מחלוקת אמוראים שם ופסק רבינו כפסק ההלכות שפסקו שאינה מקודשת וכ"פ ר"ח ז"ל. ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כדברי האומר מקודשת והסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שיש לחוש ולהחמיר וכתב הרשב"א ז"ל שנוסח שטר הקידושין צריך שיזכיר בו שמות האיש והאשה כגט. ודע שאין צריך שיכתב בדבר שאין יכול להזדייף וזהו שכתב רבינו למעלה על העלה ובכל דבר שירצה והטעם דעידי מסירה עיקר בקידושין כמו בגירושין ודין הגירושין מבואר פ"ד מהלכות גירושין:
ואם קידש בביאה וכו'. בגיטין פרק הזורק (גיטין דף פ"א) אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ופשוט הוא שכל האומר שעל דעת לקדשה מתייחד עמה והוא בפני עדים הן הן עידי ביאה: ,והמקדש בביאה וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף י') שם איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה מאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ופשטו שם שכל הבועל דעתו אגמר ביאה. וכתב רבינו מסתמא דעתו על גמר ביאה נראה שנתכוון לדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה היכא דאמר לה אקדיש לי בביאה סתם אבל אם פירש ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה ע"כ וכן עיקר: ,ובין שבא עליה כדרכה וכו'. שם מפורש:
הדברים שיאמר האיש וכו'. מימרא שם אמר לה וכו' כל הלשונות שהזכיר רבינו מפורשים שם בגמרא ומוסכמין חוץ מלשון חרופתי שיש מי שסובר שאינה מקודשת אלא ביהודה שהיו קורין לארוסה חרופה וכבר העלה הרשב"א ז"ל כדברי רבינו שהוא כאחד משאר לשונות. ודע שאלו הלשונות מועילין והוא שתהא האשה מכרת בהן ואע"פ שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהן כיון שלא אמר לה לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ודאי לא גרע מאם שתק ולא אמר לה כלום שהיא מקודשת וכל זה מתבאר מדברי רבינו במ"ש למטה בסמוך בכל לשון שהיא מכרת בו וכן העלה הרשב"א ז"ל:
אמר לה או כתב לה וכו'. שם בעיא ואמרו אי בשאינו מדבר עמה על עסקי קידושין מנא ידעה ותירצו במדבר עמה והקשו אי הכי אפילו לא אמר כלום ותירצו דטפי עדיף כשלא אמר לה כלום משאמר לשונות אלו ונתבארו דברי רבינו:
ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון וכו'. זה מתבאר בסוגיא שם וכבר כתבתי למעלה שאף הלשונות שהזכיר רבינו למעלה צריך שתהא מכרת בהן אא"כ היה מדבר עמה על עסקי קידושיה: ,היה מדבר עם האשה וכו'. שם ברייתא ופסק הלכה בגמרא ובהלכות. ודע שהמפרשים נחלקו בעסוקין מענין לענין ובאותו ענין כגון שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אלא שהם [כ"ה בר"ן וכן פירש"י] צורך זווגם ולא פירש. והרב בעל העיטור ז"ל כתב שאינה מקודשת והרשב"א ז"ל כתב שהיא מקודשת והביא ראיה מן התוספתא ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אע"פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי. וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין: ,וכן עדי הקדושין וכו'. זה מבואר בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין מ"ג) ופירוש אפילו להיותן מזומנין לכך אינו צריך אלא כל שראו הקידושין או הגירושין די וכתב הרשב"א ז"ל ודוקא כשקידשה בפני שנים שהם אצלם והיא מרגשת בהם אבל אם הטמין לה עדים אחורי הגדר לא דדילמא אי ארגישה בהן לא מקבלא קידושין אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחק בו ע"כ:
האומר לאשה התקדשי לחציי וכו'. פירקא קמא דקידושין (שם ז') מימרא דרבא. ומה שכתב רבינו וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת נלמד ממה שהזכיר שם איתתא לבי תרי לא חזיא:
אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. אלו השתי חלוקות שהזכיר רבינו בעיות בגמרא באם ת"ל שמקודשת ורבינו פוסק בכל מקום כאם ת"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו דקאמר בחד זימנא ואפילו הכי סלקא בתיקו וכ"ש אינך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר חצי כלל אינה מקודשת אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת ע"כ דבריו וזהו דעת הר"א ז"ל בהשגותיו. ומכל מקום אין דבריהם מוכרחין דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי אם ת"ל מקודשת ובתר מכן בעו הא דשתי חצייך בפרוטה משמע דאינהו ידעו בדקדוק הלשון טפי מינן ואף על פי כן יש להחמיר כדבריהם ז"ל ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט: ,אמר לה חצייך מקודשת לי היום וכו'. כל אלו שהזכיר רבינו בעיות ולא איפשטו שם:
האב מקדש את בתו וכו'. משנה פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ג) ואסיקו בגמרא דאפי' נערה דוקא אביה ולא היא אלא מדעת אביה כמו שיתבאר: ,וכן הוא זכאי במציאתה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ג): ומה שכתב רבינו מן האירוסין, לפי שכשנשאת שוב אין לאביה רשות בה בשום דבר ואפילו נתגרשה בעודה קטנה ומבואר שם ובהרבה מקומות וכמו שיזכיר רבינו בסמוך לפיכך מקבל האב וזה מבואר בהרבה מקומות. ומה שהזכיר אפילו חרשת מבואר במשנה ביבמות פרק חרש (דף קי"ג) ובגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ"ה): ,ואם היתה בת שלש שנים וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) והובאה פ"ק דקידושין (דף י'):
בגרה הבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א):
נתקדשה קודם שתבגור וכו'. דברי רבינו שבכאן מבוארים בהלכות פ' האיש מקדש. ויש מן המפרשים שהן סוברים שאם נתרצה האב אחר שקדשה שחוששין לקידושיו וכבר תירץ הרשב"א ז"ל כל מה שהקשו על דברי ההלכות:
היתה הבת ספק בוגרת כו'. זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם והעמידוה בגמרא ביום השלמת הששה חדשים שיש בין נערות לבגרות ואמר רב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקיימא לן כרב ומבואר זה בהלכות. ורבינו לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבינו שלא הזכיר סימני בגרות כלל פרק שני מהלכות אישות: ,יש לאיש לעשות שליח וכו'. משנה (שם מ"א) ריש פרק האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו: ,ואומר האב לבתו וכו'. פרק קמא מימרא (שם י"ט):
כל העושה שליח וכו'. מה שכתב רבינו ששליח קבלה צריך עדים מוסכם הוא מן המפרשים ז״ל ונלמד משליח קבלת הגט שאמרו במשנה בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס"ג) שצריך עדים במינויו. אבל מה שכתב ששליח הולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים הוא גם כן מדמיון קידושין לגט וחולק עליו הר״א ז״ל בהשגות וכבר הסכים הרשב״א ז״ל פרק האיש מקדש לדברי רבינו. וכן נראה מן הירושלמי דקאמר לא הוחזק השליח בעדים ויתבאר פרק ט'. ובגמרתנו (קידושין דף מ"ה) אמרינן ודילמא שליח שווייה ולא אמרינן בעדים:
השליח נעשה עד כו'. פרק האיש מקדש אסיקו בגמרא (שם מ"ג) והלכתא שליח נעשה עד. עוד שם אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואמרו שם בגמרא דכיון דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין לענין דיני ממונות דנוגעין בעדות הם. וכבר נתבאר דין זה בדברי רבינו פ"א מהלכות שלוחין ושותפין ומכאן למדו קצת המפרשים דהוא הדין לקידושי כסף שאינן נאמנים בלא עדים אחרים שהרי הן נוגעין בעדותן מחמת הכסף וכן הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. וכתב הרשב"א וכשהיא מכחישתן הרי היא ספק מקודשת וכשאינה מכחישתן יש לומר ודאי מקודשת וי"ל שהיא ספק מקודשת אלו דבריו ז"ל. ובירושלמי הוא מחלוקת אמר רבי בר בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע"כ. ואף בה"ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכן נראה עיקר:
הכל כשרים לשליחות וכו'. זה מתבאר בגיטין פרק המביא גט (דף כ"ב) במשנה ובגמרא והיקש הקידושין לגירושין ידוע בכמה מקומות וג"כ מתבאר זה בסוגיא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) גבי קידושין:
שליח האיש שמקדש אומר לה וכו'. אלו דברים פשוטים ומוסכמים חוץ ממ"ש ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח ונחלק עליו הרמב"ן ז"ל בדין השליח ואמר שאינו כותבו אלא מדעתה כדקי"ל גבי גט דאפילו באומר אמת גט פסול או בטל וה"נ מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה בעינן ולא שלוחו ואפילו באומרת אמת עכ"ל:
מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו וכו'. פרק האיש מקדש בגמרא שם: ,וכן מצוה על האשה שתקדש את עצמה וכו'. גם זה שם: ,ואף על פי שיש רשות לאב וכו'. שם אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: ,וכן האיש אין ראוי לקדש וכו'. גם זה שם אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך:
המקדש בביאה וכו'. כבר הארכתי בזה בפרק ראשון:
(כא-כב) ,אבל אין מקדשין בביאה וכו'. פרק קמא דקידושין (דף י"ב) רב מנגיד על דמקדש בביאה ועל דמקדש בשוקא ועל דמקדש בלא שידוכי:
(כג-כד) ,כל המקדש אשה וכו'. זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וכתב הרמב"ן ז"ל כלל גדול הוא ובירושלמי בגמרא ברכות אמרו חוץ מקידושין בבעילה. ונראה לי הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה והוא טעם הירושלמי ומדלא אמר בגמרא דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דבני מערבא וכ"ש דלכולהו ש"מ דקידושי כסף ושטר עובר לעשייתן מברכין ברכת אירוסין וכ"כ רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הר"ם ז"ל עכ"ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו ובארצותינו פשט המנהג לברך אחר הקידושין ונתנו קצת המפרשים טעם לדבר מפני שאין המצוה תלויה בו לבדו ואם היה מברך קודם הקידושין שמא לא תתרצה האשה להתקדש ונמצא שמברך לבטלה ע"כ דבריהם וזהו דעת ההשגות. ונוסח הברכה שהזכיר רבינו מבואר פ"ק דכתובות בגמרא וגירסת ספרינו וצונו על העריות ובספרי רבינו והבדילנו מן העריות וגירסא נכונה היא והוא על מה שאמרו קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות. ,ומ"ש אם אין שם יין ולא שכר מברך אותה ברכה בפני עצמה. דבר פשוט הוא שאין כוס מעכב ואינו אלא מנהג: