טקסט מלא של הפסק ←
בעניין שבין התובעים תובע 1 - בעל עסק צ'יינג' תובע 2 - שותפו של תובע 1 אחיו של מנהל ישיבה שחתם ערבות לאחיו א. פתיחה א. הובאו לפני המסמכים הבאים: פרוטוקולים מהדיונים; סיכומי התביעה וההגנה; פסק הדין שניתן בתאריך כה בטבת תשע"ז 23/01/17; בקשת רשות ערעור ותגובה. על פי העילות לבקשת ערעור המופיעות בסדרי הדין של רשת בתי הדין (פרק ט סעיף 4): 4. אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן: (א) טעות בהלכה. (ב) טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות. (ג) פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון. ב. אקדים את המאוחר, ואציין כי לאחר העיון בבקשה, מסקנתי היא שבקשת רשות הערעור בתיק זה דינה להידחות. ב. תקציר פסק הדין של בי"ד קמא ג. התובעים עוסקים בשירותי צ'יינג'. הלווה (להלן: הלווה), אחי הנתבע, ניהל ישיבה, לישיבה יש עמותה של ידידים בארה"ב. הלווה היה מגיע לצ'יינג' לצורך פריטת המחאות דולריות. במשך הזמן התכיפות של פריטת ההמחאות גדלה, והלווה הגיע לפחות פעמיים בשבוע. היקף העיסקה בכל פעם היה כ – 100 אש"ח (כ28 א"ד), ובדרך כלל הסכום ניתן בשלושה שיקים דולריים. באופן עקרוני התובעים לא רצו לפרוט סכום דולרי נוסף, עד שהשיק הקודם נכנס לחשבונם, אבל לעיתים הם היו מסתמכים על צילומי מסך בהם רואים שהסכום הקודם אכן יצא מחשבונו של הלווה. ד. לאחר תקופה מסויימת של פריטת המחאות, עלתה דרישה מצד התובעים לקבל ערבות שתיחתם על גבי שיק שקלי אישי של הלווה ע"ס 100 אש"ח. הלווה הציע שהנתבע, אחיו, יהיה הערב. התובעים הסכימו להשהות את דרישתם לערבות עד שהנתבע, ששהה באותה עת בחו"ל, ישוב ארצה. בב' תמוז תשע"ה הגיע הנתבע יחד עם מר ד' (להלן: העד הראשון), עובד במוסדות שבניהול הלווה, וחתם ערבות מאחורי השיק כפי שסוכם. בנוסף לחתימה בתוך המשבצת ('רובריקה') כמקובל, הוסיף מספר מילים מתחת למשבצת (להלן 'התוספת'), וחתם שוב. במעמד זה נפרטו שיקים נוספים של הלווה. ה. הפעילות השוטפת בין הצדדים המשיכה עד סוכות תשע"ו. בשלב זה החלו שיקים של הלווה לחזור מחוסר כיסוי. לאחר כחודש התברר שהלווה קרס כלכלית ולא ניתן לגבות ממנו את השיקים. ו. המחלוקת שבין הצדדים היתה האם הערבות שהנתבע לקח על עצמו כללה את כל ההלואות שנטל אחיו מהתובעים, או שהיא היתה ספציפית לשיקים שניתנו במעמד חתימת הערבות או בסמוך לו, ולא על ההלואות שניתנו בחודשים שאחר כך. ז. מסקנת בית הדין קמא היתה שאין אפשרות לחייב את הנתבע, ויש לדחות את התביעה, מהסיבות הבאות: 1. מבחינה הלכתית, כאשר אין ספק עובדתי, וברור שהצדדים התכוונו לדברים אחרים - הערב התכוון לקבל על עצמו חיוב מצומצם, ואילו המלווה התכוון שהערבות תהיה נרחבת - יש לפטור את הערב, כיון שלא חייב עצמו. 2. בנדון דידן יש ראיות לכך שהנתבע התכוון לקחת על עצמו חיוב מצומצם בלבד: התוספת בכתב יד על גב השיק, שנעשתה ביוזמת הנתבע, מטרתה לצמצם את החיוב. אף שיש ספק בהבנת תוכן הכיתוב ופרשנותו, כיון שאחת הפרשנויות הסבירות היא שמדובר בצמצום לערבות לשיקים ספציפיים - יש להעדיף פרשנות זו מכח הכלל "יד בעל השטר על התחתונה". בית הדין הרחיב בעניין זה, האם הכלל הנ"ל נכון בכל מקרה, או שכאשר הפרשנות הפשוטה או הסבירה נוטה לטובתו - יד בעל השטר על העליונה. מכל מקום, מסקנת ביה"ד היתה שעל סמך הנוסח שבגב השיק, יש לפטור את הנתבע אף ללא דברי העדים: "גם אם הלשון משתמעת יותר כהווה מתמשך, משום שסתם ולא פירש, כאן שכל מטרת הכתיבה הייתה לצורך צמצום, ועומדות לפנינו שתי אפשרויות בפרשנות הצמצום, יש להתייחס לספק כספק שקול. לכן, הואיל והערב הוא המוחזק, הדין הוא 'המוציא מחבירו עליו הראיה' ולא ניתן לחייבו". 3. ראיה נוספת היא עדות מר ד' (העד הראשון), שנכח במעמד חתימת הערבות, והעיד שהנתבע אמר שהוא חותם ערבות "עבור הפעולה הזאת". בית הדין קבע שאף שעד זה עבד ועובד במוסד אותו ניהל הלווה, והנתבע חבר בעמותות של מוסד זה, העד כשר לעדות. על סמך דבריו פטר בית הדין את הנתבע משבועת היסת (במסגרת הדיון על חיוב שבועה זו, דן בית הדין בקצרה האם טענת התובעים היתה טענת שמא או טענת ברי). 4. דעת אחד הדיינים היתה, שערב אינו משתעבד כאשר "לא על אמונתו הלווהו" ולכן יש סיבה נוספת לפטור את הנתבע, שכן יש בסיס עובדתי להניח שהתובעים היו ממשיכים להלוות ללווה אף אם הנתבע לא היה נותן את ערבותו. הדיינים האחרים חלקו עליו, משום שלדעתם מסתבר שהתובעים כן היו דורשים ערבות בשלב כלשהו. ח. בית הדין עסק בנושאים נוספים, כגון משמעות העדות של עד שני; אחריות מוסרית של הנתבע ועוד. כיון שבקשת הערעור לא נגעה בנושאים אלו אין צורך לפרט אותם. ג. טענות המבקשים ודיון בהם ט. ב"כ המבקשים טען כי בדברי העד הראשון סתירות רבות, בעניינים מהותיים - בגוף העדות, ולכן אין לקבל עדות זו. י. בית הדין קמא כתב שכאשר מדובר בטעויות בעניינים צדדיים שבהם "אפילו אם יש סתירה בין העדים לגבי בדיקות - עדותם כשרה. הטעם לכך הוא, שלגבי פרטים צדדיים שהעדות אינה תלויה בהם יתכן שלא יזכרו היטב ואף יתכן שיזכרו באופן מטעה". יא. אולם לדעת ב"כ המבקשים אין מדובר בטעויות צדדיות. הוא הצביע על סתירות בנושאים הבאים: האם העד לא ידע על כך שהתובעים רוצים ערבות לפני יום מתן הערבות, או שהדבר היה ידוע לו מראש (בסיכומים); האם ראה מה שהנתבע כתב מאחורי השיק, או שלא ראה מה נכתב. לכן, לדעת ב"כ התובעים יש לראות בעד 'עד מבולבל' שאין לקבל את עדותו כלל. יב. דיון: בפסק הדין נאמר כי: "העד הראשון העיד לטובת הנתבע וטען באופן חד משמעי שהערבות הייתה חד פעמית", "במקרה שלפנינו, לגבי תורף העדות המשמעותי דבריו היו ברורים וחד משמעיים ונאמרו מתוך ביטחון מלא" (עמ' 11). ביה"ד קמא הבין שזו עיקר העדות - שבמעמד מתן הערבות היה ברור שהערבות היתה חד פעמית, ולא השאלה מהן המילים הכתובות על גב השיק. יג. לגבי הטענה על 'עד מבולבל', איני סבור שנפלה טעות בקביעת ביה"ד קמא, שכן בידוע ש"כל מילי דכדי לא דכירי אינישי" (סנהדרין כט ע"ב), ו"כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה" (שבועות לד ע"ב). מטעם זה חכמים הקלו בבדיקות בדיני ממונות, כדי שלא תינעל דלת בפני לוין, ולא הצריכו לחקור את העדים על דברים שאינם עיקר העדות. לשון אחרת, כאשר ישנה סתירה בין עדים ב'דרישות', הרי שמבחינה פורמלית העדות אינה קבילה, כיון שמדובר בעדות שאין אפשרות להזימה. אולם כאשר העד אינו זוכר היטב פרטים צדדיים, אין בכך כדי לפסול את העדות, ובלבד שלפי התרשמות בית הדין העד זכר היטב את תורף הדברים (ועוד בעניין אומדן בית הדין לגבי עדות מבולבלת ראו בבא מציעא כח ע"ב 'אנא רמאי אנא' ובנו"כ שם. מאותה סוגיה עולה שבמקרים מסויימים עדים יכולים לחזור בהם אף בנושאים שהם תורף העדות, וה'בלבול' עומד דוקא לצידו של העד ומאפשר לו לתקן ולפרש את עדותו). יד. לטענת ב"כ המבקשים הפירוש של ההתוספת בכת"י הוא, שמדובר בערבות רב-פעמית, שהרי המילה 'ניתנים' היא ברבים - כלומר הערבות חלה על שיקים רבים. בית הדין קמא התייחס לנקודה זו, וכתב (עמ' 5) "גם ביחס לשיקים שניתנו בעבר או בעתיד הסמוך יתכן שהתבטא בניסוח 'ניתנים', כל שכן אם השיקים ניתנו באותו מעמד, כפי שגם טענו התובעים וגם העיד העד". וכפי שאמרו המבקשים עצמם בתחילת הדיון הראשון, שבכל 'סיבוב' (שחולק לשלושה ימים בשבוע) היו שלושה שיקים דולריים ולא אחד כטענת ב"כ המבקשים. טו. עוד טען ב"כ המבקשים, כי יש לפרש את הערבות על השיק על פי דעת רוב בני אדם. רוב בני אדם אינם מתייחסים לערבות על שיק ביטחון כערבות מוגבלת, כאשר שיק הביטחון אינו מוגבל בעצמו. - טענה זו אינה מובנת: לא ברור מדוע יש מניעה ששיק יהיה ללא הגבלות, ואילו הערבות עליו מוגבלת? וכן, כאשר נוסף תנאי ייחודי לערבות, כמו במקרה דנן שנוספו מספר מילים בכתב יד לרובריקה הקבועה של הצ'ינג', ברור שיש להתייחס לתנאי זה. טז. טענה עובדתית חדשה שעלתה בכתב הערעור היא, שהתוספת היא בכת"י של המבקשים ולא של המשיב. לכן יש לפרש את הערבות באופן מרחיב ולא מצמצם. - אלא שטענה זו מעולם לא נטענה, אדרבה, הצדדים הסכימו שלכל הפחות את השורה הראשונה כתב המשיב, ורק במהלך הדיון הראשון (פרו' עמ' 8) טען המשיב שחלקו השני של הכיתוב נכתב ע"י המבקשים, טענה שהמבקשים לא שללו. נוסף על כך, גם אילו כל התוספת היתה בכת"י המבקשים, די בכך שהיא נוספה ביוזמת המשיב כדי שנפרש אותה לטובתו, ונפרש שהתוספת באה לצמצם את הערבות. יז. לבסוף, לטענת ב"כ המבקשים "גם אם נאמר שהכיתוב בא לטובת הלווה הרי ההנחה היא שהתובעים בהגינותם רצו להבהיר שלא תהיה גביה כפולה חלילה הן כנגד השיקים האמריקאיים והן כנגד שיק הביטחון" - זוהי הנחת המבוקש. ביה"ד האריך להסביר שישנן כמה פרשנויות סבירות ללשון התוספת, ובמקום שהפירושים שקולים יד בעל השטר על התחתונה. יח. לטענת ב"כ הנתבעים יש להגדיר את טענת התובעים כטענת ברי. אלא שביה"ד קמא כתב שאין לשאלה זו השלכה לענייננו, שכן גם אם טענת התובעים מוגדרת כטענת ברי עדיין הנתבע פטור משבועה, היות שישנו עד המסייע לדבריו, ועד המסייע פוטר מן השבועה. ד. החלטה בקשת רשות הערעור - דינה להידחות. פסק הדין ניתן ביום כז אייר תשעז (23/05/17). בזאת באתי על החתום _______________ הרב גרשון יוסף כרמל, אב"ד