תלמוד בבלי מסכת גיטין דף 72.

רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״, נָפֵיק מִינַּהּ חוּרְבָּא – דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם ״אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב, וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ״; וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר – חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי לֵיהּ, וּבַעַל לָא אֲמַר הָכִי. אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: כּוּלַּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר ״תְּנוּ״, אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר ״תְּנוּ״ – לָא. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר לְבֵי תְלָתָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר לְבֵי תְּלָתָא – לָא. וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר ״אִמְרוּ״, אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר ״אִמְרוּ״ – נָמֵי לָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: כָּתַב סוֹפֵר לִשְׁמָהּ וְחָתְמוּ עֵדִים לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר ״כְּתוֹב״ וְלָעֵדִים ״חֲתוֹמוּ״. ״יִשְׁמְעוּ״ – לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״. ״קוֹלוֹ״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא אֲמַר רַב. מַתְנִי׳ ״זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי״; ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵחוֹלִי זֶה״; ״זֶה גִּיטִּיךְ לְאַחַר מִיתָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״; ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״ – הֲרֵי זֶה גֵּט. ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט; וְאִם מֵת – חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. ״זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם, אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה״, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק, וְחָלָה וָמֵת – אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת – הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. גְּמָ׳ אַלְמָא ״אִם מַתִּי״ כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי, וַהֲדַר תָּנֵי: ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״; ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״ – אַלְמָא ״אִם מַתִּי״ לָאו כִּ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי! אָמַר אַבָּיֵי: ״אִם מַתִּי״ – שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע; מַשְׁמַע כְּמֵעַכְשָׁיו, וּמַשְׁמַע כִּלְאַחַר מִיתָה; אָמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ – כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי, לֹא אָמַר לָהּ ״מֵהַיּוֹם״ – כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ ״לְאַחַר מִיתָה״ דָּמֵי. ״זֶה גִּיטֵּךְ אִם מַתִּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם: אָמַר רַב הוּנָא: וְחוֹלֶצֶת. וְהָא ״לֹא אָמַר כְּלוּם״ קָתָנֵי! לֹא אָמַר כְּלוּם – דַּאֲסִירָא לְעָלְמָא; וּלְיָבָם נָמֵי אֲסִירָא. וְהָא מִדְּסֵיפָא חוֹלֶצֶת, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא יַבּוֹמֵי נָמֵי מִיַּבְּמָה! מַתְנִיתִין כְּרַבָּנַן; וְרַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו. אִי רַבִּי יוֹסֵי, חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי! וְכִי תֵּימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא אִי הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי; וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ?! וְהָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ חֲלַשׁ, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן; אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן, בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אוֹ אֵין הֲלָכָה? אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי לָא יָדַעְנָא, הֲלָכָה אֶיבְעֵי מִינֵּיהּ?! אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ בְּעִי מִינֵּיהּ הֲלָכָה, וְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי אֲנָא אָמֵינָא לָךְ. בְּעָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּקָסָבַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו! אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ