פתחי תשובה על אבן העזר 140

עושה שליח. עבה"ט שכ' וא"צ ליתן לו הקלף כו' וע' בזה לעיל סי' ק"כ ס"א ומ"ש שם: האשה עושה שליח לקבלה. עיין בתשו' נו"ב סי' צ"א אם יכולה אשה לברור שליח לקבלה שלא תייחדנו בשם רק שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' שלוחי אותו אני ממנה. וכ' דאם אומרת כל הרוצה לקבל גיטה יהי' שלוחי זה ודאי לא מהני דכל הרוצה לאו שליחות הוא (ע' בזה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ח) שאינה מייחדת אדם מיוחד וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ו אבל באמרה כל מי שיבחר פלוני נראה דמהני דהרי בחרה דוקא במי שיבחר פלוני ושפיר הוי שליחות דומיא דכל השומע קולי יכתב גט ואף דיש לדחות דשם תיכף שימע השומע ונגמר המינוי אבל כאן אין השליחות נגמר אלא בעת שיבחר פלוני א"כ יש חשש למ"ד אין ברירה מ"מ נראה דכל דיני ברירה לא נאמרו אלא בדבר שאנו צריכין לומר שהוברר למפרע אבל מינוי השליחות א"צ להיות מבורר למפרע ודי שהוא שלוחה בשעת קבלה א"כ אין דבר זה ניגע לדיני ברירה כלל וראיה לזה מהאומר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי (לעיל סי' ק"כ ס"ח) אחד כותב וב' חותמין וא' נותן והרי הבעל לא יחד מי מהם ואעפ"כ אין בזה חשש ברירה. וסיים ולפי שדיני ברירה מפוזרים וצ"ע בכמה מקומות לא קבעתי מסמורת לחלוטין בזה למעשה רק גבי עוזב דת שבלא"ה הרבה פוסקים לזכות הגט אף בלא מינוי שליחות מן המגורשת סמכתי ע"ז שהעוזב דת היה במקום רחוק שתמנה אשתו שליח על דרך הנזכר ואעפ"כ כתבתי למקום שהעוזב דת שם שיתן אח"כ הגט בתורת הולכה כנהוג עכ"ד ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דברי הרשב"א שהובא בב"ש לקמן סי' קמ"א ס"ק ס"א דנראה שהרשב"א ז"ל מסתפק בסברא זו וצ"ע. ומצאתי בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' מ"ו שתמה עליו בזה וכ' דלכן קשה לסמוך על הוראה זו אמנם בעוזב דת שבלא"ה הרבה פוסקים לזכות הגט כו' אך עדיין צריך ישוב הדעת ושאלה זו צריכה לגדולי הדור עכ"ל ע"ש. ושוב ראיתי בס' ישועות יעקב בסי' קמ"א סק"כ שהאריך בדין זה ממש באומרת מי שיבחר פלוני היא והוה שליח לקבלה והזכיר שם דברי הרשב"א שמסתפק בכיוצא בזה דאפשר נאמר אין ברירה וגם הביא דברי הר"ש שכ' בהדיא דלא שייך בכה"ג חשש ברירה (הוא ז"ל לא ציין מקומו אך נראה שכיוון לדברי הר"ש פ"ה דמעשר שני מ"א ע"ש) וגם הביא שראה בס' אחד מחכמי הזמן (כנראה שכיון על הגאון נו"ב הנ"ל שנשאל ע"ז וחשש להחמיר ותמה עליו שנעלם ממנו דברי הרשב"א וגם דברי הר"ש הנ"ל והאריך קצת ומסיים דנראה להקל ולומר דאין חשש בזה והגם שקשה להכריע נגד הרשב"א ז"ל מ"מ כיון דהוא בעצמו מסתפק בדבר ונתב לשון אפשר כנראה שגם בעיני הרשב"א ז"ל היה הדבר רחוק אלא שחשש בזה ע"כ אפשר לנו לצדד להקל בזה ע"ש. וע' בספר בית מאיר לקמן סי' קמ"א סמ"ג הזכיר שם דברי הנו"ב הנ"ל בקצרה ופקפק מאד עליו וכתב דגוף המצאת דינו צ"ע חדא דהדעת נוטה שגם זה בכלל מילי לא מימסרן לשליח ועוד דלשיטת הרי"ף ורמב"ן ורמ"ה (עב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"א) חצי דבר הוא שהרי כת שבמקומה א"י להעיד אלא שמנתה שליח ואינם יודעים למי והשני עדים אחרים מעידים שע"פ בחירות הבוחר נולד שלוחה ובין שניהם נגמר הדבר אין לך חצי דבר גרע מזה לשיטתם והאמת שהגאון הנ"ל עצמו מסיק שאינו דן הכי אלא בעוזב דת מ"מ לע"ד אין בפעולה זו שום ריוח מהנהוג שהבעל מזכה תחילה ע"י שלוחו. ובדיעבד אם עבר וביטל שליחו או שלא הגיע הגט לידה לע"ד אי אפשר להקל ע"י קבלה זו שום קולא יותר ממה ש אפשר להקל ע"י כזכוי ואפשר מגרע גרע דע"י פעולה זו הבעל לא עשאו שליח לזכות לה מכוחו אלא שסומך עצמו על שהוא מכחה ש"ק דידה והמכשולים של ברירה ומילי וחצי דבר מעכבין בשליחותה כו' עש"ב: כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק. עי' בס' ב"מ בענין אם צריך השליח להיות עומד בצד החצר ע"ש: גט לחצירו. עב"ש סק"ב וע' במל"מ פ"ו מה"ג דין א' הביא ירוש' פ' האומר דמסתפק בזה כיון דשליח נלמד מנח ריבוי וחצר ג"כ מריבוי אתיא אי אמרי' ריבוי דריבוי ע"ש וע' בשעה"מ שם מ"ש בזה. וע' בס' תו"ג הזכיר ג"כ דברי המל"מ הנ"ל וכתב דמ"מ בשליח הולכה שנתן הגט לחצירו ואח"כ הקנה להאשה החצר מגורשת כיון דהגט בא מרשותו לרשותה דחצר של שליח הולכה הוי כידו כמבואר בר"ן ר"פ הזורק הביאו הב"ש סי' קל"ו ויש לחלק בין ש"ק לש"ה ע"ש: ותובעת להתגרש. עי' בס' קרבן נתנאל ביבמות ס"פ האשה תניינא שכ' וז"ל ראיתי בשו"ת פני יהושע חא"ה סי' ה' שכ' יש להסתפק באשה שמנתה לה שליח להביא גיטה כיון דאנו רואים שעשתה מעשה בזה לא חזרה ועדיף מצוותה להתגרש או אין חילוק דשמא בעת קבלת הגט נתחרטה ואף שמקבלת הגט אח"כ כשהביא לה שמא חזרה ואח"כ שוב נתרצה ומסיק להלכתא דאפילו בכה"ג לא מהני ומביא ראיות ע"ש אמנם עדיין יש לי ספק אם היא עשתה שליח לקבלה אם מהני דכל ראיות שלו אינו אלא אם היא מנתה שליח להולכה דאיכא למימר דלא ניחא לה להתגרש מיד שליח לקבלה פן ינחם היא או בעיה עד שיגיע הגט לידה אבל אם היא עשתה ש"ק אית לן למימר דמהני אם זיכה לה הבעל ע"י אחר. יען באשת מומר אם שלחה מתחילה לקבל גט בזה ברור דמהני דודאי זכות הוא לה. וא"כ למאי דנהיגין בגט עוזב דת לעשות שליח לקבלה ואח"כ להולכה אם אירע שמת השליח וידעי' שבא הגט לידו יש לסמוך ע"ז שמגורשת מיד (ר"ל היכא דשלחה מתחילה לקבל גט) עכ"ל וע' בלשון התה"ד סי' רל"ז הובא קצת בב"י וע"ל סי"א ס"ק י"ג: היבם עוזב דת. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ע"ה: וה"ה לאשה הנאסרת. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"א וי"ב דאפילו לדיעה זו דוקא באינה לפנינו ואינו ידוע אם האשה תקבל גט מדעתה או לא אז אמרי' מסתמא דזכות הוא לה משא"כ אם היא לפנינו וצועקת שאינה רוצה לקבל גט בודאי אינה מגורשת ע"י אחר. וגם זה פשוט מאד דאף באינו ידוע לנו דוקא בנאסרה מחמת זנות הדין כן ולא בעוברת על דת כו' ע"ש וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין: ויש מחמירין בזה. עבה"ט ובב"ש וע' בתשו' נו"ב סי' צ"ב על דבר אשה שבדחה מבית בעלה מחמת קטטות זה ערך שנתים וכבר נתברר ע"פ עדות ברורה שזינתה תחתיו ונאסרה עליו והיא הרחיקה נדוד ואין אנו יכולין לכופה לקבל גט אם יכולין אנו לזכות לה גט ע"י שליח כמו גבי עוזבת דת דזכות הוא לה אחרי שמפקרת עצמה לזנות מוטב שתהיה פנויה וזכין לה שלא בפניה. והנה השואל רצה לומר דאף היש מחמירין כאן לא החמירו אלא משום חומרת דאישות שלה דלא הותרה להנשא עד שהגיע גט לידה אבל לגבי בעל' לענין חרם רגמ"ה לא החמיר כלל. והוא ז"ל חולק עליו דמדברי הב"ש לא נראה כן וגם מדברי הרמ"א שכ' ויש מחמירין בזה. משמע אבל לא בעוזבת דת מבואר כהב"ש אלא ודאי שאין לחלק כלל בזה שאם היא לא הותרה ממילא חל על הבעל חרגמ"ה אם איתא שתיקן אף בנאסרת ובעוז"ד ומה שהחמיר הרמ"א בנאסרת יותר מבעוז"ד נראה לפי שעוז"ד עדיין היא עוזבת דת מסתמא עדיין זכות הוא לה אבל בזינתה אינה מוחזקת להיות מזנה עוד ומה זכות הוא לה. ולפ"ז בנ"ד אם וש לשלוח שליח להתרות בה ע"פ ב"ד שתקבל הגט מחוייב הבעל להתרות בם קודם ההתרה לישא אחרת. וכל זם אם נתברר שכבר נאסרה אבל אני תמה איך נתברר כיון שהיא הרחיקה נדוד ואין מקבלין עדות שלא בפניה ורוב הפוסקים הסכימו שאפי' בדיעבד לא מהני (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' ע"ב הובא לעיל סי' י"א ס"ד ס"ק י"ח אין זו תמיהא כלל. ומצאתי בח' ברית אברהם סי' צ"ב סוף אות י"ג שעמד עליו בזה וע"ש עוד בסי' צ"ד אות י"ז מזה) עכ"ד וע"ש בס"ס ע' שכ' כן שאפי' זינתה בודאי אין מזכין לה גט ע"ש: אכן בתשו' חמדת שלמה סימן ד' מבואר שמפרש דברי הרמ"א ז"ל כדברי החכם השואל הנ"ל והבאתיו בקצרה לעיל סי' א' ס"ק כ"ב. גם בס' בית מאיר דעתו כן וכתב לע"ד פשוט דבסי' א' לא כתב אלא שהבעל יוכל לישא אשה ע"י זכוי זה כו' אבל הכא דאיירי באיסור א"א החמור להתירה לינשא אחר שחזרה בה חושש להחמיר וקאי אף על עוזבת דת כו' וכתב עוד דראוי לנהוג בסידור גט כזה (ר"ל היכא שמזכין גט לעוזבת דת ולנאסרת בכדי שיוכל הבעל לישא אחרת יש לנהוג כמו בעוזב דתהמגרש שמבואר לקמן סעיף י"א שאחר הזכוי שוב יקבלנו מידו ויעשנו שליח להולכה בפי' כדי שיתירנה בהגיע לידה בלא ספק כי לולא כן אפשר לחוש בגט זה שאפילו בא לידה לא תתגרש כי לא שייך בהחלט לומר בזה (כמו בגט דעלמא המבואר לקמן סעיף ג') אדם יודע כו' והתקבל והולך קאמר אחרי שכמה פוסקים חולקים (ע' בר"פ האומר דף ס"ג הכי השתא התם אדם יודע כו' הכא טעי) ע"ש: וע' בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א שכ' ע"ד הב"ש הנ"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא היש מחמירין אלו הוא דעת מהרי"ק ומבואר בדבריו שלא נסתפק רק בשביל דעת הרי"ף פ"ק דגיטין שאינו גט עד שיבא לידה וא"כ נראה דמודה דאין הבעל יכול לחזור ומתגרשת אף בע"כ של בעל ולכן שפיר פסק הרמ"א בסי' א' בפשיטות לזכות גט לאשתו עוזבת דת דכיון שכבר מסר הגט לשליח ואין יכול לחזור לא שייך תקנת רגמ"ה עוד שהרי כבר היא ברשות עצמה והשליח נותן בע"כ של בעל אבל להתירה לעלמא כתב רמ"א יש מחמירין כו' ע"ש. ולע"ד אין תירוץ זה מספיק דהא מבואר בהדיא במהרי"ק שם דלדעת הרי"ף גם לענין חר"ג לא נתקן האיסור משום זכיית הגט ע"י אחר דסוף סוף עדיין היא אשת איש עד שיגיע לידה כו' ע"ש ובע"כ צריך לבא לחילוק הנ"ל דלענין חר"ג סמכי' על דעת רש"י ותוס' ואינך פוסקים. וע' עוד בתשו' ברית אברהם סי' צ' מדין זה. ועמ"ש לקמן סי"א ס"ק י"ג: ונעשה זה שליח להולכה. עב"ש שכ' ונראה אפילו אמר התקבל לה כו' וע' בלח"מ פ"ו מה"ג דין שדקדק מלשון הרמב"ם (והש"ע) להיפך וצ"ע: אלא יחזור ויתננו. עט"ז שכתב דלדברי ריב"ש צ"ל אפילו יחזור כו' אלא שתמה עליו ולכן מסופק אם לא הרמ"א חילק עליו ע"ש: מלבד שישביעיהו. עמ"ש לקמן סי' קמ"א סנ"ט ס"ק נ"ו: יעשו תיקון א'. עיין בתשובת גבורת אנשים סי' א' בתשובת אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל שכ' וז"ל ולפ"ז כל עוזב דת שמגרש ויש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה צריך שני גיטין בא' יעשה ש"ק ויעשה מקום הכתיבה עיקר ובאחד יעשה ש"ה ויעשה מקום נתינה עיקר אבל לגרש בגט אחד א"א וזה לא נמצא בשום פוסק קדמון ואחרון ולא אשתמיט חד מנייהו אשר באמת בשינוי גמור בשם האיש נ"ל לפסוק הלכה ולסדר שני גיטין כמו שכתבתי עכ"ל: כבר אשתך מותרת. עט"ז לעיל ס"ה שכ' דכן הוא האמת ודלא כהלבוש שכ' דלהטעותו אומרים לו כן דזה אינו. רק בשעת הדחק כגון שמת השליח בדרך וכה"ג שא"א שיגיע הגט לידה והמגרש לא נודע מקומו איו סמכינן באמת על הזכוי לחוד דהעיקר כדיעה ראשונה שזכר רמ"א שם דודאי זכות הוא לה ואף הר"ן בתשובה לא נחלק בעוזב דת רק על נדון דהר"פ. ואף שהרמ"א כתב שם וידעי' שהיא מהדרת כו' לא כתב זה אלא לענין לכתחילה כו' ואף שמהרי"ק מחמיר אף היכא דודאי זכות משום דחייש לדעת הרי"ף דבריו תמוהים מאד כו' עש"ב וע' בס' בית מאיר שהזכיר קצת מד' הט"ז אלו וכ' עליו ולע"ד לו יהא כדבריו היינו אפשר היכא שעובר על השבועה ומבטלו י"ל דבשעת הדחק סמכי' על הגאונים הסוברים שהוא זכות גמור בלא ספק (ר"ל היכא שהגיע לידה ואין חשש רק מחמת הביטול בזה ליכא חששא של מהרי"ק דהא גם להרי"ף לא יכול לחזור עמ"ש לעיל סק"ח) ולמעשה אף זה צ"ע: אבל היכא שלא בא לידה כלל ודאי אף במקום עיגון אין להקל כי דבריו בנויים ע"פ מה שחולק על המרי"ק ולע"ד בדברים בעלמא משיגו והדין עם מהרי"ק וע' ת' ב"ח סימן ק"ב עכ"ל ולע"ד איני יודע למה נטה להחמיר כ"כ כי באמת שורש חומרא זו של מהרי"ק שהובא בב"י ובט"ז ובב"ש סק"ו דחייש לדעת הרי"ף פ"ק דגיטין דאפילו כשיש זכות לה דוקא לענין חזרה ולא לענין התרה עד דמטי לידה. הנה לבד דברי הט"ז דלמה לנו לחוש לדעת הרי"ף בזה שהוא יחיד נגד כל הפוסקים (ובפרט במקום עיגון) ועוד דגם הרי"ף לא חילק בזה אלא לענין שחרור עבד שהיא קצת חוב כו' הנה זולת זה לא זכיתי להבין הרי דברי הרי"ף אלו הוא על המשנה האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור כו' ע"ז כתב והני מילי לחזרה כו' ובודאי דהפי' הפשוט בדברי הרי"ף שאינו מחלק כן רק באומר תן ולא באומר זכי. וגם ברש"י שם דף ט' ע"ב (קודם שחזר בו) שהוא כדברי הרי"ף לא כתב כן רק גבי תן ע' בתוס' שם וי"ל הטעם דאף דתן כזכי מ"מ מדאפקי' בלשון תן הוא מקפיד שינתן לו ולא יחול השחרור עד דמטי לידיה וכמ"ש הפ"י שם. וגם כל החולקים על הרי"ף הוא גם כן באומר תן וס"ל דגם באומר תן כיון דמסקינן בגמרא דהאומר תנו כאומר זכו דמי הוי כאילו הגיע הגט ליד העבד עי"ן בתוספת וברא"ש ובר"ן שם אבל באומר זכי יש לומר דגם הרי"ף מודה וכן מבואר להדיא ברמב"ם פרק ו' מהלכות עבדים שמחלק בין אמר זכי לאמר תן ומסתמא אזל בשיטת הרי"ף רבו. והגם שמדברי הר"ן (והרמב"ן במלחמות) שם שהקשה על הרי"ף מפ"ק דקדושין דקונה עצמ' בשטר ע"י אחרים ומפ' השולח דאמרי' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ומפ' האשה שלם המזכה גט לאשתי במקום יבם מהו כו' משמע לכאורה שהבין בדעת הרי"ף דה"ה באומר זכי. אך באמת ז"א דא"כ כ"ש דמפני קושיית חמורות אלו אית לן למימר דהרי"ף י"ל לא קאמר רק גבי תן וכדברי הרמב"ם הנ"ל ולא קשה כל הני קושיות. וע"כ לומר דכוונתו הוא רק לחזק הקושיא הראשונה דכיון דאומר תנו כזכי דמי הוי כאילו הגיע ליד העבד וע"ז מסיק ואייתי מכל הני גמרות ור"ל דליכא למימר דגם בזכי ס"ל להרי"ף הכי דזה ודאי אינו כדמוכח מכל הני דוכתי וא"כ גם בתן לית לן לחלק בזה וזה מבואר למעיין היטב בלשון הר"ן בזה. ומה דמהרי"ק שם מכריח מדהביא הרי"ף בסוף ההיא שמעתא הא דגרסי' בפ' האשה שלום בעי מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כו' א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כו' ומדהביא כאן ב' המימרות שהם ביבמות ש"מ שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר אשה עד שיגיע גט לידה הנה לבד דחיית הט"ז בזה גם מדברי הר"ן (והרמב"ן) שם מבואר להדיא שאין מפרש דברי הרי"ף כן ע"ש במ"ש וכן נמי מצינו זכיה אפילו בגט אשה להוציאה לגמרי כשת"ל דזכות הוא לה דגרסי' בפ' האשה שלים כו' וכמ"ש הרי"ף ז"ל בסמוך כו'. וכן מצאתי מפורש בטור יו"ד סי' רס"ז דאחר שהביא דברי הרי"ף דדווקא לחזרה כו' כתב וז"ל ואפילו לדבריו איכא למימר דוקא בשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ"כ הרמב"ם כו' עכ"ל וכ' ע"ז הב"י דברים של טעם הם וכ"ש מאחר שהרמב"ם כתב כן דכיון דסבר כהרי"ף באומר תנו אית לן למימר דבאומר זכו נמי לא פליגי אהדדי ועוד דבהדיא אמרי' בגמ' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כו' ע"ש וכן פסק בש"ע שם סעיף ט"ו דבאומר זכה יצא מיד לחירות אע"פ שלא הגיע ליד העבד ולא נזכר שם באחרונים שום רמז חולק בזה. וגם בב"י כאן בסי' זה לאחר שהביא דברי מהרי"ק הנ"ל מסיים ובסי' קמ"ה אכתוב נגד דבריו (אלא דשם לא נמצא דבר מזה) . ומעתה שורש חומרא זו של מהרי"ק ז"ל שהוא היש מחמירין דלעיל ס"ה בסוף הגה אינו שורש חזק כ"כ מאחר דרש"י ותוס' והרא"ש והר"ן ובעהמ"א ורמב"ן במלחמות והמרדכי כולם חולקים על הרי"ף גם בתן ובדעת הרי"ף גופי' כמה ראשונים פירשו דבריו רק בתן ולא בזכי והוא הלכה פסוק' בש"ע יו"ד סימן רס"ז ומהרי"ק יחיד הוא בזה בדעת הרי"ף ז"ל וא"כ (באם נסכים דהעיקר כדיעה ראשונה דלעיל ס"ה בריש הגה דודאי זכות הוא לה) לא ידעתי מדוע נחמיר כ"כ אפילו במקום עיגון לחוש לדעת מהרי"ק ז"ל וצ"ע: ובינותי בספרי האחרונים ומצאתי בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א שהאריך בענין זה ומתחילה כתב לבאר דהעיקר כדיעה ראשונה שזכר רמ"א לעיל ס"ה דבעוזב דת המגרש בודאי זכות הוא לה (וכדברי הט"ז הנ"ל) ושוב כתב ג"כ לתמוה על מהרי"ק בזה במה שהחליט בדעת הרי"ף דגם בזכה בעינן מטא לידי' וכתב עליו מאחר שדברי הרי"ף ז"ל בזה הם תמוהים בעצם וכמו שתמהו התוס' והרא"ש שם א"כ הבו דלא לוסיף עלה ובאומ' זכה גם להרי"ף לא בעינן מטא לידי' וכדברי הרמב"ם ז"ל והאריך בזה (אך לא הביא שם מדברי הר"ן והרמב"ן הנ"ל וגם לא הזכיר דברי הטור ביו"ד סימן רס"ז הנ"ל דהוה תנא דמסייע ליה) ומסיק לדינא בעוזב דת השולח גט ונאבד הגט בדרך יש לסמוך להקל במקום עיגון כיון שזיכה לה הגט כו' וכ"ש בגילתה דעתה שרוצה להתגרש כו' עש"ה. ומ"מ למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים. וא' לעיל סק"ב וסק"ה: