תלמוד בבלי מסכת גיטין דף 13:

קָסָבַר רַב פָּפָּא, כִּי אָמַר רַב – לָא שְׁנָא בְּמִלְוֶה, וְלָא שְׁנָא בְּפִקָּדוֹן. רַב זְבִיד מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא? לָא מִיתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין בִּשְׁכִיב מְרַע. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: ״הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. טַעְמָא דְּמֵת, הָא מֵחַיִּים – נוֹתְנִין; טַעְמָא דְּאָמַר ״תְּנוּ״, הָא לֹא אָמַר ״תְּנוּ״, אֵין נוֹתְנִין; וּשְׁכִיב מְרַע – אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״, נוֹתְנִין. דִּתְנַן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וּמַאן נֵימָא לַן דְּמַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי הִיא? דִּלְמָא רַבָּנַן הִיא! גּוּפָא – אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּפִקָּדוֹן, אֲבָל בְּמִלְוָה – לֹא. וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּמִלְוָה. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי: ״מִלְוָה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר אַמֵּימָר: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת: שַׁעְבַּדְנָא לָךְ לְדִידָךְ וּלְכֹל דְּאָתוּ מֵחֲמָתָךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִקְנָה לַנּוֹלָדִים – דְּלָא הֲווֹ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, הָכִי נָמֵי דְּלָא קָנוּ?! דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, הָנֵי מִילֵּי לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּעוֹלָם, אֲבָל לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם – לָא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: