תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 30:

אִי נָמֵי לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי. אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין; אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״. אָמַר רַב הוּנָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן; אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם״. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה; דְּהָא עֵדִים כִּגְמַר דִּין דָּמוּ, וּכְתִיב בְּהוּ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לַהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אִי אֵיקוּם מִקַּמַּהּ – מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ דְּבַעַל דִּינָא. לָא אֵיקוּם מִקַּמַּהּ – אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: צֵא וְאַפְרַח עֲלַי בַּר אֲוָוזָא וּשְׁדִי עִלָּוַואי, וְאֵיקוּם. וְהָאָמַר מָר: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִים בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה! דְּיָתֵיב כְּמַאן דְּשָׁרֵי מְסָאנֵיהּ, וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – מוֹתְבִינַן לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, וּלְעַם הָאָרֶץ נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ ״תִּיב״; וְאִי קָאֵי – לֵית לַן בַּהּ. רַב בַּר שֵׁרֵבְיָא הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתֵיב נָמֵי לְבַעַל דִּינֵיהּ. אֲתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא, בְּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא ״תִּיב״. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ! אָמַר רַב פָּפָּא: מֵימָר אָמַר, אִיהוּ הָא אוֹתְבַן, שְׁלִיחָא הוּא דְּלָא מִפַּיַּיס מִינַּאי. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא לִיקְדּוֹם צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלִיתֵּיב, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמַאן דְּסָדַר לֵיהּ לְדִינֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ, אֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ – לֵית לַן בַּהּ; מֵימָר אָמַר: בְּעִידָּנֵיהּ טְרִיד. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּיָדַע בְּסָהֲדוּתָא, וְזִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא לְמֵיזַל לְבֵי דַיָּינָא דְּזוּטַר מִינֵּיהּ לְאַסְהוֹדֵי קַמֵּיהּ – לָא לֵיזִיל. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. הָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״; כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה׳ – אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב. רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימָר, אוֹתְבִינְהוּ לְכוּלְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָאָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין, אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה! אֲמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. (סִימָן: סָנֵיגָרוֹן, בּוּר, גְּזֵלַת, מִרְמָה) תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגָרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. וּמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יֵשֵׁב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִין – אֶחְתְּכֶנּוּ, וִיהֵא