פתחי תשובה על חושן משפט 18
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
יוציאו כל אדם לחוץ. כ' הב"ח היינו דגם את בע"ד מוציאין לחוץ כמו שמוציאין את העדים אבל שאר כל אדם שאינן בע"ד ואין עדים א"צ להוציאן לחוץ אלא אדרבה ראוי להניח מי שהוא תלמיד ותיק דדוקא תלמיד בור אין להניח לישב לפניו כדלעיל סימן ט' עכ"ל וכ"כ בתשובת בית יעקב סי' ס"ז ע"ש אכן בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"א כ' דכוונת הרמב"ם והטור והש"ע כפשוטו שייציאו כל אדם אף לאותן שאינו בע"ד ולא עדים כדי שלא לחוש להם להולך רכיל רק כל השייכים לדיינים כגון א' מן התלמידי' א"צ לצאת אם לא שהוא תלמיד בור ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ז' ס"ח ס"ק י"ט:
דטוב להתחיל. עסמ"ע סק"ב עד אבל מהתוס' שם דף ל"ד כו' ועיין בתוס' יו"ט פ"ד דסנהדרין מ"ב וגם בספר בר"י אות ב' מזה עש"ב וע' בתומים שכתב דכוונת הרמ"א להתחיל לעולם מן הקטן אבל לפרקים אסור כי הוא זילותא להגדולים אשר שם ע"ש:
ילכו אחר הרוב. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קל"ז שכתב בפשיטות דאם יושב חד דגמר בדין עם תרי דלא גמירי והם רבו עליו הולכין אחריהם וכן משמעות הש"ס והפוסקי' כו' ע"ש וע' בספר שער משפט מ"ש בזה:
ואחד אומר א"י יוסיפו עיין בתשובת בית יעקב סימן ט"ו שבא בשאלה שלשה דיינים שישבו בדין ושנים מזכין וא' דעתו לחייב אם רשאי המחייב לעשות תחבולה לומר א"י כדי שיוסיפו עליהם דיינים והאריך בזה ומסיק דאסור לעשות כן ומביא ראיה מגמרא דסנהדרין דף ח' ובתוספות שם דמבואר דחוששין ללעז בכה"ג שמא יאמרו לפי שלא ידעו הדין הוסיפו עליהם כו' ואף אם הוא ימחול אין בידו למחול כבוד השנים המזכים כו' ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן קל"ח נשאל בכיוצא בזה בחד מרבנן אשר נתמנה לדון עם שני יושבי קרנות אם יש לו תקנה לבטל הדין המקולקל אשר יצא מידם להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים כדי שיצא הדין לאמיתו והשיב וז"ל ודאי דשפיר דמי למיעבד הכי כיון דכוונתך לש"ש להוציא הדין לאמיתו ע"י שיוסיפו הדיינים אע"ג דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ קיי"ל מותר לשנות מפני השלום ודינא שלמא הוא כו' אכן ראיתי בתשובת בית יעקב סימן ט"ו פסק לאסור ומביא ראיה מסנהדרין דף ח' אהא דתנן מוציא ש"ר כו' אך כל דבריו אינם מוכרחים ואין הנדון דומה לראיה כו' אבל כאן כיון שהדיין סובר שמעקלים ומעוותים את הדין כי הוא לדעתו להיפך יותר יש לחוש לעיוות הדין שלא יצא דבר שאינו מתוקן מלחוש לכבודן של ראשוני' שהוא כבוד המדומה בעה"ז וכיון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו לומר איני יודע כדי להוציא הדין לאמיתו ודאי זכור לטוב דאין כאן לעז אחרים כלל עכ"ל. והנה מכלל דברי השבו"י הנז' נראה דלאו דוקא בכה"ג דנידון השאלה שהשנים שעמו המה יושבי קרנות שפיר דמי למיעבד הכי אלא אפילו אם גם השנים גמירי וסבירי כמוהו יכול לעשות כן לומר איני יודע כיון שלדעתו ברור הדין להיפך (דאל"כ מה הקשה על הבית יעקב) וכך הבין בדבריו האו"ת לעיל סימן י"ב סק"ג שהעתיק שם דברי השבו"י אלו בקצרה וז"ל שם וכתב בתשובת שבו"י דאם אחד רואה ששני הדיינין מקלקלין הדין וא"כ אף אם יאמר דעתו יהיו שניהם רבים עליו מוטב לומר א"י כו' עכ"ל וכן העתיק בנה"מ שם וכן נראה דעת תשובת חות יאיר סימן קמ"ז יובא לקמן סי' י"ט ס"ב סק"ד. אלא דאם כבר אמר דעתו מכוער הדבר כו' עש"ה. אולם בספר בר"י אות ג' וד' האריך בענין זה ומתחלה פלפל בדברי תשובת בית יעקב הנ"ל וכתב לדחות ראייתו מגמרא סנהדרין הנ"ל ע"פ דברי רבינו יונה בחידושי סנהדרין כ"י וע"פ דברי הנ"י שם אך הביא ראיות אחרות דאסור לשקר ולמיעבד טצדקי בכדי להעמיד דעתו מהא דאמרינן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) כו' ומהא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל"א) כו' (עמ"ש בסי' ע"ה ס"א ס"ק א') וכתב והגם כי יש איזה דחיות בראיות אלו מ"מ הדין דין אמת לפע"ד דאסור לדיין לשקר ולמיעבד טצדקי להקים מזמות לבו וחיובא רמיא עליה לגלות דעתו באמת ואם חביריו יעמדו בדעתם מה איכפת ליה ויהיה הדין כסברתם כי רבים הם וכך היא המדה. ושוב הביא דברי שבו"י הנ"ל לפקפק בדבריו במה שדחה דברי הבי"ע הנ"ל וכתב ותו אעיקרא דדינא לא ידענא מה קשיא ליה על הבי"ע הרי הרב בית יעקב סתמא קאמר שלשה דיינים שישבו בדין כו' ומסתמא איירי בב"ד חשוב שלשה המה בעלי הוראה והשתא מחלוקתם במידי דתליא בסברא ויש פנים לכל הסברות והני תרי הכריעו לזכות והשלישי הכריע לחובה ורוצה לעשות המצאה זו שיוסיפו הדיינים ובכי הא הדין דין אמת לפי פשט דברי התוספות דאיכא לעז כו' וגם לפי מה דכתיבנא מפורש יוצא דהאי דיינא חייב לגלות דעתו באמת כמש"ל אמנם בנדון השבו"י דהני תרי הם יושבי קרנות ולמראה עיניהם מטים עקלקלותם בזה יודה הרב בי"ע דרשאי לעשות המצאה זו ומאן נינהו אנשים של שוא הללו לחוש ללעז שלהם וזכור לטוב למיהדר אקושטא דדינא כו' עכ"ד ע"ש:
שני דיינים. כ' הלבוש וז"ל ולא סגי באחד שיוסיפו דשמא יחזור בו זה האומר איני יודע ומסכים לדעת זה שמוסיפי' ויהיו כאן שנים מחייבין ושנים מזכין ולא יהיה ב"ד שקול לכך מוסיפין עוד שנים ונמצאו שהם חמשה כו' עכ"ל ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קל"ג בראובן ושמעון שביררו להם חמשה אנשים לדון ביניהם ואח"כ נסתלק אחד מהם לפי שהיה קרוב לראובן ונתרצו שד' אנשים הנותרים ידונו ביניהם ואירע שא' מאלו אמר איני יודע ונשאל אם צריך להוסיף דיינים וכמה יוסיפו. והאריך מתחילה דהעיקר כדברי הסמ"ע שהביא הבה"ט סק"ג דיש חילוק בין ישבו מתחלה אדעתא דתלתא כו' ושכ"כ הב"ח ואגודת אזוב ושארית יוסף בחידושיו ובתשובה סי' ל' כולם כתבו חילוק זה כדי להשוות דעת הרשב"א שהובא בטור ובש"ע לעיל ס"ס י"ג שלא יהיו מתנגדי' לדעת הרמב"ם וא"כ בנד"ז שישבו תחלה אדעתא דארבעה אם אמר א' מהן איני יודע צריכין להוסיף עליהם : ושוב כתב לענין כמה יוסיפו הנה לטעם הלבוש דלכך צריך להוסיף שנים שלא יהיה ב"ד שקול א"כ בנד"ז דהיה מתחלה ב"ד שקול ואם יוסיפו א' יהיה ב"ד נוטה אין להוסיף רק אחד באמת טעם זה ליתא כלל כו' רק יש ליתן טעם אחר לשבח כו' ולפ"ז אף בנד"ז צריכין להוסיף שנים דוקא ואף שהוא ב"ד שקול כי במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה כדאיתא בש"ס פ"ק דסנהדרין וכ"ש כאן שנתנו מתחלה הדין על ב"ד שקול. אולם אם נתרצו הצדדים בענין הוספה א"צ שאלה כלל דודאי עושים כפי דעתם ורצונם עכ"ד ע"ש:
ונמצאו שהם חמשה. עיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' ע':
וכן נ"ל עיקר. עבה"ט שכ' והסמ"ע כ' דלא עמד ע"ד מור"ם בזה כו' ובסמ"ע עצמו כ' בזה וז"ל הא כתב הרשב"א בהדיא בתשובה כו' וא' אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהם הרוב כו' עכ"ל ובגליון הסמ"ע של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל נ"ב דאותן שאמרו א"י כמאן דליתנהו דמי אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דכמאן דאיתא דמי בזה כתב הרש"ל הובא בסמ"ע סק"ו דכה"ג צריכין להוסיף כיון דאין רוב נגד האומרים א"י עכ"ל ומ"ש עוד הבה"ט בשם הסמ"ע ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק כו' עכ"ל. ובגש"ע דהגר"ע הנ"ל נ"ב וז"ל איני יודע כוונת הסמ"ע בזה דפשוט דהרמ"א ס"ל בההיא דס"ס י"ג דא' אומר א"י מהני אבל מ"מ דוקא היכא דהתנו דניזל בתר רובא אבל בסתם שביררו עשרה שיפשרו בעיניהם בעינן שיסכימו כולם לדעת אחת וא"כ הכא ג"כ בקהל שבררו בעינן שיסכימו כולם לדעת אחת ולא אזלינן בתר רובא ובאמת באם התנו במפורש דנלך בתר רוב אם אמר א' מהם א"י היה מהני ודין דהכא קהל שבררו או בע"ד שבררו הכל א' הוא ופשוט עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ באו"ת ע"ש וגם בס' משנת דר"א:
שאין רוב אלא בב"ד עסמ"ע סק"י שכתב בשם הרשב"א דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה ע"ש (והובא ג"כ בבאר הגולה) ועיין בתשובת נאות דשא סי' צ"א שכתב דהיכא דע"פ הדין זולת התקנה חייב הנתבע לשלם והוא בא לפטור עצמו מכח התקנה ויש ספק בלשון התקנ' בכה"ג לא אמרינן המע"ה רק אמרינן אוקמא אדינא וחייב לשלם וכן מבואר מדברי הרשב"א שהובא בב"י ס"ס י"ג (שהוא מקור דברי סמ"ע אלו) שכתב וז"ל כל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל לנתבע חדא שכל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד ועוד שכל המע"ה עכ"ל וא"כ היכא שהנתבע מתחייב ע"פ הדין ויש ספק בתקנה חייב הנתבע מטעם הא' דספק תקנה אינו מוציא מידי ודאי ד"ת וכ"ת אכתי נימא המע"ה דדילמא התקנה מזכה להנתבע ואיך נוציא הממון מספק הא ליתא דבזה לא שייך המע"ה וראיה מדברי הש"ך סי' מ"ב ס"ק י"ח גבי ספק בשטר דמבואר שם דכ"ע מודים דאין ספק שבשטר מוציא מידי ודאי של הדין וא"כ ה"ה או כ"ש שאין ספק התקנה מוציא מידי הדין אפילו למוחזק דכיון שהוא בא לשנות ע"פ התקנה את הדין נקרא מוציא ועליו לברר ונ"ל דמה"ט קיצר הסמ"ע בהעתקת דברי הרשב"א ולא כ' רק טעמא דהמע"ה משום דבהאי טעמא נכלל הכל מי שהוא רוצה לעשות חוץ מגדר הדין הוא הנקרא מוציא ועליו הראיה והבירור וכן מבואר במסגרת השלחן סימן ק"מ בדיני חזקה דכנה"ג אות ג' כו' והאריך עוד להביא כמה ראיות לזה ומסיק דכל זה בתקנות בני העיר וכ"ש תקנות ארצות אבל בתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין דהמע"ה ושכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"א גם אפילו בתקנות בני העיר דוקא באם הספק הוא אם ענין זה נכלל בכוונת התקנה אז אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי הדין אבל אם הענין נכלל היטב בכוונת התקנה אף שאין מבואר בל' התקנה בהדיא אזלינן בתריה ואין זה נקרא ספק בתקנה וחילוקי דין זה ביאר בתשובת צ"צ סימן ק"ט כו' עש"ה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן מ"ז ועיין מ"ש לקמן סימן ק"ג סעיף ט' סעיף קטן ו':
לגמור הדין. עיין באר היטב מ"ש אבל אם יודעים יכול להסתלק כו' ורצה לומר באם אינו מסתלק מחששא דשמא החזק יהא רודפו רק שאין לו פנאי להמתין וכדומה וכן מבואר להדיא בב"ח לעיל סימן י"ב וע' בד"מ שם אות ב'. ועיין בתומים שהעלה דאפילו כבר ידעו היכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין וכ"פ בנה"מ דאפילו בגמר דין צריך להיות שלשה ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן קמ"ג:
מונים להם שנים. עיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן ע"א: