כסף משנה אישות 16
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
הנכסים שמכנסת וכו'. כתב ה"ה מ"ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ"ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה"ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו:
וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע"פ שהם נצ"ב:
וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י"ז:
הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. כתב הריב"ש וז"ל מ"ש הרמב"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א"כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י"ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ"ל:
מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפרק י"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע"פ שהיא נכסי צאן ברזל ע"כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו:
ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ"כ הריב"ש דאע"פ דבר"פ אע"פ (דף נ"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר"י דס"ל הכי בפרק אלמנה לכה"ג וקי"ל כוותיה: ומ"ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה:
ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. כתב הטור יראה מדברי הרמב"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ"ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה"נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא"כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ"ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה"נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ"ה שנה מחלה נמי תוספת וכ"כ ה"ה:
ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. כתב הריב"ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב"ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח"כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר"ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו:
האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל. וי"ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ"כ ה"ה בסוף פרק זה בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בסוף נדרים:
האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא"כ אין מקום לשבועה זו. ומ"ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: ,באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה"ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה"ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: