חובתו של בית דין אזורי לפעול על פי הוראות ביה''''ד הגדול יסודותיה בדין חיוניותה וחריגיה

חובתו של בית דין אזורי לפעול על פי הוראות ביה''''ד הגדול יסודותיה בדין חיוניותה וחריגיה בית הדין הגדול בפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא הרב מימון נהרי הרב אברהם שינדלר כ"א באב התשפ"ג בא כוח המערערת עו"ד שרון פרילינג חובתו של בית דין אזורי לפעול על פי הוראות בית הדין הגדול – יסודותיה בדין, חיוניותה וחריגיה נושא הדיון: חובתו של בית דין אזורי לפעול על פי הוראות ביה''''ד הגדול יסודותיה בדין חיוניותה וחריגיה א. לפנינו בקשת המערערת ותגובת המשיב שעניינן תגובה להחלטת בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה (הרכב הדיינים: הרב בנימין אטיאס – ראב"ד, הרב אברהם אבידר והרב דוד גרוזמן) (להלן גם: בית הדין קמא) – החלטת הרכב בית הדין במלואו, מיום כ"ד בסיוון התשפ"ג (13.6.23) והחלטה נוספת של חבר בית הדין הרב גרוזמן מא' בתמוז התשפ"ג (20.6.23) שבה פרש את משנתו שלו ואת משנתם של חבריו, לפחות כפי שהבינה הוא, בנוגע למחויבות בית הדין האזורי לפסקיו, החלטותיו והנחיותיו של בית דין זה ואת תוצאותיה של משנה זו בעניינם של הצדדים שלפנינו. ב. במה דברים אמורים? בכ"ה בשבט התשפ"ג (16.2.23) נתן בית דיננו את החלטתו בערעור שהגישה המערערת שלפנינו – אימם של שני קטינים ששאלת מזונותיהם נדונה בבית הדין קמא על החלטת בית הדין קמא מיום י"ח באייר תשפ"ב (19.5.22) שהעמידה את חיובו של אבי הקטינים – המשיב במזונותיהם על סך של 2,100 ש"ח לחודש במקום 4,000 ש"ח ששילם עד אז מדי חודש בחודשו, על פי הסכמתו וביוזמתו ממועד פרוץ הסכסוך בדצמבר 2015. בהחלטתנו זו תיארנו את טיעוני המערערת: עיקר טיעוני המערערת הם שבית הדין הפחית את סכום המזונות ללא הליך דיון בראיות על הכנסות הצדדים. לטענתה, המשיב השתכר בהכנסה גבוהה בעבר ואף כיום [...] הכנסתו סבירה לעומת משכורתה הנמוכה כגננת [...] המשיב רכש דירה יקרה ללא הלוואה ויש לו כספים שחסך לעצמו [...] חיוב מזונות נקבע על פי יכולתו הכלכלית של האב ועל פי צורכיהם הספציפיים של הקטינים. לדבריה היא משתכרת כחמשת אלפים וחמש מאות ש"ח לחודש מעבודתה כגננת [...] אחד הקטינים חולה צליאק והשני החלים ממחלה ממארת [...] מגיעה לה השתתפות במדור שהיא מעמידה לילדים [...] לאור הכנסות המשיב הגבוהות והכספים שנמצאים בחסכונותיו עליו לשלם כל הוצאות חינוך וההוצאות הרפואיות. בהמשך תיארנו את תשובותיו של המשיב: המשיב טוען כי עזב את החברה בה עבד לפני כשנה והוא עובד כיום כעצמאי ומשתכר כארבעים אלף ש"ח בשנה [...] משכורת נמוכה. עוד טוען כי בית הדין קיבל את החומר שהוגש לפניו ודן על פי החומר והשינוי בהסדרי השהות [...] הכספים ששימשו אותו לרכישת הבית היו בין היתר כספים שירש מאמו ואין למערערת חלק בהם. לדבריו ההחלטה מאוזנת מאחר והיא מתבססת על צורכי הילדים. מכחיש את טענות המערערת בדבר הכנסתו הגבוהה. לאחר מכן בא גוף ההחלטה: לאחר שבית הדין שמע את טענות הצדדים ועיין בחומר שבתיקים כולל החלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור שהותירה את שאלת המדור פתוחה עד להוכחת טענת המערערת שנטלה הלוואה מהוריה, והואיל והמשיב בפנינו לא היה מוכן לתת הצהרה או מסמכים המורים על חסכונותיו ומאחר ופרטי העובדות מתבררים בבתי הדין האזוריים, בית הדין מוצא לנכון להשיב את הטיפול בתיק לבית הדין האזורי שידון בראיות המערערת ישמע טענותיה באופן פרטני וידרוש מהמשיב להמציא את הכנסותיו בעבר והיום וכן את כספי החיסכון שיש לו. לאור האמור מחליט בית הדין: בית הדין פונה לבית הדין האזורי פתח תקוה לקיים דיון ראיות בטענות המערערת ובהכנסות המשיב והחסכונות שיש לו וכן בעניין המדור, לקבוע גובה המזונות ולהוציא החלטה מנומקת לאחר החקירה והדרישה. בשלב זה אין אנו נותנים פסיקה לעניין חיוב האב במדור, עד מתן החלטתו המנומקת של בית הדין. ג. הצדדים שבו לבית הדין קמא, וזה קיים דיון בט' באייר תשפ"ג (30.4.2023) בטענותיהם שבזיקה להחלטתנו. בתוך הדיון העיר בית הדין קמא "אנו לא מבינים מה רוצים כבוד בית הדין הגדול, לפי השולחן ערוך גם אם האב עשיר מאוד, לא נותנים יותר ממה שצריכים הילדים" כשבאת כוח האם הגיבה "נקודת המוצא כאן היא שונה, ואני אענה כך, ילדים מבתים בעלי יכולת כלכלית גבוהה יותר, מקבלים יותר" שב בית הדין קמא והבהיר את עמדתו "לפי השולחן ערוך מסתכלים רק על האב כאשר הוא עני, אבל אם הוא עשיר הם לא יקבלו יותר ממה שהם צריכים". בהמשך טענה באת כוח האם כי פסיקת בית הדין קמא "לתת לכל ילד 1,050 ש"ח, נעשתה ללא כל הוכחות", ובית הדין קמא השיב כי החלטתו נומקה היטב "איננו מבינים מה רוצה בית הדין הגדול, ולא מעניין אותנו לבדוק את הכנסות האב כדי לשנות את סכום המזונות". כשבאת כוח האם שבה וטענה כי צורכי הילדים לא נבחנו כדבעי "לא ביקשתם לראות את העלויות ואת ההוצאות" השיב בית הדין קמא "קיבלנו את הסיכומים ואת התגובות שלכם" ולדבריה כי לא היו אלה סיכומים אלא "המצאת פרטים לפני דיונים" השיב "מעולם לא ביקשת הוכחות באת כוח תמהה על נימוקו – הסברו זה של בית הדין קמא באומרה כי אין היא צריכה לבקש בפירוש את ההזדמנות להוכיח את טענותיה, אלא להפך – כדי לפסוק ללא דיון הוכחות נדרש ויתור מפורש שלה על זכותה זו, השיב לה בית הדין קמא בתמיהה מדוע פנתה לערעור ולא ביקשה דיון הוכחות – משנפסק הדין בלעדיהן – ועל כך השיבה באת כוח האם, וכבר עתה נאמר כי בצדק גמור, "כי נתתם פסק דין". בהמשך שבה והעלתה באת כוח האם את טענותיה לגופם של דברים ובין השאר על צורכיהם של ילדים בכלל, על צורכיהם המיוחדים של הילדים שבנדון דידן, ההוצאות הרפואיות והמדור. בית הדין שב בקצרה על עמדתו העקרונית כי אין משמעות ליכולותיו של האב ובזיקה לסכום ששילם האב בהסכמתו בעבר אמר: בזמן שהבעל הסכים לסכום של 2,000 ש"ח, הוא אמר שאם אתם רוצים גם מחציות וגם 4,000 ש"ח – אז הוא מבקש דיון על מה הוא חייב ומה לא, ועל זה יש החלטה של בית הדין כי הסכום הוא כולל מדור, ולא דנו כמה הם צריכים [...] הבעל כבר אמר כי אם אתם לא רוצים לעשות 4,000 גלובלי, וללא דיון, אם אינכם מסכימים אז 1,300 ש"ח ומחציות. אמרנו אז: כיוון שסכומים הללו נראים מספקים, לא נכנסנו לדיון בזה, כעת שהאב מבקש דיון ופסיקה, נצטרך לעשות זאת, אבל לא רטרואקטיבי. בהמשך התדיין בית הדין קמא עם האם ובאת כוחה בשאלת האפשרות לפסיקה רטרואקטיבית נוכח העדר בקשות מתאימות בעבר. לבקשת באת כוח האם כי בית הדין ידון בשאלת המחציות ו"לא תכניסו את התוספת של בית הדין הגדול ולקזז זאת מן המחציות שצריך לשלם" הגיב בית הדין קמא באומרו כי אינו פועל נגד בית הדין הגדול בדווקא אך: אנו עושים כמו שכתוב בשולחן ערוך, אנו מסתכלים על טובת הילדים בלבד [...] אנו נתייעץ בינינו האם ניתן להתייחס להחלטת בית הדין הגדול במנותק מן המחציות או לא. מששבה באת כוח האם על הבקשה לבחון את החיוב הרטרואקטיבי השיב בית הדין קמא: תאשימי רק את עצמך, משנת 2019 בית הדין יכול לתת את החלטותיו, רק את צריכה להאשים את עצמך בלבד, שלא שלחת מייל לפתיחת תיק ולכן לא ניתנה ההחלטה מיידית. האב השיב לגופן של טענותיה של האם בדבר הוצאות שונות שבהן נמנע הוא מלהשתתף, לדבריה, ועוד, בהקשר ל'מחציות' – טענות שאין פירוטן נצרך לצורך החלטתנו זו, ונציין רק כי בית הדין קמא העיר לגבי הללו "פסקנו על זה מחודש מאי, וכן לגבי מחציות, מ2016 הסכום של 4,000 כולל הכול, ומ2019 זה לא כולל, וניתן לחייב אותך במחציות, אך היא לא פתחה תיק". בית הדין קמא הוסיף "לגבי פסיקת בית הדין הגדול, אנו צריכים לדון בזה בינינו", ומשאמר האב "אני חשבתי שבדיון זה יהיה מסמכים וחקירות, מה צורכי הילדים, וכך ביקשו בית הדין הגדול" אמר בית הדין קמא: "אנו נתנו את פסק הדין שלנו, ניתן לחלוק עליו, אך לא ניתן לומר כי הוא לא מנומק, ולשיטתנו לא שאלנו מה אתה משתכר". לאחר העלאתן של טענות נוספות לגופו של עניין ביקשה באת כוח האם לקיים דיון חקירות ולהביא ראיות, לשאלת בית הדין קמא "איזה ראיות וחקירות את רוצה להביא" הבהירה "לחקור אותה" – את האם – "על כל ההוצאות שלה, אחת לאחת בצורה מסודרת", ובית הדין קמא השיב "אנו עברנו על כל סעיף וסעיף של הבקשה שלך, ולפי זה פסקנו". באת כוח האם הבהירה כי היא מבקשת להוכיח "כי צריך הרבה יותר" – היינו בהשוואה לסכום שקבע בית הדין קמא "לגדל ילדים" ופירטה כי רצונה להוכיח את עמדתה לעניין הצורך בחוגי העשרה, בדמי ועד שנדרש הורה לילד במערכת החינוך לשלם, את עלות מזונו של ילד חולה צליאק, את טענותיה לגבי צורכי ביגוד, וליתר דיוק הנעלה "הנעליים הקרועות" שלשיטתה נאלץ אח הילדים להשתמש בהן, לגבי טיפולי שיניים ולגבי קייטנות. בראשית נציין שוב שכל חיוב המזונות שבית הדין חייב את האב הוא בגין חלוקת זמנים שהינה 8/6 כלומר החלוקה לחודש הינה 17.5/13 לטובת האישה. פסק הדין ניתן על ידנו לאחר שבית הדין שמע את הצדדים, ועבר על כל החומר שבפניו כולל סיכומי באת כוח האישה ונספחיה, ובירר את כל הפרטים הנצרכים לו לצורך קביעת גובה מזונות עבור שהות שני הקטינים אצל האם קצת יותר ממחצית החודש. נבהיר עוד. טענת באת כוח האישה בנוגע להוצאות מזון הקטינה שחולה בצליאק עלתה בדיון ובסיכומי באת כוח האישה. בשום שלב בטרם מתן החלטתנו לא בקשה באת כוח האישה להוכיח כמה עולה הוצאות מזון עבור חולה צליאק – מעבר לנאמר בדיון ובסיכומי באת כוח האישה. ובית הדין בירר קודם החלטתו באתרים המתמחים במכירת מזון לחולי צליאק המצויים על פני המחשב לרוב. כך שטוב מראה עין משמיעת אוזן. בנוסף: הבן שחלה בלוקמיה נתרפא ומאוקטובר 2019 הוא בריא, לא עובר כל טיפול, ואין כל הוצאות עליו בגין מחלתו בעבר, ונמצא במעקב תקופתי ארבע פעמיים בשנה כאשר ההורים מתחלקים באופן שווה בכל הקשור להגעתו למרפאה לצורך המעקב. כמו כן החלטתנו בנוגע לדחיית בקשת האישה לחייב את האב "במדור רעיוני" מנומקת כהלכתה. ונכתב בהחלטתנו שככל ויהיו לאישה בפועל הוצאות מדור ובידיה ראיות הקבילות על פי ההלכה לטענתה בדבר הלוואת הורים, היא מוזמנת להציגם בפנינו. יוצא אפוא ששתי החלטות בית הדין שניתנו על ידינו בתביעות הצדדים לאחר בדיקת צורכי הקטנים מנומקות וברורות לכל קורא. ניתן לסתור אותם ולחלוק עליהם, וכל הרוצה לחלוק יבוא ויחלוק ויגדיל את גובה חיוב המזונות בשתי פעימות אף בלא נימוק ובלא טעם. אולם לא ניתן להוציא לעז ולומר שהחלטתנו ניתנה בלי נימוק ובלי דרישה וחקירה, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. לסבר הדברים, לפי חיוב בית הדין הגדול, צורכי הילדים הינם 3300/17.5=188.5 ליום, ולחודש צורכיהם – 188.5*31=5845 ש"ח. יוצא אפוא שבית הדין הגדול מחייב סכום של 5,845 ש"ח לחודש לשני קטינים עבור מזונות בלבד!? בנוגע לדרישה שבית הדין זה יקיים דיון בכל הקשור "להכנסות המשיב והחסכונות שיש לו": טענה זו של באת כוח האישה עלתה בדיון בפנינו, והן בסיכומי באת כוח האישה. ובהחלטתנו דחינו את בקשת באת כוח האישה וזאת על פי הלכה פסוקה בשולחן ערוך אבן העזר (סימן עג סעיף ו) שהמזונות אינם קשורים לעושרו של האב, אלא לפי צורך הילדים, ולכן חקירת היכולת אינה רלוונטית. בנוגע לחיוב האב במחציות המחציות המאושרות הינם כל ההוצאות החינוכיות והרפואיות והטיפוליות שהינם על פי המלצת הגורמים המקצועיים (כגון רופאים, יועצים חינוכיים ומטפלים רגשיים) הניתנים בשירות הציבורי (קופת חולים, רווחה וכו'). משכך ובהתאם להסכמת האב באופן עקרוני החל מ14.2.19 ועד ל19.5.22 מחויב האב במחציות בכפוף להצגת הקבלות מטעם האם. נציין שבהחלטת בית הדין מ18.2.19 נכתב: בנוגע לתביעת מזונות הקטינים מבדיקה במחשב עולה שלאישה אין תיק תביעת מזונות על מנת שבית הדין יוכל לפעול בתביעת האישה עליה לפתוח תיק מתאים. משכך, באת כוח האישה תפתח תיק על תביעתה, עם הרצאת פרטים כמקובל, לאחר מכן בית הדין יחליט על המשך ההליך בהתאם לנאמר בפרוטוקול הדיון. באת כוח האישה לא פעלה כפי הוראות בית הדין במשך השנים ובכך הזניחה את בקשתה. ראה תקנות הדיון תקנה ק(1),(2),(3), ושם מדובר שנפתח תיק תביעה. במקרה זה באת כוח האישה לא פתחה כל תיק, כך שבוודאי בקשתה נמחקה כפי האמור בתקנה ק(3). רק שלוש שנים לאחר מכן ב27.2.22 פעלה באת כוח האישה כפי החלטת בית הדין הנ"ל. נציין עוד שבנם של הצדדים חלה באפריל 2019 והבריא באוקטובר 2019 כך שנימוקי באת כוח האישה להזנחת בקשתה אין להם כל אחיזה במציאות. ומשכך הם פני הדברים ועל פי האמור בכללי אתיקה לדיינים, תשס"ח – 2008, סעיף 5(ד), התיק מועבר לבית הדין הגדול שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק. ג. בעניין הוצאות הנוספות: חינוכיות טיפוליות ורפואיות שהינם לאור המלצות של הגורמים המקצועיים כגון רופא, יועץ חינוכי וכדו' קייטנות הנהוגים לכלל הילדים בבית הספר יתחלקו ההורים כך שהאב ישלם שני שלישים והאם שליש לאור פער האמצעים הכלכליים שבין ההורים כמבוקש בדיון שהתקיים ב14.2.19. ו. לאחר העיון בהחלטת בית הדין קמא ובנימוקיה, לצערנו נראה כי בהחלטתם הראשונה ועבידו לאחזוקי דיבורייהו עד כדי חוסרשימתלב לשנאמר בהחלטתנו ואף לדברי הצדדים – והדברים נשקפים הן מדברי בית הדין קמא בדיון הן מדבריו בהחלטתו שצוטטה לעיל – כי בית הדין קמא חש עצמו נפגע מאמירת בית דיננו כי החלטתו מי"ח באייר תשפ"ב (19.5.22) לא נומקה דיה – וכאן אגב יוער כי לא אמרנו כי לא נומקה אלא כי סכום המזונות שנקבע בה תוך הפחתה משנהג האב לשלם עד אז, בהסכמה, נקבע "ללא נימוק מספק בנסיבות העניין " וכי ההחלטה ניתנה, ובכך למעשה מודה בית דין קמא, ללא דרישה וחקירה בסוגיית יכולותיו של האב, ועל כן האמירות הנעלבות על הוצאת לעז על ההחלטה כי ניתנה היא ללא נימוק וללא טעם אינן במקומן בכל מקרה – ומתוך כך אכן בא לכלל כעס ולכלל טעות, אך עלבון אינה 'תוכנית עבודה' בכלל ובפסיקה הלכתית והכרעה שיפוטית בפרט כך או כך, בין שהלכו דייני בית הדין קמא שבי אחר דבריהם שלהם ובין שנעלבו מדברינו שלנו, הביאם הדבר אף לאמירות שאינן ראויות לא זה הדרך ולא זה העיר הן דייני בית דין זה והן דייני בתי הדין האזוריים פוסקים על פי התלמוד ומפרשיו, הראשונים והאחרונים, השולחן ערוך ונושאי כליו. אם יש דבר שהוא 'הוצאת לעז' כמינוח שבו נקטו דייני בית הדין קמא הרי הוא הרמיזה כי לא כך הדבר ז. ואכן תלו בנו בוקי סריקי, גם בית דיננו אינו סבור כי יש מקום לחייב אב, בשל עושרו, מעבר לצורכי הילדים , סברה שלא ברור כלל היכן מצאה בית הדין קמא בהחלטתנו – אולי כך הבין בית הדין קמא, בצדק או שלא בצדק (ואין זה מענייננו עתה) את דברי באת כוח המערערת לפניו ואולי אף את דבריה לפנינו כפי שהובאו בהחלטתנו, אך גם אם כן הדבר – לא דברינו הם. את החלטתו שעליה הוגש הערעור לפנינו נימק בית הדין קמא באמירות בדבר בחינתו את צורכי הילדים, אולם – ולכך בין השאר, כוונו דברינו בנוגע להנמקה הלא מספיקה – לא פירט בעניינם של צרכים אלה את הטענות והראיות לגובהם, וכפי שמתברר עתה אף לא ניהל דיון הוכחות בעניינם; כחלק מההנמקה ציין בית הדין קמא את חלוקת זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים, אולם לא נימק – וגם לכך כוונו דברינו כי ההנמקה אינה מספיקה – מדוע גזר מחלוקה זו במישרין ואף תוך הקטנת המזונות מעבר לתחשיב הנגזר מהשינוי בזמני השהות (שכן בעבר שילם האב 4,000 ש"ח לחודש ואף אם ההנחה היא כי כשעברו הילדים לשהות עם האם רק שמונה ימים מתוך כל ארבעה עשר יום פחתו צורכיהם בהיותם עימה בהתאמה הרי שיש לגזור מכך סכום של 2,285 ש"ח ולא 2,100), בלי לבחון איזה ממרכיבי התשלום מיועדים לצרכים שאינם תלויים בהכרח בזמני השהות, היינו לא צורכי מזון הנאכל דבר יום ביומו אלא צורכי ביגוד, ציוד לבית הספר וכו'? והרי כל הבא בשערי בית הדין יודע שהמזונות אינם כוללים רק המזונות הנאכלים, וחלק לא מבוטל מדמי המזונות כולל צרכים אחרים. ומכאן גם המענה לתמיהתו של בית הדין קמא ולדבריו כי מן הסכום שקבע בית דיננו כמזונות זמניים (תוך שציין כי לאחר שבית הדין קמא יבחן את הטענות וההוכחות יוכל לעדכן את הסכום רטרואקטיבית, פרט שממנו התעלם בית הדין קמא), שבית הדין קמא ראה אותו כמיועד לספק את צורכי הקטינים רק בשמונת הימים מכל ארבעה עשר שבהם שוהים הם עם האם, נגזר חיוב בסכום של 5,845 ש"ח לחודש לשני קטינים בעבור מזונות בלבד (כלומר: ללא מדור ומחציות) – ולא היא! צורכי הילדים כוללים צרכים רבים שאינם מושפעים או כמעט אינם מושפעים מן השאלה כמה ימים שוהים הם עם כל הורה, אלא מהשאלה מי מההורים דואג בפועל לרכישות כאלה ואחרות בעבורם, ומששילם האב בעבר כפי ששילם, ודווקא בשל ההנחה כי מזון גרידא אינו עולה 4,000 ש"ח לחודש לשני ילדים, משכך עולה גם, כי האם היא שנושאת בעול זה בפועל ולכן שילם לה האב בעבור הוצאות אלה. אם ההפחתה נבעה גם מההנחה שהוצאות נוספות פחתו בשל החלמת אחד הילדים ממחלתו או מההנחה כי הסכום ששילם האב בעבר היה מעל ומעבר לצרכים – הרי כאמור דבר זה צריך להיות נדון ומוכח, ואין ספק שלא מוצה הליך הוכחות בעניין גובה הצרכים. ח. משכך סברנו כי בית הדין קמא לא התבסס רק על ודאות בנוגע לצורכי הילדים, שהסברה כי אינם מסתכמים בסכום שנפסק קיבלה חיזוק כאמור מהתנהלותו והסכמתו של המשיב עצמו, שגם אם אינה 'הודאת בעל דין' קרובה היא להיות כזה, וכשאף טענות שני הצדדים על אודות ההצדקה או איההצדקה להפחתת סכום זה נסבו במידה רבה סביב יכולותיו של האב – הניח בית דיננו כי ייתכן שהחלטתו של בית הדין קמא התבססה גם על ההנחה כי כיום פחתו יכולותיו של האב, ועל כן אין לחייבו במלוא צורכי הילדים. משכך, ביקשנו מבית דין קמא כי יקיים דיון בעניינם של הללו. ט. אכן עתה מתברר כי בית דין קמא סבור כי צורכי הילדים מקבלים מענה מספק ומלא מפסיקת מזונות בסכום שאותו קבע, ומשכך אכן סבור הוא, ולשיטתו בצדק, כי אין תוחלת לבחינת יכולותיו של האב. כיצד הגיע בית הדין קמא למסקנתו זו ללא שאפשר לאם להוכיח אחרת, ללא שבחן ראיות בדבר צורכי הילדים בכלל וצורכי ילדים שלהם לפי הנטען צרכים מיוחדים מסיבות רפואיות וכו' – במקומה עומדת . משנה תוקף לתהייה זו עתה כשמתברר מפרוטוקול הדיון כי גם עתה אין בית הדין קמא אומר כי בחן את כל אלה, אלא כי האם לא ביקשה לקיים דיון הוכחות. ואין לנו אלא להוסיף תהייה כפולה ומשולשת: ובצידה של תהייה זו חובה גם להעיר כי אם סברנו אנו כי טעמו של בית הדין קמא היה הסברה כי יכולותיו של האב אינן מאפשרות להשית עליו כיום סכום גבוה יותר משהשית עליו בית הדין קמא ובפועל מתברר כי לא זה היה טעמו אלא כי סבר כי למלוא צורכי הילדים די בסכום זה – הרי זו עצמה הראיה כי ההנמקה של ההחלטה לוקה הייתה בחסר. י. בצד האמור כי אכן את מזונות הילדים יש לפסוק לפי צורכיהם ובכפוף ליכולותיו של האב, ולא מעבר לצורכיהם גם אם אכן האב בעל יכולות, נבהיר ונחדד גם זאת: אומנם יכולותיו של האב אינן 'מייצרות' צרכים נוספים לילדים, אבל הרגלי צריכה שנוצרים לעיתים כתוצאה עקיפה של יכולות האב כן עשויים 'לייצר' צרכים כאלה, וכך אף כשפסיקת המזונות נתפסת רק כפסיקה 'מדין צדקה', שכן בדיני צדקה קיים גם העיקרון של 'די מחסרו' – ואין אנו צריכים להאריך כאן בדברים מפורסמים וידועים אלה, שאין ספק כי גם בית הדין קמא מודע או צריך להיות מודע להם, אך בקצרה נזכיר כי האריך בביסוס דברים אלה הגרש"ב ורנר זצ"ל, אב"ד תל אביב לפני שנות דור ויותר, בספרו משפטי שמואל (מהדורא בתרא סימן י סעיף ג), ובאמת כבר הוצע יסוד זה שחיוב האב במזונות ילדיו הוא 'די מחסרו' בפסק דינם של הגריא"ה הרצוג, הגר"א הדאיה והגרי"ש אלישיב (פד"ר ב עמ' 3 ואילך) וראה גם בדברי הגר"ש ישראלי (פד"ר ט עמ' 263), ואף שלא התבאר בדבריהם שיכולות האב משפיעות על ההרגלים, מה שנכתב בפירוש רק במשפטי שמואל – לסברה פשוטה זו אין צריך ראיה (וודאי לא כשהנידון הוא על הצורך לבחון זאת ולא לקבוע מסמרות מראש), והגרש"ב ורנר הרי העיד שכבר בזמנו מנהג פשוט היה בבתי הדין להתחשב ביכולות האב ואת המנהג בפשוט, היינו מנהגם של הרבה גדולי עולם שכיהנו אז פאר במערכת בתי דין, ביסס הוא על סברה זו, כמובן כשאכן מדובר בחיוב 'די מחסרו' נצרכת בחינת היכולות גם כדי לקבוע אם אומנם אפשר להשית חיוב זה על האב, ועיין עוד בכל זה במאמרו של הגר"ח איזירר זצ"ל בשורת הדין (ח עמ' שיז ואילך). ולבד משאלת ההרגלים מושפעים צורכי הילדים גם ממקום מגורים ומן החברה שבה הם חיים, וגם הללו עשויים להיות לעיתים נגזרות ישירות או עקיפות של היכולות. משכך, גם אם אין מקום, ואכן אין מקום, לפסוק מזונות מוגדלים 'אוטומטית' בשל יכולותיו הרחבות של אב זה או אחר, מכל מקום שעה שהאב הוא בעל יכולות והסברה נותנת כי אפשר שהללו באו לידי ביטוי ביצירת אותם גורמים המשפיעים על צורכי הילדים, מתעצמת החובה לבחון היטב את הטענות כי הצרכים גדולים הם משטוען האב או משסבור בית הדין עצמו 'במושכל ראשון'. וכך על אחת כמה וכמה כשהטענה אינה רק כי האב בעל יכולות, שהסברה אומרת כי ייתכן שהביאו בעקיפין לידי הגדלת הצרכים כאמור, אלא אף כי בעבר הלא רחוק שילם האב עצמו מזונות ברוחב יד והרגיל בפועל את הילדים להרגלי צריכה מסוימים. יא. האמור עד כה עסק בהחלטתו של בית הדין קמא לא לקיים חובתו ולא לדון מחדש בחיוב המזונות – לא לבחון שוב את צורכי הילדים למרות טענות האם ואף שלא מוצה בעבר דיון הוכחות בעניין ולא לבחון את יכולות האב נוכח הנחתו כי הסכום שפסק מספק את כל צורכי הילדים וממילא אין נפקות לשאלה מה הן יכולותיו של האב. אולם לפני בית הדין קמא עמדה גם שאלת פסיקת 'מחציות'. בית הדין קמא עצמו סבר ופסק עקרונית כי יש לחייב את האב ב'מחציות', את איפסיקתן האופרטיבית הסביר במחדליה של האם – המערערת שלפנינו – שלא הגישה בקשות מתאימות במועד וכו'. בכל הנוגע לאיהפסיקה בעבר אכן אפשר לקבל דברים אלה, אך אין מנוס מהתמיהה על דברי בית הדין קמא בדיון כי גם עתה לא יבחן את הבקשה לחייב רטרואקטיבית בתשלומים אלה, דברים שקשה למצוא להם היגיון וצידוק הלכתי שעה שלא נטען כי האם לא הוציאה את ההוצאות ולא כל שכן שלא נבחנו הטענות בעניין זה והוכרעו ולא נטען גם כי העדר בקשות מתאימות בעבר מלמד כי מחלה על חיוב זה, טענה שלא תמיד, בלשון המעטה, יש לה מקום ושבעתיים קשה היה לקבלה, אף לו נטענה, שעה שתביעה עקרונית בעניין לא רק הוגשה בעבר אלא גם הוכרעה ורק בקשות אופרטיביות חסרו. יב. משמעותם של הדברים היא כי בית הדין קמא שם עצמו כערכאת ערעור על בית הדין הגדול קשה להפריז בחומרת הדברים. בית הדין קמא – ולפחות אלה מחבריו שהיוו בו רוב, כפי שנראה מדבריהם וכפי שהבין חברם למותב – לא רק שאינו רואה עצמו מחויב להוראות בית הדין הגדול, אלא שסובר הוא כי הללו 'גזל' הן ולמעשה כי גם הצדדים עצמם אינם מחויבים להן (ואף אסורים לכאורה לנהוג על פיהם) אלא שאנוסים הם לעשות כן והוא עצמו נעדר יכולת מעשית להורות במישרין על ביטולן, ועל כן רואה הוא לעצמו זכות, ואולי חובה, להפר ולבטל את פסיקותיו של בית דין זה בפועל, בדרך עקיפין, כביכול 'להציל עשוק' – את המשיב – 'מיד עושקו' – בית דיננו קשה לא לראות בדברים התייחסות יהירה של מי שסוברים כנראה כי להם לבדם ניתנה תורה וחכמה, התייחסות פסולה מצד כל בית דין אל בית דין אחר – גם כשמדובר בבית דין המקביל לו – ולא כל שכן ביחס אל ערכאת הערעור. התייחסות כזו שומטת את הבסיס מתחת לכל המושג 'בית דין' ולכל הערך של 'דין תורה' ומנוגדת באופן קיצוני להדרכת חז"ל 'בי דינא בתר בי דינא לא דייקי'. (וזאת בניגוד לעמדת בית דיננו הגורס, כפי שהתבאר בהחלטות שונות שלו, כי גם כשסבור הוא שבית דין אזורי כזה או אחר טעה – סמכותו להורות בניגוד לעמדתו של אותו בית דין והחובה לפעול לפי פסקיו ולא לפי פסקי אותו בית דין אינה נובעת אלא מן התקנה ומקבלת הציבור עליו את המנגנון של ערכאת ערעור.) לשיטת בית דין קמא 'איש הישר בעיניו יעשה': שפסק הדין של בית דין כלשהו אינו נושא חן בעיניו – לפחות אם יש בית דין כלשהו בעולם הסובר כמותו (והלוא אם מתעלמים מסדרי הדין ומהתקנות ומן ההיררכיה בין הערכאות אין סיבה כי יידרש זה להיות דווקא בית דין ממלכתי השייך למערכת בתי הדין הרבניים), ואולי אף אם רק הוא עצמו 'חכם בעיניו' ו'כל דרך איש ישר בעיניו' וסובר כך – לעשות 'דינא לנפשיה', לראות בפסק הדין שניתן נגדו 'גזל' ולפיכך להפר את פסק הדין או להחזיק שלא כדין ממון אחר כנגד הסכום שנפסק כדי 'לקזז' ולהשיב לעצמו את הגזלה, וכל בית דין הסובר שלא כבית הדין שפסק את הדין – רשאי ואולי אף חייב לסייע בידו, וכדי ביזיון וקצף נוסיף ונאמר, בית דין קמא שלא עשה מה שמוטל על כל בית דין בבירור העובדות, גם כשהוער לו, שעליו למלא חובתו, שהרי כדברי הגר"א הנודעים באדרת אליהו, שני יסודות יש בפסיקה ידיעת וקביעת המציאות וידיעת ההלכה, וללא בירור המציאות אין שום אפשרות שתהיה פסיקה נכונה של ההלכה, כשמלבד זאת ספק אם כיוון להלכה בהגדרת צורכיהם של הילדים, צורכיהם – לא מזונות מינימום 'כעני שבישראל' מחד גיסא וגם לא 'עולים עמו' כחיוב לאישה מאידך גיסא, רוצה לתרץ מעשיו בתירוצים של יראת שמים, להציל מגזל. ויש לומר על זה מליצת פרעה נרפים הם, על כן הם אומרים נזבחה לאלוקינו – כשהאדם נרפה מלעשות את חובתו, הוא מכסה מעשיו באיצטלא דקדושה, "נזבחה לא-לוקינו", "הקימותי את דבר ה'". אנו מכל מקום לא נכביר עוד מילים בעניינה של התנהלות נפסדת זו, התנהלות הפוגעת במי שמתנהל בתוםלב ומונעת ממנו לממש זכויות המגיעות לו בדין. עניינה של המערערת ייפתר על ידי מימוש הסמכויות שבידינו, המאפשרות תיקון עוולה, אך חששנו הוא לגבי מי שלא יפנו אלינו, שייפגעו מדרכו המעוותת של בית דין קמא , וכפי שביארנו. ליישמה ולפעול בכל הנוגע להוראות ביצוע גרידא, ופשיטא כי אין הוא צריך ואף לא רשאי לפעול לסיכולה או לאיונה למעשה באמצעות 'קיזוז' כמתואר לעיל. לעניין זה נאמר כבר עתה כי ברובד העקרוני יש צדק בחלק מדבריו, אך לא בכולם, וברובד המעשי לא היה מקום בענייננו אף למסקנות שאליהן הגיע הוא. להלן נבאר את הדברים, אך לתכלית הביאור נחוצה גם הקדמה, ובה נפתח. יד. מערכת בתי הדין הרבניים בישראל, במבנה הכולל בתי דין אזוריים המשמשים ערכאה ראשונה ואת בית הדין הגדול המשמש ערכאת ערעור, נוסדה לפני מעט יותר ממאה שנה, בראשית ימי המנדט הבריטי על ארץ ישראל, על בסיס חוקי המנדט מחד גיסא ותקנותיהם של נציגי היישוב היהודי בארץ, כנסת ישראל, מאידך גיסא, על ידי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל, ועימו שורה ארוכה של גדולי עולם אחרים. עם הקמתה של מערכת זו, בשנת התרפ"א, נקבעו לה סדרי דין ראשונים "סדרי המשפטים בבתי הדין בארץ ישראל", סדרי הדין הללו כללו הוראות בנוגע לקיומה של ערכאת הערעור. מערכת זו של בתי הדין הרבניים אושררה בחקיקה לאחר קום המדינה, סדרי הדין עודכנו ושוכללו כמה פעמים לפני קום המדינה (בשנת התש"ג) ולאחריה (בשנת התש"ך, בתיקונים שנעשו לפרקים אחר כך וכונסו בנוסח מתוקן של תקנות אלה בשנת התשל"ח ולבסוף בשנת התשנ"ג) תחת הכותרת "תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל" ובהמשך "תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל". כמובן וכידוע כללו תקנות אלה לכל גלגוליהן את עניינו של בית הדין הגדול כערכאת ערעור שפסקיה מחייבים. תוקפה המחייב של מערכת זו ושל התקנות שעל פיהן היא פועלת יונק ממקור כפול: מחד גיסא, מסמכותם התורנית של מקימי המערכת ומתקני התקנות לדורותיהם, גדולי עולם רבים החל כאמור לעיל במרן ראי"ה קוק, עבור בגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל שהתקינו את תקנות התש"ג, הגר"י ניסים שתחת הנהגתו נתקנו תקנות התש"ך, ועד למרנן הגר"א שפירא והגר"מ אליהו בתקנות התשנ"ג, כשבכל שלב ובכל דור שותפים לעיצוב התקנות ומאשרים אותם גם חבר דייני בית הדין הגדול שבאותו זמן וחברי מועצת הרבנות הראשית שבאותה עת, וכך למשל גם תוך מעורבות רבה ועיקרית של הגרי"ש אלישיב למשל בתקנות התש"ך. בכל העיתים ובכל המקרים מדובר בגדולי עולם שסמכותם כלפי הציבור נשענה גם על היותם ממונים מטעמו של הציבור ועל ידו באמצעות נבחריו ונציגיו. ומאידך גיסא, מקבלת הציבור באמצעות נבחריו ונציגיו שקבעו וחוקקו גם את דרכי בחירת ומינוי הדיינים, את סמכויות בתי הדין השונים, לענייננו – בדגש על סמכויות בית הדין הגדול כערכאת ערעור, תקנות שונות בנוגע לדרך העבודה של בתי הדין ובנוגע לסמכות להתקין תקנות. נזכיר גם את הידוע לכול כי במשך השנים כיהנו פאר בבתי הדין בכלל, ולענייננו – בבית הדין הגדול, גדולי עולם רבים, כל אלה אישרו אף הם גם בעצם כהונתם במערכת בתי הדין הרבניים בכלל ובבית הדין הגדול בפרט כשהלכה למעשה פועלים הם בהתאם למעמדו וסמכותו של בית דין זה כערכאת ערעור – מלבד המעורבות של חלקם בתיקון התקנות כאמור לעיל – את מעמדו המחייב, הלכתית, של בית הדין הגדול ואת מעמדן של התקנות. טו. אמורה כבר מילתו של בית הדין הגדול בפסקי דין ובהחלטות שונות שניתנו במשך השנים, ואמורה אף מילתם של עוד מגדולי הדיינים בעבר ובהווה, בדבר החובה הרובצת מכוח האמור לעיל אף על הדיינים. הדיינים בבתי הדין השונים נתמנו ונבחרו על פי ועל ידי אותם מנגנונים שמכוחם נתקנו התקנות, לא מפי הגבורה נתמנה מי מהם על ישראל ולא פתקין 'זקן' נטלו מקלפי שבה ע"ב פתקין [עיין רש"י במדבר יא, כו], אלא מפני שהציבור בחרם על ידי נציגיו ועל פי אותם חוקים ותקנות שמכוחם פועלת המערכת כולה. גם את שכרם נוטלים הדיינים, ובצדק, מקופת הציבור מכוחם של חוקים שנחקקו בדרך זו ועל בסיס מינוים בדרך זו. דיין שאינו סבור כן והמכיר בדרכי מינוי הדיינים כקבילות על פי ההלכה ואף בסמכותם לדון ולאכוף את פסקיהם אף על מי שהיה מבכר לדון בפני אחרים מכוחם של החוקים והתקנות – צריך וחייב לנהוג בעקביות ולהכיר גם במחויבות שמכוח אותם חוקים ואותם תקנות לפסיקותיה של ערכאת הערעור גם אם הוא עצמו חולק עליה ובמחויבות שלו עצמו לפעול על פי הכללים והתקנות שעל פיהם התמנה. טז. בכלל 5 לכללי האתיקה לדיינים נקבע: (א) בענייני שפיטה אין מרות על דיין זולת מרותו של הדין שלפיו הוא דן. (ד) איתלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הרבני הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין, גם כשזו אינה נראית בעיניו, ועליו לבצע את הוראת בית הדין הגדול; סבר דיין כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול, יכתוב את נימוקיו לכך ויעביר את התיק נושא העניין לבית הדין הרבני הגדול כדי שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק. לא מכבר יצאה מתחת ידי בית דין זה, במותב אחר שבו גם החתום מטה, החלטה מנומקת (בתיק 1336937/2) שעסקה במקרה אחר שבו הרכב אחר של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה סירב לפעול לפי הוראותיו של בית הדין הגדול. בית הדין האזורי נסמך באותו מקרה על הסיפא של הכלל המצוטט לעיל, קבע "כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול" ולפיכך סילק את ידיו מן התיק והעביר את העניין לבית דיננו להחליט בדבר המשך הטיפול בתיק (אף שבסופו של דבר לאור החלטתנו חזר ופעל כהוראתנו). עם אותה החלטה התעמת הרב גרוזמן עתה והציג את שיטתו שלו בנוגע להבחנה בין דברים שחלה לגביהם הרישא של כלל 5(ד) המצוטט מעלה לבין אלה החוסים תחת החריג שבסיפא של אותו כלל. וכך אמר בית דיננו בהחלטתו בתיק 1336937/2 (הנ"ל, ההדגשות אינן במקור): ה. סבורים אנו כי שוגה בית דין קמא בהימנעותו מלפסוק בעניין דמי המדור הרטרואקטיביים ושוגה הוא גם בהבנתו את הוראה כללי האתיקה שאותם ציטט או ביישומו אותם. נזכיר תחילה כי סעיף5(ד) לכללי האתיקה, שאותו ציטט בית הדין קמא אינו מסתכם במובאה שהביא ממנו בית הדין קמא ואינו פותח בה, מובאה זו אינה ה"כלל" שבסעיף זה אלא "היוצא מן הכלל", וכך היא לשונו של הכלל: איתלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הרבני הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין, גם כשזו אינה נראית בעיניו, ועליו לבצע את הוראת בית הדין הגדול. רק לאחר "כלל" זה בא היוצא מן הכלל. ואם סבור הוא אין הכלל נכון וכי לעולם בית הדין האזורי אחרת מבית הדין הגדול קיימת מניעה הלכתית לפניו מלפעול בהתאם להוראת בית הדין הגדול ופטור הוא משום כך מן החובה לבצע את הוראת בית הדין הגדול, הרי שהיה ואל יתלה עצמו במובאה העוסקת ביוצא מן הכלל תוך העלמת היותו של זה יוצא מן הכלל וללא ביאור מדוע המקרה שלפניו נופל בגדרי היוצא מן הכלל ולא בגדריו של הכלל. ישבו על מדוכה זו, תוך סקירת הבעייתיות שבגישה מעין גישת בית הדין קמא שבנדון דנן, הגר"ש דיכובסקי בספרו לב שומע לשלמה (חלק ב סימן לז), וראה עוד בדבריו הנכוחים והחריפים בכנס הדיינים התשע"א, הגר"א לביא בנימוקיו לפסק הדין בתיק 938836/12 וכמובא בספרו עטרת דבורה (חלק ג סימן ח) ועוד, עיין שם בהרחבה ואין כאן המקום להאריך. כלל הדבר הוא כי לפחות בכל הנוגע לדיני ממונות שבהם מועילה קבלת הצדדים או קבלת הציבור ועל כך מושתתת אפשרות הערעור הרי ש אין כל מניעה שדיין הסבור אחרת מפסק דינו של בית הדין הגדול יפעל על פי אותו פסק דין שכן הצדדים קיבלו עליהם – במישרין או בעקיפין, מכוח קבלת הציבור – את פסיקת בית הדין הגדול , ככל שיוגש ערעור על פסיקתו של בית הדין האזורי, ומשקיבלוה על עצמם הרי היא הדין המחייב לגביהם וכשם שהיה נוהג בית הדין האזורי במקרה זה – כך היה עליו לנהוג גם בענייננו. , ואף בהחלטתנו הקודמת כתבנו כי מצידו רשאי ואף צריך הוא לפסוק כשיטתו העקרונית גם במקרה הבא , הדומה למקרה זה, שיבוא לפניו. אך במקרה ספציפי שבו הוגש ערעור ונפסק בו הדין זהו הדין לגבי צדדים אלה לפחות מכוח התקנות שעליהן הושתת בית הדין הגדול ומכוח קבלת הציבור המבוטאת בהן. אכן בענייני איסור והיתר כך סבר לעניין זה מרן הגר"א שפירא בפסק דינו בתיק 520/תשכ"ו, כפי שהביא גם הגר"א לביא (שם) וראה עוד במובא על פיו בדברי הגר"ש דייכובסקי (שם). ואף שגם על כך יש לדון ולהשיב (וראה במה שהביא הגר"א לביא שם גם מדברי הגר"מ אליהו והגר"י בבליקי שישבו עם הגר"א שפירא בדין בפסק הדין הנ"ל) – מכל מקום בעניינים אלה בשל כך ולצורך כך נוסף בכללי האתיקה היוצא מן הכלל (שהשלכתו המעשית העיקרית היא לעניין אכיפת גירושין) שלפיו אם סבר הדיין כי יש מניעה הלכתית המונעת ממנו לנהוג בהתאם להוראת בית הדין הגדול – יחזיר את העניין לבית הדין הגדול. אך בענייני ממונות , שאין חולק כי יש בהם אפשרות להתנות עליהם ולתקן תקנות: משנוסדה מערכת בתי הדין ונתקבלה על ידי הציבור – ודיין הסבור שאין מערכת זו מחזיקה בידיה בכוחה של קבלת הציבור אל יכהן בה כלל, שכן לשיטתו אין הוא רשאי לדון בכפייה את מי שמבכר להתדיין בבית דין אחר – ומשנקבעה בה והתקבלה מכוחה של אותה הסכמה גם האפשרות לערעור, הרי שפסק הדין הסופי שלאחר הערעור הוא , ומשהוגש ונדון הערעור דווקא הוא ולא פסק דינו של בית הדין האזורי, הוא פסק הדין המחייב לגבי הצדדים המסוימים שבעניינם ניתן זהו פסק הדין שעל פי ההלכה יש ליישמו לפחות לגבי צדדים אלה . ועיין פסקים וכתבים לגריא"ה הרצוג (כרך ט סימן יג); משפטי עוזיאל (חושן משפט סימן א); ישכיל עבדי (חלק ג אבן העזר סימן ב וחלק ד חושן משפט סימן ב); ציץ אליעזר (חלק טז סימן סז); פסק דינו הנ"ל של מרן הגר"א שפירא ופסק דינו שבפד"ר חלק י (עמ' 180) ועוד וכמובא בדברי הגר"א לביא הנ"ל. לא יהא בית הדין הגדול גרוע מ"שלושה רועי בקר" (משנה סנהדרין כד, א), שאם קיבלום עליהם הצדדים ופסקו הם את הדין – זהו הדין לגבי צדדים אלה , מחויבים הם לפעול על פיו, וגם בית דין מומחה שיבוא עניין הנובע מפסק זה לפניו יפעל על פיו ויאכוף על אותם צדדים את תוצאותיו, לא מפני ששלושת רועי הבקר גדולים ממנו אלא משום שפסקם הוא החל על צדדים אלה שקיבלו עליהם את פסקם של רועי הבקר, ופשוט הוא שכך הדין גם אם מלכתחילה דנו הצדדים לפני אותו בית דין אלא שמסיבה כלשהי הסכימו כי יוכלו לערער לפני שלושת רועי הבקר ופסקם הוא שיחייב. הרי שכהאי גוונא יש להם לקיים בעצמם מאמר חז"ל "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים" (ראש השנה כה, ב). כלפי אלה אמור הוא ה"כלל" שבכללי האתיקה, ואין מקום לנהוג בהם כאילו היו חלק מן היוצא מן הכלל. יז. חבר בית הדין האזורי, הרב גרוזמן, בהחלטתו האמורה (שניתנה בא' בתמוז התשפ"ג – 20.6.23), התעמת כאמור עם החלטה זו ופרש את משנתו בעניין הכלל שככללי האתיקה והיוצא מן הכלל שבו. הדברים שבאו בארוכה ראויים למענה, וכדי שלא להאריך בהחלטתנו זו יתר על המידה והצורך לא נצטט את כולם ואחר כך נשיב עליהם אלא נצטטם למקוטעין ונעמוד על כל מקטע בפני עצמו. כך כתב הרב גרוזמן לאחר שסקר את הרקע והביא מהחלטתנו האמורה: ננסה להבהיר את עמדתנו כאשר אף אנו סבורים כי אין לנו את היכולת לקיים את פסק הדין של בית הדין הגדול זאת בהתאם לנאמר בפסק הדין הנ"ל. אך קודם שאבאר עליי להקדים עניין מהותי. " ולעומת זאת " יח. כהמשך לאמור לעיל הבהיר הרב גרוזמן את עמדתו שלפיה הוראת כללי האתיקה בנוגע למחויבותו של בית הדין האזורי למלא אחר הוראותיו של בית הדין הגדול (ההדגשות אינן במקור) – לפעולות הפרוצדוראליות לבצע וליישמם, ואף אין יכולת לחדש זאת. התקנה עצמה מורה כאלף עדים, כי אין לבית הדין האזורי להתבטל כלפי בית הדין הגדול כפי שעל המיעוט להתבטל כלפי הרוב ביושבם בהרכב בית הדין, שהרי במפורש נאמר שאם קיימת מניעה הלכתית הדברים נכונים, לפחות בחלקם, אך בה בעת גם תמוהים. ובין כך ובין כך, אף הדברים הנכונים שכתב הרב גרוזמן תמוה הוא ההקשר שבו נאמרו ו תמוהה התנהלותו של בית הדין האזורי לאורם של דברים אלה עצמם בית דיננו קבע כי הנמקתו של בית הדין האזורי בהחלטתו שעליה הוגש הערעור לפנינו הייתה חסרה בנסיבות העניין וביאר כי לצורך הכרעה מנומקת וצודקת נדרש בית הדין האזורי לדרוש ולחקור אחר טענות הצדדים וראיותיהם לעניין צורכי הילדים ולעניין יכולותיו של האב. אכן טעה בית הדין האזורי, ועל כך עמדנו לעיל, בסוברו כי כוונת בית דיננו היא כי אם יימצא כי צורכי הילדים הם, למשל, 5,000 ש"ח בחודש, אך האב עשיר ויכול ליתן להם 10,000 ש"ח – יחייב את האב ב10,000 ש"ח. מדובר בכשל בהבנת דברינו (וכפי האמור לעיל ייתכן שנובע הוא גם מערבוב בין טענות המערערת שמהן אפשר אולי להסיק על עמדה כזו, אם כי גם לגבי עמדתה שלה איננו בטוחים כי לכך כיוונה, לבין דברינו שלנו). ומכל מקום לפי הבנה שגויה זו יכול היה הרב גרוזמן לומר כי אם בית דיננו היה פוסק את הסכום של 10,000 ש"ח ומורה לבית הדין האזורי לבצע "פעולות פרוצדוראליות" לשם גבייתו היה בית הדין האזורי מחויב לנהוג כך, אך להורות לו כי לפסוק כי האב חייב ב10,000 ש"ח – אין בית הדין הגדול יכול. אבל גם לפי הבנה שגויה זו, היה חייב בית הדין האזורי לבחון מה הם צורכי הילדים תוך קיום דיון הוכחות , שלא התקיים עד כה ושלקיומו שיוועה המערערת גם בדיון בבית הדין האזורי, לצורך בחינת הראיות שביקשה המערערת להביא ו (של בית הדין האזורי עצמו). בית הדין האזורי היה צריך לבחון גם את יכולותיו של האב , כפי שהורינו לו כחלק מהשלמת ההליך, לפחות ככל שהיה מוצא כי צורכי הילדים אכן גדולים הם כטענת המערערת, כדי לקבוע אם יש מקום להשית עליו את מלוא אותם הצרכים או שמא לא יוכל לבדו שאת אותם, גם לפי טעותו שלו בסוברו כי אנו כיוונו לבדיקת היכולות למטרה אחרת או נוספת (היינו לשם חיוב במה שמעבר לצרכים) יט. וכאמור, התמיהות האחרונות על התנהלותו של בית הדין קמא הן אף אליבא דהסברו של הרב גרוזמן עצמו להבחנה שבין שני חלקי כלל 5(ד) לכללי האתיקה לדיינים ועל פי שיטתו הוא בשאלה לאלו מהוראות בית הדין הגדול מחויב בית הדין האזורי ולאלו אינו מחויב. ולגופה של שיטה זו: לאחר שהציג הרב גרוזמן את הבחנתו האמורה הביא מהמשך הדברים שבעטרת דבורה: המשך דיון בבית הדין האזורי על יסוד פסק דינו של בית הדין הגדול דרכו זו של הרב הדאיה בתשובת ישכיל עבדי הנזכרת אינה נותנת מענה מלא לכל הקשיים הקיימים. לעיתים הנסיבות הן שפסק דינו של בית הדין הגדול אינו מסיים את הסכסוך בין הצדדים ובית הדין האזורי נדרש להמשיך בדיונים, ולהמשיך במלאכת השיפוט, בהמשך להכרעה שכבר ניתנה בערעור, כפי הנידון בפסק הדין של בית הדין ירושלים ובדבריו הרב חיים דוד הלוי זצ"ל. ואכן נראה שמוטל על בית הדין האזורי לקבל את פסק דינו של בית הדין הגדול ולהמשיך בדיונים בהתאם. אמנם בנסיבות אלו בית הדין האזורי כבר אינו משמש כידו הארוכה של בית הדין הגדול להוצאה לפועל בלבד, אלא יושב על מדין בתפקיד שיפוטי מובהק, אך מאחר והתקנות המחייבות את הצדדים העדיפו את ההכרעה בערכאת הערעור על פני פסיקת האזורי, ולתקנות אלו תוקף מחייב הן מצד החוק והן על פי ההלכה מפני שהן תקנות קהל שהתקבלו בציבור – עיין בפסק הדין של בית הדין הגדול הנזכר לעיל שכתב "דבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים", לכן מוטל על בית הדין האזורי להתייחס לצדדים כמי שקבלו עליהם בקניין מחייב את העקרונות שהתקבלו במסגרת הערעור, ומעת שניתן פסק הדין בבית הדין הגדול זוהי הלכה המחייבת גם אליבא דבית הדין האזורי. כגון אם בית הדין האזורי פסק שהבעל פטור ממזונות אשתו, אך בית הדין הגדול קבל את ערעור האשה וחייבו במזונות, אך עדיין נחוץ להשלים את הדיונים הרלבנטיים לבירור יכולתו הכלכלית של הבעל, הכנסות האשה וצרכיה וכיוצא בזה, הרי מאותו מועד שניתן פסק הדין בבית הדין הגדול על בית הדין האזורי להתייחס לבעל כמי שמחוייב במזונות אשתו על יסוד התקנות שמעמדם כקניין ברתוקף, למרות שלמיטב הכרתו של בית הדין האזורי הדין האישי אינו מחייבו במזונות. בנסיבות אלו, ביחס לבית הדין האזורי עילת החיוב היא התקנות, שמעמדן הוא כתקנת קהל ובכוחן לחייב את בעלי הדין, גם אם הדין המקורי אינו מחייב. ובכך, המשך הדיונים לבירור תביעת המזונות וכן מתן ההחלטות לא יעשו בניגוד להכרתו ומצפונו של בית הדין האזורי. בנסיבות אלו, מצוות "בצדק תשפוט עמיתך", תתקיים באמצעות בית הדין האזורי, האמור להתחשב בכל הגורמים שיצרו את החיוב הממוני, לרבות פסיקת בית הדין הגדול המחייבת את הצדדים על פי ההלכה. בית הדין לערעורים יכול לשנות את פסק הדין. אבל פסק דין שני זה – יש לו מקום לדינא לחייב את בעלי הדין, אבל כל זה רק לגבי בעלי הדינים ולא לגבי הדיינים, שהסכמה והתחייבות של בעלי הדין אין בכוחם לשנות את דין התורה כפי שאותו דיין מבינו, ואין הוא יכול ואינו רשאי, אם בא דין זה ממש או דומה לו לפניו שוב, לפסוק אחרת מכפי שהוא סובר . יתר על כן, אם כי בדיני ממונות ומזונות וכדומה, הרי התחייבות של הנוגעים בדבר, נעשה מחמת עצמו גורם בדין לחיוב או לפטור, אין הדבר נכון במקרים של איסורים. נציין כי הסברה לחלק בין אותו דין עצמו לדין דומה לו מבוארת בדברי הריטב"א (יבמות יד, א): ובההיא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהם שקולים , דאי לא – היכי מפיק שיפורי מאן דשרי, אבל בחתיכה אחרת כיוצא בה קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא פרק קמא דעבודה זרה (ז, א). מפי מורי הרב הר"ם. ובשו"ת ארץ צבי לגה"ק רבי אריה צבי פרומער אב"ד קוז'יגלוב האריך בסברה זו לחלק בין חתיכה או דבר שניתן עליו פסק דין, שאז אזלינן כפי ההוראה, מה שאין כן במקרה דומה שלא הייתה לגביו הוראה שבזה יכול לפסוק באופן אחר והפסיקה שניתנה במקום אחר לא מחייבת, והביא לסברה זו ראיות רבות. אלא ששם מדובר בשני חכמים שמעמדם שווה ולא כשאחד הוא ערכאת ערעור על האחר וממילא הוראתו היא המחייבת בחתיכה זו ולא "רשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה". ובדברי הריטב"א ובארץ צבי מבואר שסברה זו היא אף באיסור והיתר שבהם דיברו, אלא שחידש הגר"א שפירא לחלק בין ממונות לאיסור והיתר לעניין בית הדין הראשון, והסברה בדבריו היא, כפי שמפורש בדבריו, שלעניין ממונות אם כלפי בעלי הדין חלה הוראה מסוימת, וכיוון שקיבלו עליהם את בית הדין לערעורים הרי רק הוראתו חלה עליהם עתה ולא הוראת בית הדין קמא ואין כאן מקום לומר "הרשות ביד כל אדם" וכו', ממילא פשוט שכך צריך כל בית דין לדון לגביהם כיוון שהוראה זו יוצרת חיוב ופטור גמורים ועוקרת חיוב או פטור שהיו בלעדיה. אבל באיסורים ייתכן לומר שלא שייכת 'קבלה' של בית הדין לערעורים, ולכן לא בטלה לגמרי הוראת בית דין קמא ואומנם הצדדים מחויבים לנהוג לפי הוראת בית הדין הגדול (שלכל הפחות חלה גם היא כמו ב"שקולים" וממילא צריך גם בית הדין קמא להודות כי אין לגבי הצדדים חשש איסור בדבר ומכוח התקנות מחויבים הם לציית להוראה זו), אך כשנדרש בית הדין קמא לפעול בהתאם לה, כיוון שגם הוראתו "חלה" ולא בטלה יכול הוא להמשיך ולהחזיק בה (ואולי אף צריך לעשות כך, אף שעליו להודות כי לגבי הצדדים חלה הוראת בית הדין הגדול, כיוון שלגבי עצמו 'שוויא חתיכה דאיסורא') וכפי שעולה בדברי הריטב"א דהא התם נפקי גם שיפורי דמאן דאסר (ואף דמיירי ב"שקולים" אם סובר בית הדין האזורי ששקול הוא לבית הדין הגדול ורק לעניין ממונות מהניא קבלת הצדדים כנ"ל, הוא הדין הכא, וייתכן שאף אם אינו רואה עצמו כשקול לבית הדין הגדול מכל מקום לסברתו הוא 'שוויא חתיכה דאיסורא' וגם לא גרע מתלמיד הראוי להוראה שסבר שטעה בית הדין הגדול וכמו שכתבנו בהחלטה הנ"ל שבתיק 1336937/2). משכילה להביא מדברי עטרת דבורה, התואמים להפליא לשכתבנו אנו, פסק הרב גרוזמן את פסוקו: לא מצאתי בדברי הרב הראשי הגאון הרב שפירא זצ"ל כי הוא מסכים שבית הדין האזורי לאחר שישב, בחן, דן והחליט את אשר החליט – יש בסמכות בית הדין הגדול להורות לו לדון מחדש ולהחליט בשונה ממה שהחליט, ללא שבית הדין הגדול החליט החלטה חלוטה ורק הורה לבית הדין האזורי לבצע אותה. והוא הדין בנדון דידן: לפי סברתו המוטעית של בית הדין קמא כי בית דיננו התכוון לחייב את האב לשלם למזונות ילדיו יותר מכפי צורכם, אם יימצא שעשיר הוא – לא זו הייתה הוראתנו, אבל מדברים אנו עתה לפי טעותו זו של בית הדין קמא – ולפי האמור בכל אותם מקורות שהרב גרוזמן לכאורה מודה לאמור בהם (ולכן גם חלק על גישת חבריו והסכים כי את פסיקתנו עצמה יוכל ויצטרך בית הדין האזורי ליישם), הרי אין הוא נדרש לחזור בו מעמדתו העקרונית – ששוב יודגש כי אליבא דאמת לא נדחתה גם בהחלטתנו אבל בית הדין קמא סבר כי נדחתה – ולקבוע כי מן הדין חייב אב בתשלומים אלה, כיוון שקיבלת על עצמך אתה – או קיבל כלל הציבור – , במקרים הבאים לפני בית הדין הגדול, כפי הוראותיו של בית הדין הגדול , והמשמעות המעשית היא כי קיבלת על עצמך לשלם למזונות ילדיך יותר מכפי צורכם , אם אומנם עשיר אתה, עלינו לבחון את יכולותיך ולקבוע על פיהן אם התקיים בך התנאי של 'עושר' המחייב בהתאם להתחייבותך זו, ולקבוע את שיעורה ויישומה של התחייבותך על פי שיעורו של אותו עושר"? ואם "סברא היא" – "למה לי קרא?" ומה לנו אם אכן כך כתב הגר"א שפירא אם לאו? כא. אכן כל זה – מן הדין. אלא שדומה כי חלק אחר של דברי הגר"א שפירא ייתכן שצודק ונכון הוא אף שלא בענייני איסור והיתר, ולנגד עינינו התבררו דבריו כדברי 'חכם עדיף מנביא' אך לא רק כפי שכתב הוא אלא מעבר לכך, כביכול 'ניבא ולא ידע מה ניבא', ואין הדברים נאמרים לשבחו של בית הדין האזורי בנדון דידן, אף שמבקש הוא להיתלות בהם... הגר"א שפירא בדבריו בערעור תש"ם/293 שצוטטו בדברי הרב גרוזמן העיר כי מלבד איהאפשרות לחייב את בית הדין האזורי לדון בניגוד להכרתו ההלכתית – דברים האמורים בהקשר של איסור והיתר כאמור וכפי העולה מן ההקשר שם ומדבריו המפורשים בערעור 520/תשכ"ו (כי בדיני ממונות שבהם התחייבות הצדדים, מכוח קבלתם או קבלת הציבור את המערכת שבה בית דין לערעורים, יוצרת 'גורם בדין לחיוב או לפטור', וממילא אין מניעה כי ידון בית הדין האזורי על פי פסקו של בית הדין הגדול, אף שהוא עצמו חלוק עליו, מכוחו של 'גורם' זה ש'לחיוב או לפטור') – קיים גם קושי נוסף והוא פסלותו של בית הדין האזורי מלדון בכהאי גוונא משום שדייניו 'עבידי לאחזוקי דיבורייהו'. אכן לא זו אף זו, וכאן ייאמר ביושר כי דברי הגר"א שפירא עצמם לא התבררו לנו עד תום, בהנחה כי אין משגה בהעתקת דבריו שמקורם אינו לפנינו, הגר"א שפירא כתב (ההדגשה אינה במקור): – שוב אינו כשר לדון מחדש בגלל הנגיעה שיש לו לגבי פסק הדין. משמעות הדברים היא לכאורה כי אין בית הדין קמא חשוד כמאן דעביד לאחזוקי דיבוריה ואינו נתפס כנוגע בדבר אלא כשביטולו של פסק דינו נעשה משום שטעה בדרך התנהלותו, לאפוקי – לכאורה – כשחלק עליו בית הדין הגדול להלכה. לא התברר לנו מדוע הקיש הגר"א שפירא לכאורה אל נידונו ממקרה שבו התגלתה 'טעות בנוהל' שכן לכאורה (ולפחות כפי שעולה מתיאור הדברים בלב שומע לשלמה) באותו נידון שינה בית הדין הגדול את שפסק בית הדין האזורי מטעמים של הכרעה הלכתית אחרת לגופם של דברים ולא ביטל את פסק הדין מטעם של התנהלות לקויה, ואולי המצוי לפנינו אינו התמונה המלאה ואכן לקה פסק דינו של בית הדין האזורי דהתם בכפליים, אליבא דבית הדין הגדול, הן בנוהל הן בהלכה. כאשר דיינים פסקו פעם בדין, והפסק בטל מפני שלא נעשה לפי כללי ודרכי הפסיקה ". גם בזה נאמרו סייגים וחילוקים ובין השאר בנוגע לשאלה עד כמה ניכרת חזרתו האפשרית של הדיין מדבריו בהודאה בטעות לעומת האפשרות לתלותה בעילה אחרת (שם עמ' 241), ועיין שם באורך ובדברי הגרי"ש אלישיב המצמצם פסול זה עוד ומתנה בו תנאים נוספים. ועיין בזה עוד בעיונים במשפט לגרח"ש שאנן זצ"ל (חושן משפט חלק א סימן ה). כשבית הדין קמא פסק את דינו ללא שמיעת שני הצדדים למשל, כדוגמה שבפד"ר ז (עמ' 226) שממנו הביאה המערערת ראיה, צריך הדיין לשוב ולדון באותה שאלה עצמה שבה דן תחילה, אלא שתחילה גיבש את עמדתו בהליך לא תקין ועתה מבקש הוא לרפא פגם זה ולנהל הליך תקין. בכהאי גוונא אכן עשויה להיות בהתאם לעמדה שגיבש תחילה [...] ההגעה למסקנה הזהה לזו שאליה הגיע בתחילה פירושה הוא כי מלכתחילה לא שגה במסקנתו ההלכתית – אף שאולי לא נהג בפרוצדורה הנכונה – וכלפי אפשרות זו הוא מעין 'נוגע'. לא כך כשהשאלה המופנית אל הדיין לבירור נוסף היא שאלה שונה , שאלה שאליה לא נזקק בתחילה משום שסבר, הלכתית, כי אינה נצרכת לצורך גיבוש המסקנה הסופית, ושאת סברתו זו דחה בית הדין הגדול: קביעתו של בית הדין הגדול כי שגה בית דין קמא בסברתו ההלכתית שבשלה נמנע מלברר את השאלה האמורה – אינה עשויה להיות מושפעת מן המסקנה, לכאן או לכאן, שאליה יגיע הדיין במסגרת בירור השאלה החדשה. בין שיקבל הדיין את דברי בית הדין הגדול ובין שימשיך כשלעצמו לסבור כי עמדתו ההלכתית המקורית בשאלה הראשונה שבה עסק נכונה הייתה, ולא עמדת בית הדין הגדול, אין בירורה של השאלה החדשה שנצרך הוא לברר עתה, בהוראת בית הדין הגדול, מושפע מכך. גם בנוגע לדרך ההתנהלות אין הדיין 'נוגע' בדבר ונזקק כביכול להצדיק את שעשה בראשונה, במסגרת ההליך השני, שהרי אף בית הדין הגדול לא אמר כי מעשיו שבראשונה היו שלא כראוי מבחינת ההתנהלות הדיונית – וזאת בשונה ממקרה שבו ביקר בית הדין הגדול את פסק הדין הראשון בשל פגמים כדוגמת אישמיעתם של שני הצדדים: לית מאן דפליג ש לסברתו של הדיין כי השאלה אינה נצרכת להכרעת הדין משום שזה כבר מוכרע מכוח ההכרעה בשאלה הראשונה, אכן כדין עשה שלא בירר לשווא את השאלה משקבע בית הדין הגדול שגה הדיין בדבריו לגבי השאלה הראשונה ועל כן אכן יש צורך בבירורה של השאלה השנייה – אין זאת אומרת כי למפרע פעל הדיין שלא כדין כשלא בירר אותה בשעתו, ואין מניעה כי יברר כג. אך אף שסברנו כי נוכח כל זאת יכול בית הדין האזורי לשוב ולדון בעניין ואין לפוסלו ולראות בו 'נוגע בדבר' משום 'עביד איניש לאחזוקי דיבוריה', בפועל נתברר כי במקרה זה צדקו דברי הגר"א שפירא בדבר חשש 'נגיעה' אף שכשלעצמם לא נאמרו הם בכהאי גוונא ואף שהוא עצמו לכאורה לא כך סבר, ובית דין קמא התברר כעביד לאחזוקיה דיבוריה עד כדי סמיות עיניים מלהבחין כי כלל לא נדרש לשנות בעצמו מתפיסתו ההלכתית המהותית. רוב חברי בית הדין קמא – מלבד הרב גרוזמן עצמו – אף הגדילו לעשות כמתואר לעיל ועבדו לאחזוקי דיבורייהו לא רק במובן זה של איהדיון והפסיקה מחדש בעניין המזונות אלא גם במובן של הימנעות מלפסוק דין שכשלעצמו נכון הוא לשיטתם שלהם, בסוגיית המחציות, כדי לקיים בפועל את תוצאת פסקם הראשון ולאיין את פסק דינו של בית דין זה. הן משום כך והן משום כי למעשה ברי כי לא תצמח תועלת מהשבת העניין שוב אל אותו מותב בבית הדין האזורי הסבור, גם אם בטעות, כי אסור הוא לפעול על פי פסק דיננו ושהתגלה כעביד לאחזוקי דיבוריה שלא כדין, ומאחר שמאידך גיסא, אין מקום לקיום דיונים שלפי אופיים ומהותם מקומם הוא בערכאה הדיונית – בבית הדין הגדול, נדרשים אנו להעביר את המשך הדיון בעניינם של הצדדים לבית דין אחר או להרכב אחר באותו בית דין אזורי. נוכח כל האמור אנו קובעים כי עניינם של הצדדים יועבר לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. אנו מעבירים את התיק לרה"ג זבדיה כהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, כדי שיקבע את ההרכב שימשיך לדון בתיק, וחזקה עליו כי ידע לקבוע הרכב שיהיה נכון לפעול בתיק זה בהתאם להוראות בית הדין הגדול בנוגע לצדדים אלה שבעניינם ניתנו אותם הוראות ושיפעל בדרך יעילה ומהירה לקיום דיוני ההוכחות הנדרשים כדי להגיע לפסיקה צודקת שתביא בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים תוך מינימום של עינוי דין לצדדים שנקלעו שלא באשמתם למצב זה שבו נדרשים הם לניהול מחודש של הליך שיכול היה להסתיים זה מכבר לו נוהל כראוי. הרב שלמה שפירא עיינתי בנימוקי עמיתי הרה"ג שלמה שפירא שליט"א, והנני מסכים עם המסקנה לאור פסקי הדין של גדולי הדיינים זצ"ל וכפי הנוהג שהיה קיים בבתי הדין לפסוק על פיהם, מימיהם אנו שותים. למרבה הצער לא הבין בית הדין קמא את כוונתנו, וחבל. הרב מימון נהרי מסכים ומצטרף למסקנה שבנסיבות הענין שבית הדין האזורי לדבריו אינו יכול להמשיך את טיפולו בתיק לפי הוראת בית הדין הגדול אין מנוס אלא להעביר את התיק לבית דין אזורי אחר. הרב אברהם שינדלר הוחלט כאמור. ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. ניתן ביום כ"א באב התשפ"ג (8.8.2023). הרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר הרב מימון נהרי עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה