פתחי תשובה על חושן משפט 11
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
אבל מי שהוא מצוי בעיר. ע' באו"ת שכ' והאידנא נהיגי דאפילו לאנשי אותה עיר אחד אנשים ואחד נשים מזמינין שלשה פעמים ואז אם לא בא מנדין אותו (במקום שיש רשות מהממשלה על זה) ע"ש הטעם וכן כ' בנה"מ ע"ש:
הלך הב"ד למקום אחר. ע' בס' שמות בארץ להר"ם בן חביב במס' ר"ה דף ל"א ע"ב בד"ה ההיא איתתא שכתב וז"ל ומיהו דין זה דחייב הלוה ללכת אחר ראש ב"ד בכל מקום לא הביאו הרמב"ם והטור אבל מרן בב"י הביאו בסי' י"א ופסקו בעל המפה ולי נראה דליתא להך דינא כיון שהשמיטו הרמב"ם והטור וסוברים דלית הלכתא כאמימר אלא כרב אשי דהקשה לו (וס"ל) דשאר דינים שוה לקדוש החודש וכן מסתבר דאיך אפשר דאם הלך ראש ב"ד לעיר אחרת דילך הבע"ד אחריו ותו דלא ידעינן שיעורא כו' ולכן נראה כדעת הרמב"ם דס"ל דאין הבע"ד חייב ללכת אחר ראש ב"ד אלא למקום הועד עכ"ל ועיין בספר בר"י אות ב' שהביאו וכ' דק"ק עליו במ"ש דלית הלכתא כאמימר אלא כרב אשי כו' דפשטא דמלתא דרב אשי קבל דברי אמימר כו' ותו דדברי הרמ"א אינם כדין אמימר היינו דאזיל ראש ב"ד למקום אחר אבל דין הרמ"א הוא דהלך הב"ד למקום אחר ומשמע דבהא אפילו רב אשי מודה כיון דאזיל כולי בי דינא וגם הרב הלבוש נקט כלשון מור"ם וכן מהריק"ש ע"ש:
ומשמתין אותו על פיו. עי' בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ט:
מי שקבל עליו. עבה"ט ומ"ש בענין אם התובע אינו רוצה לגלות אופן תביעתו. ע' בזה בתשו' שבו"י ח"א סימן קמ"ג שכ' שאין דברי הש"ך מוכרחים כי מצד הטעם והסברא נראים דברי הבאר שבע נכונים וכן מצא בתשו' באר עשק סי' ס"ז בשם כמה גדולים והטעם שכ' הש"ך כי אולי אחרי שאדע תביעתך אעשה כרצונך קשה מה בכך הלא גם לפני ב"ד יוכל לעשות כן ואי גברא רבה הוא וזילא ביה מלתא לילך לדין הלא יש תקנה להעמיד מורשה כבסי' קכ"ד וכן עמא דבר להזמין לדין בני הודעה כלל וכן משמע קצת פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ח) גבי אלא מעתה אתי אינש מעלמא ומזמין להו לדינא עכ"ד. אכן בתשובת זכרון יוסף חח"מ סי' ב' בתשובת הגאון מו"ה שאול ז"ל מאמשטרדם תמה על השבו"י הנ"ל דמהך דפ' חזקת ליכא אפילו זכר לדבר דודאי הב"ד שולחים שלוחים לומר פלוני מזמינך לדין ואם הוא ישיב ויאמר לא ארד לדין עד שתודיעני אופן תביעתי אה"נ דשומעין לו והס' באר עשק שהביא לעזרתו לא ראה דברי הש"ך ואין ספק שאלמלי ראה דברי הש"ך היה בטל דעתו ועוד נראה דגם הרב בעל שבו"י לא קאמר אלא כששניהם התובע והנתבע בעיר א' דשייך טעמו דגם בב"ד יוכל לעשות כן אבל בנ"ד (באופן השאלה שם) י"ל דגם השבו"י מודה כיון שהדרך רחוקה והוצאות גדולות ואפשר דהוה הוצאה יתירה על תביעתו של זה אין מקום לחלוק על סברת הש"ך והרבה חשו חז"ל להוצאות חנם כדאי' בסי' י"ג כו' ושם בתשובת הגאון המחבר כתב דקשה להכריע בענין זה ובפרט כי מש"ס ס"פ זה בורר נ"ל ראיה ברורה כדברי הבאר עשק והשבו"י דא"ל להודיע איזה תביעת ממון יש לו על הנתבע ורק זה אפשר צריך להודיע אם נוגעת תביעתו לענין ממון או לד"א כגון הוצאת ש"ר או דיני קנסות ודכוותיה ומן ראיה זו מוכח קצת דאפילו כשיהיה מוכרח להוצאה גדולה כגון מבבל לא"י אפ"ה א"צ להודיעו אופן התביעה כו' ע"ש. ועיין בתשובת ח"צ סימן קס"ט שהסכים עם הש"ך וכ' שם דאפילו היה הדבר שקול ראיית הבאר שבע וראיית הש"ך אין ספק שהלכה כדברי הש"ך חדא שהוא בתרא ועוד דגם במחלוקת שקול אי אפשר לכוף הנתבע מספק ע"ש וכן הסכים בספר ברכי יוסף וכ' דמה שהביאו ראיה הרבנים הנזכרים בתשובת באר עשק הנ"ל ממה שפשט המנהג דמזמינן לנתבע בסתמא ואזיל לבי דינא מבלי דעת על מה ידין עמו אינו ראיה כלל דזהו מפני שהנתבע רוצה ללכת ולא טעין מידי אבל אה"נ דאם הנתבע ימאן עד אשר יגיד לו אופן קביעתו שומעין לו וכן הסכים בתשו' הרמ"ז סימן י"ד וגם מדברי הריטב"א במ"ק דף ט"ו ע"א יש סמך לדעת הש"ך הנ"ל עיין שם: