תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף 2.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וְזֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ – וְיַחְלוֹקוּ. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״חֶצְיָהּ שֶׁלִּי״, הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ. הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, זֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחְלוֹקוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִתְנָא זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי? לִיתְנֵי חֲדָא! חֲדָא קָתָנֵי: זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי. וְלִיתְנֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּכוּלָּהּ שֶׁלִּי! אִי תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ. אַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ – בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה לָא קָנֵי. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ, וְהָא אָמַר רַבְנַאי ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע. אִין ״וּמְצָאתָהּ״ דִּקְרָא – דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמַע, וּמִיהוּ תַּנָּא לִישָּׁנָא דְעָלְמָא נָקֵט, וּמִדְּחָזֵי לֵיהּ אָמַר: אֲנָא אַשְׁכַּחִית, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תָּנֵי: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה בְּעָלְמָא לָא קָנֵי לַהּ. וְלִיתְנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְלָא בָּעֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״! אִי תָּנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ הֲוָה אָמֵינָא: בְּעָלְמָא דְּקָתָנֵי ״מְצָאתִיהָ״ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״ וַהֲדַר תְּנָא ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ דְּמִמִּשְׁנָה יַתִּירָה אַשְׁמְעִינַן דִּרְאִיָּה לָא קָנֵי. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ חֲדָא קָתָנֵי? וְהָא ״זֶה״ וְ״זֶה״ קָתָנֵי: ״זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: רֵישָׁא בִּמְצִיאָה, וְסֵיפָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר. וּצְרִיכָא: