פתחי תשובה על חושן משפט 149
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
כולה כמה שנים. עבה"ט ומ"ש בשם מהרי"ט אם שותף א' השכירה כו' אם היו פורעין השכירות לשותף זה ולא לאחר עלתה לו חזקה עי' בזה בתשו' שבו"י ח"ג סי' קס"א שחולק עליו וכ' שגם מהרי"ט שם אינו מחליט הדבר למעשה רק לפלפולא וכן הסכימו עמו בי דינא שלא כדברי מהרי"ט אלו ע"ש:
לפי ראות הדיינים. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"ס אודות ראובן שהיה לו מקום א' בבהכ"נ של נשים וכלתו יושבת עליו כמה שנים ואחר מותו טען הבן שקנה המקום מאביו ויש לו שטר עדי חזקה ושאר יורשים מערערים לומר שהוא בחזקת אביהם וכאשר אמרו לו הב"ד שיביא שטרו הלך לביתו להבי' השטר וחזר ובא לב"ד ואמר שיגע ולא מצא השטר שנאבד מאתו מה דינו והשיב ע"ד מה שחזר הבן אח"כ ואמר שאבד השטר הדין בזה שצריך לישבע שאבד שטרו מקודם שדנין על החזקה דכן מבואר בב"ח סי' ק"מ כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ק"מ ס"ה סק"ג) וע"ד החזקה כבר מבואר בש"ס פ' חז"ה גבי אלו שאין להם חזקה זע"ז האב על הבן והבן על האב דדוקא בסמוכין על שלחנו אכן כתבו הפוסקים דתלוי הדבר בראות עיני הדיין אם רואה שאין מקפידין זע"ז כל הקרובים אין להם חזקה זע"ז וכן מבואר בש"ע סי' קמ"ט כהגה וכ"פ בתשו' משאת בנימין סימן ל"א ונ"ל דאם היה לזה עוד בנים וכלות ולא השיב על המקום אלא זו אמרינן דטענתו טענה דמסתמא לא היה משנה בין הבנים ובנותיו וכלותיו להושיב זו בעל מקומו אילו לא לקחה מאתו ועי' בתשו' מהרי"ט ח"ב חח"מ ס ' ב' ומה שנ"ל כתבתי עכ"ד ע"ש:
אדם שהחזיק במצוה. כ' בס' שער משפט וז"ל בס' חסידים סי' תשס"ב ותשס"ג מבואר בחכם שנהג להחזיק במצוה בסך שנתן נצדקה ועמדו אינם מהוגנים והוסיפו לתת לצדקה יותר עבור המצוה שהם קודמים כיון שיש לעכו"ם ריוח אף שאינם מתכוונים לש"ש אלא להתכבד אל ימנע מהם מלקנות מצוה זו בסך יותר ממנו יע"ש וא"כ כ"ש בהחזיק במצוה בחנם דמי שנותן ממן לצדקה עבור המצוה הוא קודם וכ"כ בתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' כ"א ע"ש:
אסור לשנותו. כ"כ גם בש"ע א"ח סי' קנ"ג סי"ז ע"ש ועיין בתשובת שב יעקב סי' ח' אודות ראובן שקנה מהמלך יר"ה חרות ורשיון להיות בביתו בהכ"נ קבוע לרבים ולאחר ט"ו שנה צוה המלך להקהל שיבנו בה"כ גדולה וצוה שנית לסגור בה"כ הישנים ומחמת הפצרת ובקשת ראובן מהמלך לעמוד בזכותו צוה להקהל לשלם לראובן מאתים ר"ט עבור שלקח ממנו החרות שלו ואחר מות ראובן תבעו הקהל מהאלמנה להחזיר להם הר' ר"ט שנתנו לבעלה שלא כדין כו' והאלמנה השיבה שמה שלקח בעלה הרשיון להיות בה"כ בביתו נעשה אז ברצון הקהל ואח"כ מה שצוה המלך יר"ה לסגור בה"כ הישנה היה זה ע"פ השתדלות הקהל ונתנו עבור זה לגנזי המיר"ה סך רב כו' והאריכו בטענות ותשובות והשיב דהא ודאי דאם היו הקהל רשאין ע"פ הדין לבטל בה"כ של ראובן אין שום זכות להאלמנה להחזיק אותן ר"ט שקיבל בעלה מדמי הקהל ע"פ צווי המיר"ה ואפילו לא נעשה ע"י בקשתו כלל כמבואר בש"ע סי' שס"ט ס"ח כו' אמנם לפי טענת האלמנה דבה"כ של בעלה והרשיון מהמיר"ה נעשה ברצון הקהל לפ"ז לא היה רשות להקהל לבטל בה"כ שלו מביתו כמבואר בא"ח סימן קנ"ג סי"ז מי שהיה בה"כ בביתו ימים רבים אין הצבור רשאין לשנותו כו' ואף דבלבוש שם מחלק דדוקא לשנותו לבית של יחיד אחר אבל אם רוצים לבנות בה"כ קבוע לכולם רשאין אך זה אינו חדא דמוצא דין זה הוא ממהרי"ק שורש קי"ג דשם מבואר דאין חילוק כו' ועכ"פ הדין של הלבוש נמי אמת בנדון זה שרשאין לעשות עוד בהכ"נ הקבוע לרבים אם נשאר ג"כ הבס"כ בבית הישן למי שרוצה לכנוס בה ואין הבעל בה"כ הישן יכול לעכב אבל לבנות החדש ולבטל הבה"כ ישן זה ודאי איסור גמור וכן מבואר בתשובת ר"י הלוי סי' מ"ה כו' ומה שהביא במג"א ס"ס קנ"ד בשם כנה"ג שהקהל יכולים לגזור שלא להתפלל יו"ד חוץ בבה"כ כו' היינו שלא במקום בה"כ אבל בבה"כ הקבוע מזמן הקדום ברצון הקהל אסור לגזור שלא יתפללו בתוכה וא"כ בנ"ד מה שהקהל נתנו לגנזי המיר"ה ממון שיכוף לכל בני הקהלה שיכנסו לבה"כ החדשה שלא כדין עשו והן הנה גרמו שצוה המיר"ה לסגור הבה"כ של ראובן הנ"ל ולפ"ז אין להקהל טענה מנידון הר' ר"ט הנ"ל ואדרבה הקהל חייבים לשלם היזקו של ראובן הנ"ל מדינא דגרמי ומה שהקהל טענו שהיה זה בהכרח כדי שימכרו המקומות שבבה"כ שיהיה סיוע קצת להוצאת הבנין אין זה טענה לבטל הבה"כ של ראובן הנ"ל כמבואר בהגהת רמ"א סי' קס"ב עשיר שהיה לו מקומות רבים ובני הכנסת באו להוסיף ספסלים כו' העשיר יכול למחות ע"ש עוד כו':