תלמוד בבלי מסכת כתובות דף 107.

פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה לִי אַבָּא בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי, בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב אָמַר: פּוֹסְקִין, דְּהָא מְשׁוּעְבַּד לַהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין פּוֹסְקִין. מַאי טַעְמָא? רַב זְבִיד אָמַר: אֵימָא צְרָרֵי אַתְפְּסַהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא אָמַר לָהּ ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גְּדוֹלָה, וְלָא סָפְקָה. אִי נָמֵי קְטַנָּה וְסָפְקָה. תְּנַן: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אָמַר: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף, וְלֹא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנֵי יָהֲבִינַן לַהּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אוֹמְרִים: תִּשָּׁבַע, חָנָן אוֹמֵר: לֹא תִּשָּׁבַע. וְאִם בָּא וְאָמַר: פָּסַקְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת — נֶאֱמָן! הָכָא נָמֵי בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וְהָא ״אִם בָּא וְאָמַר״ קָאָמַר! אִם בָּא לְאַחַר שְׁמוּעָה. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, וְאִם בָּא וְאָמַר ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״ — רַשַּׁאי. קָדְמוּ בֵּית דִּין וּפָסְקוּ — מַה שֶּׁפָּסְקוּ פָּסְקוּ. הָכָא נָמֵי בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת — בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לְאִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, וְלֹא דָּבָר אַחֵר! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּמַשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. אִי הָכִי, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו נָמֵי! כְּשֶׁהִשְׁרָה לָזוֹ, וְלֹא הִשְׁרָה לָזוֹ. מַאי פַּסְקָא? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁשָּׁמְעָה בּוֹ שֶׁמֵּת בְּעֵד אֶחָד. הִיא, דְּאִי בָּעֲיָא אִינְּסוֹבֵי בְּעֵד אֶחָד מָצְיָא מִינַּסְבָא — מְזוֹנֵי נָמֵי יָהֲבִינַן לַהּ. בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, דְּאִי בָּעוּ לְמֵיחַת לִנְכָסָיו בְּעֵד אֶחָד לָא מָצוּ נָחֲתִי — מְזוֹנֵי נָמֵי לָא יָהֲבִינַן לְהוּ. מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? רַב חִסְדָּא אָמַר: תַּכְשִׁיט. רַב יוֹסֵף אָמַר: צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר תַּכְשִׁיט, כׇּל שֶׁכֵּן