תכולת דירה שנשרפה במהלך הובלה 2108

בעניין שבין מזמיני הובלה התובעים בעל חברת הובלות הנתבע א. הרקע העובדתי, ותמצית הטענות התובעים בקשו לעבור דירה ולהעביר את תכולת דירתם,מתל אביב לירושלים. לצורך כך, הזמינו את שירותיו של הנתבע, בעל חברת הובלות, לאור המלצות של בני הקהילה. הנתבע ביקר בביתם, על מנת להעריך את נפחההובלה. כיוון שמדובר היה בכמות גדולה של חפצים, סוכם על העברת המטלטלין על ידימשאית ונגרר בעלי נפח דומה. המחיר שנקבע עבור ההעברה היה כ5,000 ₪ אך בין הצדדים לאנחתם הסכם כתוב. בשנת תשס"ח עברו התובעים דירה מתל אבי לירושלים.בשעות הבוקר החלה העמסת החפצים – תחילה על הנגרר, ואחר כך על המשאית. בתחילת היוםהנתבע עצמו לא היה, אך בהמשך היום הגיע. בשעות אחרי הצהרים, לאחר שתכולת הדירההועמסה על המשאית והנגרר, יצאה המשאית לדרך. במשאית ישב הנתבע ושני סבלים ולאחריונסעה מכונית מסחרית של החברה שבה נסעו עובד של הנתבע, התובע מס' 1 ושתיים מבנותיו. מוסכם על הצדדים כי על הנגרר הועמס ציוד בכמות גבוה מזו המותרת על פי הרישויממשרד התחבורה לשימוש במרכב של נגרר זה. הרישוי של הנגרר הוא ל2 טון. להערכתהנתבע הועמס עליו כ3-2.5 טון. בתחילת הנסיעה, הדבר בא לידי ביטוי בכך שגלגלי הנגררהיו פחוסים. כמו כן, יצול הנגרר (הרכיב המחברו עם המשאית), הגיע לגובה נמוך. בתחנתהדלק הסמוכה למקום היציאה, מילא הנתבע אויר בגלגלים. בדרך, לפני צומת שילתשבכביש 443 ראה התובע שמתחיל לצאת עשן מהנגרר. העשן זה התפתח במהרה לשרפה ונסיונותהכיבוי לא צלחו. לאחר מכן, כובתה השריפה בידי מכבי האש. רוב מוחלט של תכולת הנגררנשרף או ניזוק באופן המוציא אותו משימוש. את שאריות השרפה אספה חברת ההובלה אלמשאית אחרת שהוזמנה לצורך כך ונפרקו בחצר בית התובע עד השעות הקטנות של הלילה. התובעים העבירו לבית הדין דו"ח מפורט של המטלטלים שהם זוכרים שניזוקו, בסך כולל של103,811 ₪ . הנתבע קיבל את הדו"ח ולא חלק עליו. התובעים ביקשו להסתייעבבית הדין בהערכה של חפצים שונים, שאינם יודעים את אופן הערכתם על פי דין תורה.בית הדין הנחה אותם להעביר את הערכים של החפצים כחדשים ולציין את מצבם, ובית הדין יפחית מערכם, על פי שיקול דעתו. מעבר לנזק הישיר הושקעו לטענתם מאות שעות של עבודה משפחתית בטיפול בנזקים(מיון, תיקון, קנייה ורכישה). בנוסף, נגרמה עוגמת נפש רבה לבני המשפחה, בכך שנכסיםאישיים אבדו (סיכומי שיעורים, עבודות אומנות ועוד) תכולת המכולה לא הייתהמבוטחת על ידי התובעים או הנתבע. התובעים טוענים שמקובל שחברת ההובלה דואגת לבטח אתהתכולה, ולטענתם הדבר נדרש גם על פי החוק. לטענת הנתבע– הוא לוקח אחריות אישיתעל כל נזק שנגרם מחמת פעולה שלו, אך אינו מבטח מפני נזקים שאינם נגרמים על ידו. לדבריו הנזקים בדרך כלל הם קטנים, ואין הצדקה לבטחם נציין, כי גם הנתבע ספג הפסד בעקבות האירוע. הנגרר שערכו עשרות אלפי שקלים נשרףואיבד את כשירותו. לאחר מכן, הוא גם נגנב מאזור השריפה. ב. גורמיהשריפה: שני הצדדים, אינם יודעים לאבחן בבירור את גורם השריפה. לטענתהתובעים – הם שאלו האם יש מגבלות על החפצים המועמסים על הנגרר או המשאית, ונאמר להםשאין כל מגבלות, כך שאין להטיל עליהם אחריות גם אם השריפה ארעה בשל החפצים או החומרים שהעלו לנגרר. עוד הם טוענים, שיתכן שיש קשר בין עומס היתר שהיה על הנגרר, לבין השריפה. יתכןשהעומס גורם לחיכוך כלשהו היוצר אש וכד'. בשלישית, התובעים אומרים שבעצירההחליף הנתבע ועובדיו מחבר חשמלי שבין הנגרר למשאית, ויתכן שזה היה המקור לשריפה (קצר חשמלי וכד'). לטענת הנתבע, לא ניתן לדעת את גורם השריפה. אין ליצורקשר בין השריפה לבין עודף המשקל, כיון שעודף המשקל עשוי לבא לידי ביטוי בחיכוך שלהגלגלים עם המרכב וכד'. העובדה היא שהגלגלים לא היו חמים באופן מיוחד (נבדקבעצירה), וכמו כן, בשעה שהתגלתה השריפה, כל הגלגלים היו שלמים. לא ניתן לתלותאת השריפה בקצר חשמלי משתי סיבות: האחת היא שכאשר יש קצר חשמלי בנגרר, יהיה לכךביטוי בלוח החשמל שבמשאית (נתיך ישרף) כמו כן, בנגרר כל החיווט החשמלי הואמתחת למרכב, ולבד מאשר בנקודה מסויימת, תחתית המרכב היתה שלמה לאחר השריפה. יתכן שהיתה דליפת גז (מבלוני גז וכד') שיצרה את התנאים להתלקחות. הוא אומר,שלפי מיטב נסיונו והבנתו, חשש השריפה אינו חשש ראלי ובנדון דידן פשוט אין לדעת את מקורו. ג. הזיקה בין התוצאה להתרשלות כפי שתוארלעיל, הנתבע אפשר העמסת יתר על הנגרר, דבר שטומן בחובו סיכונים שונים. עיקר הסיכוןהישיר הוא שבמצב כזה יש חשש לפיצוץ של גלגלי הנגרר, דבר שיכול לגרום במצב החמורביותר לתאונה או התהפכות הנגרר. בית הדין לא מצא קשר סיבתי ישיר בין השריפהלבין העמסת היתר של הנגרר. דהיינו, לא נמצא בסיס לטענה כי העמסת יתר מגבירה אתהסבירות לשריפה בנגרר. בירורים עם אנשי מקצוע בתחום, העלה שעתה, זמן רב אחרהתאונה וללא ממצאים עובדתיים בשטח, לא ניתן יהיה לעמוד על מקור האש באופן ברור, אלארק להעלות השערות שונות לאור תחקור הצדדים. נדגיש ונאמר: גם אם באופןספציפי עומס החפצים היה גורם רלוונטי להתלקחות, אין זה אומר, שהדבר נחשב כפשיעה לגבי תוצאה זו.שכן, לארוז חפצים במשקל של 2.5 טון, אינו נחשב באופן עקרוני כהתרשלות ביחס לאפשרותבערה במטען. שהרי אילו היה לנגרר אישור לנשיאת משקל כבד, הסתברות ההתלקחות היתה דומה וודאי לא היה נחשב הדבר פשיעה. יתכן אומנם שבנגרר המותאם למשקל כבד יותר רק הסתברות של תאונה אולי שונה, בשל שימוש בצמיגים ורכיבים שונים המותאמיםלנשיאת משקל כבד. על כן, גם אם הדבר השפיע על קיומה של דליקה זו אין זו פשיעהגמורה, אלא הדבר הוא רק בגדר: "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", וכדלהלן. אכן,היקף הנזק, הושפע באופן עקיף מהעובדה שהועמסה על הנגרר, העמסת יתר. שכן, אילוהיה מועמס על הנגרר פחות ציוד, ממילא פחות ציוד היה נשרף. לסיכום – איןבסיס מספיק לטענה שהעמסת יתר מהווה פשיעה שגורמת לשריפה בכדי לחייב תשלומי נזק. עם זאת, כתוצאה עקיפה, היקףהנזק שנגרם בשריפה, גדל בשל העמסת היתר. ד. מעמדו של המוביל- הנתבע – כשל שומרשכר שנינו בגמ' ב"מ פ ע"ב: "כל האומניםשומרי שכר הן" וכן נפסק להלכה בשו"ע סימן ש"ו ס"א, וכן עולה מדברי השו"ע ס' קפזס"א ביחס לשליח המוביל סחורה. דינו של שומר שכר הוא שהוא פטור מן האונסים, וחייב בפשיעה ובגניבה ואבידה. הגמרא במסכת בבא מציעא (צג ע"ב), קובעת, ששומר בהמות שהעביר את הבהמה במעבר צר, ודחפה אחתאת חברתה וזו נפלה ומתה, חייב בתשלומי הנזק, למרות, שזהו סיכון סביר, שאנשים נוהגיםלקחת על עצמם. הגמרא מסבירה, שטעם הדין הוא, שהבעלים טוען כלפי השומר: "להכייהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא" דהיינו, שומר שכר חייב בשמירה ברמהגבוהה יותר מאשר הנורמה הרגילה של ההתנהגות, וזאת משום שהוא קיבל את שכרו על מנת שינהג בזהירות רחבה זו. במשנה למלך (פ"י מהל' שכירות) ובקצות החושן (ס' עב סק"ה) הביאו מדברימהרש"ך שגם לדעת הפוסקים שאדם שמצא אבידה, שדינו כשומר שכר, הוא אינו ממש כשומר שכר לכל דיניו כיון שאינו נוטלשכר ממש ולכן כל ששמר כראוי לו פטור, ולא מוטלת עליו החובה הנוספת של שמירה מעולה.המשל"מ והקצות החושן שם דחו דבריו. נראה, שאין למחלוקת זו נפ"מ בנדון דידן, שכן, המוביל חפץ בשכר דינו כשומר שכר גמור, כמבואר בבא מציעא פ"ב ע"ב. הטעם הוא, שברור שהשכר הניתן לו הוא על ההובלה ועל הזהירות בשמירה על החפצים ובביצוע ההובלה. על כן, דינו של זה להיות כשל שומר שכר גמור, שחייב גם במקרה של נזק שנגרם מחוסר שמירה מעולה. לגופם של דברים, בנדון דידן, לא ניתן להצביע על כך שהנזק לא נגרם בשל אי שמירה יתירה, אלא מדובר בנזק שמקורואינו ידוע כלל. על כן או שיפטר מדין אנוס, או שיתחייב מדין פושע גמור, אך אין לדמותדין זה לדין שמירה מעולה. ה. האם נוכחות התובע בהובלה, פוטרת את הנתבע? בדברי הגאונים כלל צו ס' ע"ז כתב בשם שו"ת שאילת שלוםמהדו"ת ס' קצג במי ששכר בעל עגלה להוליך סחורה ובעל הסחורה נסע עמו בעגלה ונגנבההסחורה בדרך והעלה לפטור את בעל העגלה כיון שאינו מקבל שכר שמירה ממש אלא שכרהולכה. וכעין זה כתב בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"א ס' ע' שהעלה שבעל עגלה אפילו אינו בגדר שומר חינם, שמסתמאלא קיבל עליו לשמור כשבעל הסחורה עמו. נראה שאין לדמות מקרה זה לנדון דידן, שכןבשירותי הובלה השכירות היא על העברת החפצים בצורה בטוחה, שכולל העמסת חפצים מקצועית ונהיגה בטוחה. מציאות בעל החפצים ברכבו של המוביל היאמקרית בלבד. [וראה עוד בספר "פתחי חושן" בהלכות פיקדון פ"א הערה י' חילקשהנוסע בעגלה או במכונית ויש עמו חפצים או סחורה אע"פ שנוטל שכר מיוחד עבור מטען לאמקבל עליו לשמור ואינו אלא שכר הולכה וכמ"ש האג"מ, שאפילו ש"ח אינו. אולם, אם הסחורהאו המטען נמצאים במקום מיוחד בתא המטען או על הגג וכיוצא בזה – אפשר שיש עליו דינישמירה שהוי כנסתלק הבעלים משמירה וממילא נעשה גם ש"ש ולא מצאנו באומן שצריך שיאמרלו הבעלים לשמור על החפץ, ונראה שגם השאילת שלום מודה לזה ואין במה שבעל הסחורהנוסע עמו כדי לפטרו. אמנם פשוט שכל זה כשמקבל תשלום מיוחד עבור המטען אבל כשהנוסעלוקח עמו מזוודה ומניחו במקום המיוחד למטען, מסתבר כדברי האג"מ שאפילו ש"חאינו]. עובדת היות הבעלים עם עובד של המוביל ברכב מלווה,אין בה כדי לפטור את המוביל משום "שמירה בבעלים". מסוגיות הגמרא עולה שדווקא במצביםבהם משתתף הבעלים בפעולות לתועלת ולעזרת השומר (דהיינו: השואל, השוכר, אוהשכיר, בנדו"ד) – השומר פטור מחיובי שמירה. אך הימצאות הבעלים אינה פוטרת מדין שמירה בבעלים. כאן, כיווןשהבעלים, התובע, רק נכח במקום, אין מקום כלל לדון את המצב כ'שמירהבבעלים. מובא בשו"ע ס' ד"ש ס"א (על פי בבא מציעא פב ע"ב – פג ע"א) סבל המעבירחביות ממקום למקום בשכר והרי הוא ש"ש עליהם אך נתקל ונפל ונשברה החבית ה"ז כעיןגניבה ואבידה ומדינא חייב לשלם אלא שתיקנו חז"ל שהמעביר חפץ כבד באופן שדרך סבלרגיל יכול לשאת שישבע שלא פשע ופטור מלשלם. ]ובסמ"ע שם סק"ג כתב שמכח התקנה צריךהבעלים גם לשלם לו שכרו אבל הט"ז שם כתב שלא מצאנו תקנה לשלם שכרו כי אם כשהסבל הואעני שיתן לו לפנים משורת הדין כדמוכח בגמרא שם. ובערוה"ש כתב שהסברא נותנת כט"זשהרי אמרו שישבע שלא פשע, דהיינו שדינו כש"ח, וא"כ למה יטול שכרו.] כיוון שמדובר בתקנת חכמים העוקרת דין תורה,אין לך בה אלא מה שנאמר בה במפורש (סבל שנתקל), ובודאי במקרה כזה שלא שכיח הנזק שקרה וגם ההגיון שלא יכול להשמר לא שייך (ועיין בנתיבות שם ס"ק א ובפתחי חושן, פקדון ושאלה פ"ט הע' ח). על כן, אין לפטור מובילברכב משום תקנת סבל. סיכום - העולה מכל האמור שדינו של הנתבע בנדו"דהוא כשומר שכר, וחייב בפשיעה וגניבה ואבידה, ובכלל זה בכל נזק שהיה סביר לצפות שימנע אותו, אך פטור מאונס. אין פטור של שמירהבבעלים, וגם אין פטור משום תקנת סבל. ו. האם יש חובה חוקית או מנהג המדינה,לבטח מפני נזקים? לא קיימת בחוק הישראלי חובה לבטח את המטען של הבעלים. בירור הנוהג הוא, שמובילים רבים מבטחים עצמם מנזקים שהם יגרמו לתכולה. מצב זהמגן על המוביל מפני תביעה בשל אותם נזקים בהם הוא אחראי על פי הסכם, או על פי דין. בנוסף, יש אפשרות של ביטוח מטען מכל נזק. אומנם, המוביל יכול לבטח את המטעןאותו הוא מוביל מכל נזק (ונחשב הדבר שיש לו אינטרס ביטוחי), אך ברור שביטוח זה אינונחלת הכלל. יש לציין שהתובעים לא שאלו אם יש לנתבע ביטוח, והנתבע לא אמר או רמז שיש לו. לסיכום, אין בעובדה שהמטען לא בוטח עילה לחיובו של הנתבע. התובע העביר לבית הדין הוראת חוק על פיה, יש לכתוב שטר מטען להובלות מסוג זה. הנתבע הגיב, ובצדק, שחובה זו מתייחסת רק לרכבים מעל עשרה טון, ועל כן הוראת חוק זו אינה רלוונטית לענייננו. לסיכום, לא מוטלת על הנתבע חובה חוקית לבטח את הציוד שהוא מוביל. ז. תחילתו בפשיעה וסופו באונס במקרה דנן, כאמור, אומנם לא היתה פשיעה ביחס לאפשרות השריפה, אך נמצאה פשיעה (=התרשלות) בכך שהנגרר הועמס בעומס יתר, וזופשיעה שיכולה היתה לגרום לנזק אחר של תאונה וכד'. על פי ההלכה, העובדהשהשומר פשע בתחום אחד, עשויה לחייבו בתשלומים, גם אם אירע נזק אחר, בו לא פשע, שכךנפסק במסכת בבא מציעא דף מב ע"א. "והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב" ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצא סעיף ו נפסק להלכה: "אם פשע בוולא שמרו כראוי לענין אחד, אף על פי שלבסוף נאבד באונס בענין אחר, חשיב פושע וחייבלשלם. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים, והיו טמונותבעובי המחיצה ונגנבו משם, ואמרו חכמים אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה, אינהשמירה כראוי לענין האש, ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בנין, פושע הוא, וכל שתחלתובפשיעה וסופו באונס חייב; וכן כל כיוצא בזה". הסמ"ע על אתר (ס"ק י') אומר,שחייב דווקא אם הפשיעה גרמה באופן עקיף לנזק. אך אם הנזק היה נגרם ללא כל זיקהלפשיעה, אין לחייב את השומר. הקשר המדובר הוא נסיבתי ולא קשר ישיר, וכמו הדוגמאשהביא השו"ע הנ"ל (ומקורו בסוגית ב"מ מב.), שיש לתלות שאילו היה במקום אחר לא היתה נגנבת, אף על פי שלא היה לצפות שהמעות יגנבו במקום בו הונחו בפועל. ח. הערכה עובדתית – הזיקה ביןההתרשלות לנזק בפועל לפני הדיון בהיקפו של דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ישלהדגיש את המבט על המצב בענייננו: הסיכון שבהעמסתיתר, מתייחס בעיקר לאפשרות תאונה. לא ידוע קשר בין העמסת יתר לבין אפשרות הבערה,ואין בהעמסה של 3 טון פשיעה לעניין שריפה, וכפי שהסברנו לעיל. יש להעריך כי היקף הנזק שנגרם היהמתאונה, הוא קטן באופן משמעותי מהיקף הנזק שנגרם בשריפה. בנדון דידן, אם לא היה מעמיס מטען עודף עלהגרר, חלק מן המטען לא היה נשרף. דהיינו, העובדה שהועמס מטען נוסף, הרחיב את הנזקשאירע באונס. ולעניין אותה תוספת – תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ט. תחילתו בפשיעה בהיקף מסויים ובחפץ אחד, וסופו באונס בהיקף רחביותר ובחפץ אחר מצאנו בראשונים ובפוסקים, הגבלות לשימוש בכלל ש'תחילתובפשיעה וסופו באונס – חייב'. אכן, יש לבחון האם מגבלות אלו מוסכמות על דעתכל הפוסקים והאם יש להחילן בנדון דידן. מצאנו שחקרו האחרונים, מה יסוד דין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס": אפשרות ראשונה היא,שמייד משעת הפשיעה חל חיוב ממוני כל עוד השומר פושע בדבר. לדוגמא, במקרה שהובא בגמראובשו"ע אותו הבאנו לעיל, כיוון שהחפץ הנשמר עומד כעת בסיכון של שריפה, השומר חייב באופן עקרוניבתשלומיו כבר מעתה ("חזקת חיוב"). לאחר מכן, רק השבה של החפץ פוטרת מחיוב זה. אפשרות שניה היא,שבשל העובדה שאדם פשע בשמירתו בתחום אחד, הוא נחשב כפושע בשמירתו באופן כללי, ועלכן חייב גם על נזקי אונס. דהיינו, פטור אונס קיים רק ביחס לשומר כראוי, אך לא ביחסלשומר שהוא פושע. ובדומה, לעניין נזיקין – כיוון שסוף סוף הזיק (השומר או ממונו) איןהוא נפטר אל אם כן נזהר כראוי, ומשלא נזהר – ישלם. לדעת רבי עקיבא איגרבחידושיו על מסכת בבא מציעא (דף ל"ו בס"ק כ"ט), נחלקו אביי ורבא ביסוד דין "תחילתובפשיעה וסופו באונס", בדיוק בחקירה דלעיל. לדעת אביי חייב בתחילתו בפשיעה, גם במצבבו אין כל קשר בין הפשיעה לבין התוצאה (גם לא קשר נסיבתי/עקיף), ולדעת רבא, חייב,רק כאשר יש קשר נסיבתי. וז"ל רע"א: "דלאביי לשיטתו דס"ל דאף אם אין האונס מחמתפשיעה חייב, וע"כ הטעם דמעידן דפשע כבר אשתעבד נכסיה, א"כ יש לחלק דדוקא בפשיעהמשתעבד כיוון דדרך שתאבד מתחיל מיד השעבוד אבד בתחילת גניבה ואבידה לא אשתעבד נכסיה, אבל לרבאדס"ל דבעי' האונס בא מחמת הפשיעה, א"כ ע"כ אין הטעם דמעידן דפשע נעשה בע"ח וכקם ליהברשותיה דמי, דא"כ אף בלא בא מחמת הפשיעה יתחייב. אלא על כורחך דהטעם כיוון דאונסבא מכח הפשיעה, נגרר אחר הפשיעה והוי כאילו כולו בפשיעה". י. האם ניתןלחייב יותר מהשווי שהפשיעה סיכנה? לכאורה, הנפקא מינא מחקירה זו היא האםניתן לחייב את השומר שנאנס, בשל הפשיעה בכל הסכום שניזוק, כאשר הפשיעה סיכנה סכוםפחות מאשר נאנס בפועל. לדוגמא, בנדון דידן, מסתבר שגם אילו ארעה תאונה, היקף הנזקהיה פחות מהיקף הנזק שנגרם מחמת השריפה. לפי הדרך הראשונה, אין מקום לחייבו,שכן נוצרה "חזקת חיוב" רק על אותו סכום שסיכן. מאידך, לפי הדרך השניה, סו"ס הואנידון כפושע גם ביחס לאירוע שאירע באונס, ועל כן יש מקום לחייבו גם ביותר מן הסכוםשסיכן. מדברי התוס' בבא קמא דף כג עמוד א ד"ה סתם דלתות עולות שתי הגבלות משמעותיות. הראשונה - אם הפשיעה היתה לגבי נזק של חפץ מסויים, אין להטיל על הפושע נזקים שקרו באונסבחפצים אחרים (עקרון זה עולה גם מדברי התוספות ב"ק כא: ד"ה "הא נפלו"). והשניה – גם באותם חפצים עצמם, אם היקף הנזק היה מוגבל, אין לחייב את הפושע בנזק גדול יותרשאירע לאותם חפצים.ישנם אחרונים (בית זבול, ב"ק עמ' סב; שיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק, ב"ק שם) שפושטים על פי דעה זאת בתוס' שמבינים בחקירה הנ"ל לפי הצד הא'. מדברי רע"א שהבאנו לעיל, עולה שלדעתרבא, שהלכה כמותו, יסוד הדין הוא שהשומר נידון כפושע ביחס לאונס שאירע, לאור העובדהשפשע בעניין אחר. לעיל העלנו, שלכאורה לגישה זו, ניתן לחייב בתבפו"ב גם ביותר מהסכוםשהיה ניזוק על ידי הפשיעה אבל עיין עוד לקמן. נתיבות המשפט (רצאס"ק יג), פוסק בעניין תחילתו בפשיעה וסופו באונס: "ולענין יוקרא וזולא, חייבלשלם כשעת הוצאה מן העולם ולא כשעת הפשיעה, ופשוט". דהיינו אם בשעת הפשיעההיה שויי החפץ 100, אם בשעת הנזק היה שוויו 150 חייב לשלם 150. לכאורה נראה שהואנוקט כדרך השניה, שהאירוע שנעשה וגרם בפועל את הנזק, נידון כאילו אירע בפשיעה. לפי זה, ניתן לכאורה לחייב בסכום גבוה יותר מאשר הפשיעה יכולה היתה לגרום. אולם, אין להביא ראיה מדברי הנתיבות. הנתיבות אומר רק, שאם מעשה הפשיעה היהבשעה שערך החפץ היה נמוך הדבר לא מגביל את סכום החיוב. עם זאת, הרי ברור, שגם בשעהשהחפץ נאנס, היה יכול להנזק מן הפשיעה, על פי ערכו החדש. לכן, עתה השומר מתחייבמדין פשיעה בערך הגבוה. בדוגמא של הגמרא והשו"ע, אדם הניח חפץ בקירות צריף שלעצים. מעשה זה נחשב פשיעה לשריפה, אך לא פשיעה לגנבה ואבידה. בשעת מעשה שווי החפץהיה 1000. מאז עבר זמן, ושויו הוא 1100. אם יגנב, ישלם השומר 1100. אכן, באותו רגעשנגנב, או רגע קודם לכן, יכול היה הצריף גם לעלות באש, והשומר היה מתחייב בכל הסכוםהחדש. על כן, אין ראיה זו לענייננו, שכן אנו שואלים האם הוא מתחייב לשלם עבורנזק בסכום שרק האונס יכול לגרום, והפשיעה לא יכלה לגרום. הסוגיה בב"ק סא: - סב. מתייחסת לאדם שקיבל עליו שמירת חפץ אבל נאמרלו ששויו פחות מאשר שוויו האמיתי: "אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לההזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביהדאזקתיה; פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותאדדהבא לא קבילי עלי". כדברי רבא נפסק להלכה. בעל "קצות החושן" (רצא, ד) מסביר את הטעם לכך שאם פשעה, משלמת רק כפי שווי דינר כסף, בכך שיש להתייחס למצבכאילו לא קיבל שמירה על השווי שמעבר לשווי עליו ידע. החזון איש (בב"ק ו, ו) מסביר שטעם הדין הוא שהשומר נחשב פושע ביחס לערך של כסף – עליו ידע, אך נחשב אנוסביחס לערך של זהב, שכן לא ידע שכך ערכו, וגם לא מוטל היה עליו לדעת זאת. מדבריועולה, שאפשר לחלק את חיוב האדם על שמירת חפץ לחלקים מבחינת השווי. זאת אומרת, הוא אחראי על החפץ כולו, אבל אפשר שאחריותו הכספית תהיה מוגבלת לסכום שהיה צריך לדעת שיתחייב על פי מעשיו. לפי האמור, אפשר לומר שגםלפי הדרך השניה בהבנת דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, יתכן שאין לחייב ביותר מסכום הפשיעה, וכדלהלן. גם אם נקבל צד ב' בחקירהלעיל ביסוד החיוב, עדיין ניתן לומר שאין לחייב בסכום הגבוה מהסכום אשר סיכנההפשיעה. ניתן לטעון, שבדין שומר ישנם שני שלבים לחיוב: השלב הראשון מגדיראת היקף האחריות של השומר. השלב השני הוא האם המעשה שאירע מחייב בתשלומים. גםלצד השני בחקירה, הפשיעה יוצרת חיוב מוגבר רק על הסכום שיכולה היתה הפשיעה לגרום.כעת, בשעה שאירע האירוע שהוא באונס, אותו אירוע נידון כאילו נעשה בפשיעה – וזההגורם המחייב. אך חידוש זה, שמעשה האונס נידון כאילו נעשה בפשיעה, תקף רק ביחס לאותוסכום שהכין השומר את עצמו להתחייב בשל הסתעפות מהפשיעה – דהיינו רק עד הסכום שסיכנה הפשיעה. כך גם נותנת הסברא, ונביא לדבר דוגמא: אדם מביא מכונית אותה שכר למקום שבו היתההמכונית עלולה להשרט קלות. באופן מפתיע נפל סלע על המכונית, וגרם לפגיעה חמורה, האםמסתבר לחייב את השוכר בכל דמי הנזק? אלא שרמת האחריות יוצרת פשיעה לענין החיוב. (יש להודות שהבנה זאת בצד החקירה בעניין בתבפו"ב הואבניגוד לדעת האחרונים הנ"ל שפושטים החקירה ע"פ שיטת תוס' לגבי היקף החיוב.) לסיכום, בדבריהתוספות נאמר במפורש, שאין לחייב ביותר מאשר היה מתחייב אם ארעה הפשיעה. לכאורה היהמקום להסתפק בדבר לאור החקירה שהעלנו, ובה דנו האחרונים. הסברנו מדוע אין תלותהכרחית בין צדדי החקירה לשאלת היקף החיוב, וכמו כן, שאין בסיס בדברי הנתיבות להסיקשיש לחייב ביותר מסכום הפשיעה. כך גם נותנת הסברא, שאין לחייב ביותר מהסכום שהפשיעהסיכנה מלכתחילה. יא. הכרעה בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס בנדוןדידן על כן, הכרעתנו היא שמדין, תחילתו בפשיעה וסופו באונס, לא ניתן לחייב אתהנתבע, יותר מאשר היה קורה אילו היתה קורה תאונת דרכים. לשיטת התוספות,הראנו שגם אין לחייב אלא עבור אותם חפצים שהסתכנו בתאונה, ולא עבור חפצים אחרים. דהיינו,אם נטען שבגדים או סמיכות אינם ניזוקים בתאונה, לא ניתן לחייב עליהם מדין תחילתובפשיעה וסופו באונס. כיוון שלא נמצא בסיס הקושר בין העמסת היתר לשריפהעצמה, יש לחייב מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, רק עבור החפצים שיש בהם פשיעה ביחס לאפשרות התאונה. דהיינו אותם חפצים שנוספו על הנגרר שלא כדין – בהעמסת יתר. שכן,גם אם תאונה היתה מזיקה את כל החפצים, סוף סוף תאונה לא ארעה, השריפה ארעה בלא תלות להעמסת היתר ובכל מקרה חלקגדול מן החפצים היה נשרף בכל מקרה (גם בהעמסה רגילה). יב. האם הנתבעחייב בשבועה שלא פשע בשמירתו על החפצים כפי שהעלנו בפרק ג' לעיל, הנתבע הוא כ'שומר שכר', על חפצי התובע. כאשר טוען שומר, שאירע אירוע הפוטר אותו מחיוביו כלפיהמפקיד, חייבה התורה את השומר שבועה על הדבר. סוגיית הגמרא בגמ' בבא מציעא (דף ו ע"א) מביאה את דברי רב ששת: "דאמר רב ששת, שלש שבועות משביעין אותו, שבועהשלא פשעתי, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי". הראשונים דנו בשאלת יסודהחיוב של שלוש שבועות אלו. שבועה שאינה ברשותי, לכו"ע היא מדרבנן בלבד (כאשר השומר נכון לשלם את דמי החפץ). לגבי שתיהשבועות הראשונות נחלקו הראשונים האם הן מן התורה או מדברי חכמים. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בדברי המחבר בשולחןערוך והרמ"א, וכך היא לשון השולחן ערוך חושן משפט סימן רצד סע' ב: "לא כפר בו, אלאטען: נגנב, או: נאבד... ואם הוא במקום שאין עדים מצויים, ישבע שהוא כדבריו,ומגלגלין עליו בשבועתו שלא פשע בשמירתו אלא ששמרו כדרך השומרים ושלא שלח בו יד קודםלכן, שאם שלח בו יד קודם לכן ליהנות ממנו נתחייב אפילו נאנס". מדברי המחבר, עולהשהשבועה שלא פשע בה היא שבועה מדין גלגול שבועה. לפי זה, אין להשבע שבועה זו אםידוע לבית הדין או לתובע מה אירע לחפץ. אך הרמ"א הביא את הדעותהחלוקות: "הגה: וי"א דאפילו איכא עדים שנגנב או נאבד צריך לישבע שלא פשע,ומגלגלין עליו שלא שלח בה יד". לסיכום, נחלקו המחבר והרמ"א, האם חיוב השבועה "שלא פשע" עומד בפני עצמו, או שהוא בא רק אגב השבועה שאירע האירוע (אונס גנבה או אבידה "ישבע שהוא כדבריו") שהשומר טוען שקר. "קצות החושן" (ס"ק ד) הסביר את טעמו שלהמחבר: "דס"ל דשבועה העיקרית היא שבועה שאינו ברשותו ואינך ע"י גלגול". בהמשךדברי הקצות מפורש, שלשיטת המחבר על פי הבנתו, אם ידוע מה אירע לחפץ, אין חיוב שבועה" שלא פשע", כיון שאין לחייבו בשבועת הבסיס – שכן אנו יודעים מה אירע לחפץ. וכךפירש המ"מ את דברי הרמב"ם. ה"קצות" מביא שיטה חולקת: "ומוהרח"ש (שו"תתורת חיים) בחלק חו"מ ח"א (סי' ע"ג) כתב לדעת הרמב"ם דלא סגי בעדים שאינו ברשותואלא דס"ל להרמב"ם דשבועה שלא פשע נמי הוי משבועה העיקרית וע"ש" בעל "נתיבותהמשפט" (ביאורים ס"ק ב' וחידושים ס"ק ד) כתב שדעת המחבר היא שמעיקר הדין איןלהשביעו שלא פשע בה, משום ש'אחזוקי איניש בפשיעותא לא מחזיקינן'. לפי סברא זו כתבשבשומר שכר שהיקף האחריות שלו גבוה יותר והוא צריך לשמור גם מ'כעין גנבהואבידה', לכו"ע השבועה שלא פשע בה היא מעיקר הדין, והיא עומדת בפני עצמה. גם ביחס לשומר חינם, בעל נתיבות המשפט מבחין בין שני מצבים: "ואפילובשומר חנם שלא פשע בשעת מיתה גם כן היא עיקר שבועה,ומחלוקת המחבר והרמ"א היארק כשידוע שבשעת מיתה לא היתה פשיעה, רק שיש לחוש שמא פשע מקודם בפשיעה שיש לתלותשהאונס של עכשיו בא מחמת פשיעה ראשונה, ובזה לדעת הרמ"א הוא עיקר שבועה ולהמחבר הוארק גלגול שבועה". כלומר, גם ביחס לשומר חינם, השבועה שלא פשעת בשמירה בשעתהמעשה היא מעיקר הדין באופן עצמאי, ואילו השבועה שלא פשע בה קודם לכן, היא מתורתגלגול שבועה. החזון איש, הכריע להלכה כדעה שיש להשבע גם על שלא פשע בה,וז"ל (חו"מ סי' ה' סק"ב): "ולעניין הלכה נראה עיקר, דלא פשעתי בה הוי עיקרשבועה. וזה נראה דעת הרמב"ם כמש"כ לעיל, וכ"ד הרמב"ן בפה"ת משפטים... וכ"ד הרא"שוהטור על פי הירושלמי". בנדון דידן, אנו יודעים שהתכולה נשרפה, ולכן איןמקום להשביע על כך. מאידך, מקור השריפה עלול להגרם מהתרשלות קלה של הנתבע או שלעובדיו. אכן, הנתבע טען שלא פשע בדבר, אך על פי דין היה צריך להשבע על כך, על פירוב השיטות כפי שהבאנום לעיל. נזכיר, שחובת הזהירות המוטלת על שומר שכר, היא גבוההביותר. שומר שכר נדרש לרמת שמירה גבוהה יותר מאשר אדם רגיל לשמור על חפציו. כך מפורשבסוגיה בבא מציעא (צג ע"ב). נמצאנו אם כן, שעל הנתבע מוטל על פי עיקר הדיןלהשבע, שאכן שמר ברמת שמירה כזו. לדוגמא, ששמר על פועליו שלא ישליכו בדלי סיגריותוכד'. מנהג בתי הדין הוא לא להשביע, אלא לפשר על השבועה. משמעות פשרה זוהיא ההבנה ששבועת התורה היא חמורה ביותר, ועדיף לאדם לשלם סכום מסוים, על מנת שלאלהשבע גם אם נראה לו שהוא צודק. ובנוסף, בנדון דידן קשה לדעת האם הנתבע היה אכן בוחר להשבעששמר ברמת השמירה הנדרשת, שהיא כאמור גבוהה ביותר. נדגיש, שכאמור בנדוןדידן, לא ניתן לעמוד על התנאים שגרמו לשריפה, אך ברור שחלק מן התרחישים האפשריים,קשורים לנתבע. מאידך, כל שהוא טוען שלא פשע, המוציא מחבירו עליו הראיה. אך כאמור,על טענת פטור זו הוא צריך להשבע מן התורה. לאור מצב זה, נראה לנו נכון לפשרעל שבועה זו, שחייב הנתבע לפי רוב השיטות שהבאנו לעיל. יג. היקףהנזק ושומתו: הנתבע ביקש לדווח לבית הדין על היקף הנזק. לבקשת בית הדין הדיווח היהעל הערך של פריט חדש מאותו סוג שנשרף, וכן על מצבו (עד כמה ישן). לפי הערכות התובעים, שווי החפצים כחדשים: ערכם הכולל של הספרים - 29,926 ₪. ערכו הכולל של הריהוט - 9,000 ₪. ערכם הכולל של מכשירי חשמל - 8575 ₪ ערכם הכולל של ביגוד - 17,500 ₪ ערכם הכולל של כלי מטבח – 12170 ₪ ערכם הכולל של תיקים ושונות - 26,800 ₪. ערכם של כלי כסף ועלות שיפוצם – 7150 ₪. הסך הכולל הוא 103,811 ₪. בנוסף, נתבעו גם תשלום עבור שעות עבודה שנדרשו לשיקום חפצי הבית, תשלום עבור חפצים אישיים, מחברות וכד'. כפי שכתבנו לעיל, הנתבע, לא הכחיש את ההערכות הכספיות. בעולם הביטוח בימינו, נהוג להשתמש בשני מושגים עקריים: ערךכינון, וערך שיפוי (או קימום). ערך כינון, הוא הסכום אותו ידרש המבוטח לשלם עבורמוצר חדש מן הסוג שאבד (חדש תמורת ישן). ערך שיפוי הינו כפי שמוגדר באתר איגודחברות הביטוח בישראל: "ערך שיפוי - חישוב תגמולי הביטוח (הפיצוי) לאחר נזק לפיערך השוק של הרכוש שניזוק (עלות המכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון בשוק החופשי) רגעלפני קרות מקרה הביטוח (הנזק). כלומר מתגמולי הביטוח מנכים את גורםהבלאי". ערך כינון מעמיד את התובע במצב טוב יותר מזה שעמד קודם אירוע הנזק,שכן הוא זוכה לחפצים חדשים, תמורת הישנים. פעמים רבות ערך שיפוי הוא ערךתיאורטי, ואינו מאפשר לניזוק להחזיר את המצב לקדמותו באמצאות הסכומים שהוא מקבל,שכן קשה לרכוש חפצים משומשים. ולכאורה, פיצוי על פי ערך זה מעמיד את הנתבע במצבגרוע משעמד בו קודם האירוע. מאידך,עצם הפיכת עשרות חפצים משומשים לכסף זמין, מאפשר מצב שלא היה קיים קודם אירועהשריפה. לשם המחשה נדגים: אדם שהיו לו 5 חליפות משומשות, יקבל עבורן סכום ששוותכמשומשות. סכום זה יאפשר לו לשם דוגמא לרכוש רק שתי חליפות חדשות. האם מצבוקודם האירוע גרוע ממצבו לאחר התשלום. אין זה ברור כלל שעדיפות 5 חליפות משומשות משתייםחדשות. ובדומה, לגבי ספרים. אדם שהיו לו 1000 ספרים שבחר במהלך השנים, יקבלסכום שיאפשר לו לרכוש רק 500 ספרים חדשים. מאידך, סכום זה יאפשר לו בחירה מחדש שלהספרים בהם הוא מעוניין באותה שעה. העובדה שהוא לא בחר לעשות זאת באופן יזום,אינה מלמדת שהוא מעדיף 5 חליפות ישנות על 2 חדשות. שכן, באופן מעשי האפשרות למכורחפצים משומשים היא מסורבלת ביותר בימינו. באחרונים נדונה השאלה, כיצד יש לשום חפצים שערכם למכירה שונה מהסכום הנדרש להעמיד את הניזק במצב דומה למצב בו היה לפני הנזק. עיקר הדיון הוא ביחס לחפצים שאין להם ערך להמכר, אך יש להם ערך (רב) לבעליהם. לדוגמא, משקפים שניזוקו: ערב הנזק, לא ניתן היה למוכרם לאחר (אולי במחיר סימלי), ואילו הנזק גרם לאדם לרכוש משקפיים שעלותן רבה ביותר. וכך פסק בעניין זה הרב שלמה זלמן אויירבך, מנחת שלמה, תניינא, קלה: "ולכן נראה לברר, דבדבר שהוא ממש ממון נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהי' מקבל אילו הי' מוכר לאחרים", הרב אויירבך מבחין בין המחיר שניתן היה למכור את החפץ לפני הנזק, לבין המחיר אותו נדרש הניזוק לשלם על מנת להחזיר עצמו למצב דומה לזה שהיה לפני הנזק. בנדון דידן, הדבר משפיע על שומת החפצים המשומשים. דרך משל: האפשרות למכור ספרים משומשים במחיר משמעותי היא קשה ביותר – ערכם להמכר הוא נמוך. כך גם ביחס לביגוד וכד'. על פי דברי הרב אויירבך, יש לשום את המחיר הנדרש לרכישת ספריה. נכון, כיוון שספריה שנשרפה היתה משומשת, יש לבחון כמה עולה לרכוש ספריה בה יש ספרים משומשים – אך ברור שכיוון שזה לא כל כך פשוט למצא ספרים כאלה, הערך לרכישה הוא גבוה יותר. וכן הדין ביחס לבגדים משומשים. ביחס לבגדים זה ניתן עוד לומר, שכיוון שהיום כמעט ואין דרך לרכוש בגדים משומשים, יש לשום בגדים בערכם כחדשים או קרוב לזה. ההגדרה המשפטית לערך שיפוי "לפיערך השוק של הרכוש שניזוק (עלות המכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון בשוק החופשי) רגעלפני קרות מקרה הביטוח" היא הגדרה תיאורטית. שכן, לא לכל מוצר קיימת המציאות שיש לו מוכר ברצון וקונה ברצון. הגדרתו של הרב אויירבך, מתייחסת למציאות ריאלית – כמה צריך להוציא על מנת להגיע למצב בו היינו לפני קרות הנזק. בנדון דידן, לא הפעלנו חישוב מדויק על היקף הנזק, מהטעם, שהבסיס ההלכתי לחיוב הממון אותו בית הדין מטיל במקרה זה על הנתבע, אינו חיוב מלא וישיר על נזקים או העדר שמירה. אלא כפי שנבאר בפסקה הבא: יד. יסוד החיוב בנדון דידן בפסקאות י"א וי"ב של פסק דין זה, העלנו שני יסודות לחיוב בנדון דידן. היסוד הראשון, הוא דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. כאמור יסוד זה יכול לחייב רק עד סכום הנזק שהיה נגרם במסגרת תאונה. נזק זה הוא פחות בהרבה מהסכום הנתבע, אם כי יש קושי אמיתי להעריך אותו. היסוד השני לחיוב, הוא חובת השבועה המוטלת על הנתבע, שלא פשע כלל בשמירת החפצים. נוהג בתי הדין היא לפשר על שבועה זו, דהיינו לחייב את הנתבע תשלום כפרעון לשבועה. יתכן, שמשמעות חיוב זה הוא שהעובדה שהתורה חייבה שבועה במצב כזה מורה על כך, שחלק מחובת הראיה במצב כזה מוטל על הנתבע, ואין לו דרך לעשות זאת. בפוסקים נזכר שבאופן בסיסי בשבועה דאורייתא המוטלת על הנתבע, מחייבים אותו בשליש מן החיוב שהיה חייב על פי דין, אם כי לבית הדין הסמכות לחרוג משיעור זה. כיוון שסכומים אלו אינם, ולא יכולים להיות, חד משמעיים ברמה העובדתית, וגם אינם קבועים הלכתית, על כן בית הדין בחר, שלא להשקיע משאבים של הצדדים בהערכה מדויקת יותר של היקף הנזק. ביחס לתביעות על החפצים האישיים, או חפצים שנעשו בעבודת יד, ערכם הכלכלי גלום בערך שניתן להם על ידי התובעים, וביחס להיבט הרגשי, בסיטואציה מעין זו, לא ניתן לפצות עליהם על פי דין תורה. כך הדין גם ביחס לטרחה סביב טיפול בנזקים ושיקום חפצים שונים. נציין שבקביעת הסכום לתשלום, בית הדין לקח בחשבון גם העובדה שהתובעים לא שילמו את שכר ההובלה. במצב כזה, מוטל על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו, בהתאם לסמכות שניתנה לו על פי ההלכה (ראה חושן המשפט סימן י"ב סעיף ה'). טו. פסק הדין ­­­­­­­­____________________ ____________________ ____________________ הרב יוסף כרמל, אב"ד הרב דניאל מן הרב רמי שר-שלום