פסק הדין כקובע זכויות בנכס למפרע

שניתן בערעור אינו קובע ו אינו יכול לקבוע זכויות שלמפרע . פסק דין – גם פסק דינה של ערכאה קמא – חל במובן של הוראות אופרטיביות רק מיום הינתנו ואילך, אך עשוי הוא לקבוע זכויות למפרע . כך בענייננו ההוראה בדבר שינוי רישומי הבעלות בנכס היא הוראה שתוקפה מכאן ואילך, אין היא ואין היא יכולה להיות הוראה למפרע, וכי מי מהצדדים או מפקידי הרישום יכול היה לנבא כי כך ייפסק ורשאי היה משום כך לשנות את הרישום טרם שנפסק? אך ככל שהדבר נוגע לקביעת הזכויות עצמן ולא לרישומן קובע פסק הדין כי הבעלות בנכס הייתה של מי שזכה בה על פי פסק הדין למן המועד שבו נוצרה הבעלות על פי פסק הדין ובענייננו: הבעלות של המערערת במחצית הדירה המדוברת היא מאז כריתת ההסכם המדובר שעל פי פסק דיננו כריתתו כמוה כקניין והעברת בעלות, למרות הרישום הסותר . דמי שימוש אינם 'קנס' על הפרת הוראה חוקית, לו היו כאלה לא היה יכול פסק דין לחייב בהם אלא ממועד הינתנו ואילך, כך בפסק דין של ערכאה קמא וכך בפסק דין של ערכאת ערעור המשנה את שפסקה ערכאה קמא. אבל לא כך הדבר. דמי שימוש כשמם כן הם, תשלום בעבור השימוש של האחד בנכס של האחר. כל עוד לא נפסק שהנכס הוא "של האחר" רשאי המחזיק בו להשתמש בו, והדברים אכן אמורים במשנה תוקף משנפסק בפירוש כי רשאי הוא לעשות כך וכי הנכס שלו הוא – כל עוד לא בטלה פסיקה זו במסגרת הליכי הערעור. אך שימוש זה יחייב אותו בתשלום – אם ייפסק כי הנכס של האחר הוא – לא ממועד הפסק אלא מהמועד שכלפיו נקבעה הבעלות בפסק הדין . לפיכך יש לדחות טענה זו כשלעצמה מכול וכול. עם זאת נעיר כי אכן תיתכנה משמעויות ל עובדת היות השימוש שימוש בתום לב , שעה שהמשתמש סבור כי בשלו (או בשלו לבד) הוא משתמש. עשוי הדבר להיות סיבה לתשלום מופחת אם ייטען כי הנאתו של המשתמש לא הייתה במלוא שוויה של שכירות הנכס (או מחציתו כשמדובר במחצית דמי השימוש) או כי לא היה ממצה הנאתו זו לו ידע כי אין הנכס שלו וכי יצטרך לשלם בעבור הנאתו. מוצא הדברים בשמעתתא ד"הניח להם אביהן פרה שאולה" ובסוגיא דספסירא (כתובות לד, ב; בבא קמא קיב, א ובבא מציעא מב, ב) ומאחר שלגופה של תביעה אין אנו דנים עתה לא נרחיב את היריעה מעבר לכך . חובת דמי השימוש – השאלות העובדתיות וההלכתיותמשפטיות והמקום לבירורן המשיב מעלה גם טענות נוספות, בין השאר שב הוא על טענותיו בדבר הונאתו על ידי המערערת ובדבר אחריותה לפירוד ביניהם ו לעזיבתה את הבית בשל אינכונותה לשלום הבית שבו חפץ הוא, לטעמו, וממילא אייכולתה להלין על שימושו הבלעדי בנכס שכן רשאית הייתה היא להשתמש בנכס עימו. טענה זו האחרונה נוגעת כמובן אך ורק לתקופה שבה היו הצדדים נשואים עדיין. משהתגרשו הצדדים – ולעניין זה שאלת האשם בגירושיהם אינה מעלה ואינה מורידה – לא היו רשאים להתגורר בנכס יחדיו וממילא קמה לכל אחד מהם לכאורה הזכות למחצית מזכויות השימוש בנפרד מחברו , קרי: הזכות להשתמש בנכס תוך תשלום מחצית שכר הדירה הראוי לחברו, לקבל את מחצית שכר הדירה מחברו – אם הלה ישתמש בנכס, להשתמש בנכס לסירוגין או לקבל את מחצית דמי השכירות מצד ג' שלו ישכירו הצדדים יחדיו את הנכס. כאמור, אין אנו דנים עתה בתביעה לגופה, להלן יתבאר מדוע, ועל כן ודאי ש לא נאריך עתה באשר הלכו בו כבר נמושות – בשאלת היחס בין דברים אלה לסוגיות "זה נהנה וזה חסר" או "וזה לא חסר" שבהקשר לדין "הדר בחצר חברו שלא מדעתו", "אמר לו צא" ולדינו של שותף האומר "בשלי השתמשתי" (חושן משפט שסג, ו לעומת האמור שם קעא, ח). כללו של דבר כמבואר מהסוגיות ומדברי הפוסקים ואף בפסקי דין רבים כי משהשתמש אחד הצדדים לבדו בנכס עשוי הדבר להקים לרעהו אפוא את ה זכות לתבוע ממנו את מחצית דמי השימוש , אלא שמובן ש תביעה כזו מצריכה תחילה הסכמה בעובדות או הוכחתן , קרי: הסכמה או הוכחה כי אכן היה שימוש בלעדי של אחד השותפים בנכס, בניגוד לדעתו של חברו, ובירור או הסכמה בדבר משך השימוש האמור. זהו כללו של דבר כאמור והחילוקים או המחלוקות אינם אלא בפרטיו. על כל פנים כיוון ש מדברי המשיב עולות גם מחלוקות עובדתיות המצריכות בירור וראיות כאמור, וכיוון ש שאלות עובדתיות אלה לכאורה טרם נבחנו כל צורכן , אם גם עלו בדרך אגב, בערכאה קמא ולא בעניינן היה הערעור, הרי שהדין עימו כי סדרי הדין מחייבים את בירור העניין בערכאה קמא, ומכאן מסקנתנו האמורה לעיל כי דיון בסוגיית דמי השימוש יתקיים, אם תחפוץ המערערת להגיש תביעה בעניינה, בבית הדין האזורי ולא בערכאת הערעור. נוסיף ונאמר: המשיב שב והעלה כאמור גם את טענותיו העובדתיות הנוגעות לשאלת הטעייתו או איהטעייתו בהסכם האמור. במידת מה הפתיענו המשיב כשחיסר מספרו את העיקר שציפינו כי ייאמר בהקשר זה והוא כי אף אנו לא קבענו דבר מוחלט בעניין זה אלא קבענו כי הקניין שבהסכם עושה את המערערת כמוחזקת וממילא דינו של המשיב בעניין הבעלות בנכס כדין המוציא מחברו שעליו הראיה . דון מינה ואוקי באתרה כי בעניינם של דמי השימוש שלגביהם לכאורה מוחזק הוא המשיב בשלו – על המערערת להביא ראיה. וכבר מילתנו אמורה לעיל כי בית דין קמא דן את הדברים כספק אף לאחר שבחן את כל שהביאו הצדדים לפתחו, ואנו אומנם לא התיימרנו לומר בהכרעתנו כי הגענו לכדי בחינה עד תום של המכלול כולו , שכן דיה להכרעתנו בהותרת הדבר מסופק , אך זאת גם בשל אי האפשרות ל הגיע לאותה בחינה עד תום המצריכה גם בחינת לב וכליות וזאת אף בנוגע לאשר אירע לפני שנים רבות. לולי סברנו שכך הדבר היינו נזקקים לבחינת הדברים עד תומם ולא להכרעה הלכתית שבנוגע לבירור העובדות נאלצת להישען על הספק. על כן בצד אומרנו כי מקומו של הבירור בשלב זה הוא בבית הדין האזורי , וכדי ש לא ניחשב כמכשילים בעצה שאיננה טובה בהפנייתנו את הצדדים לקיום הליך משפטי נוסף, חובה עלינו להאיר אף את עיני המערערת – ולחסוך אולי משני הצדדים כאחד הליכים ארוכים שעשויים להתברר כ מיותרים – כי לכאורה יהיה טעם בהגשת תביעת דמי השימוש רק אם "יש בידה כנגדן" דבר שאותו תובע ממנה המשיב או שחויבה כבר ליתנו לו – מה שיכול להעמידה במעמד של מוחזקת. אם לא כך הדבר ו תביעתה היא להוציא מהמוחזק נראה, בלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכוייה להוכיח את הדרוש (בנוסף להוכחת העובדות השנויות במחלוקת לגבי שימושו הבלעדי של המשיב בנכס בניגוד לרצונה ומשכו של שימוש זה) אינם מן המשופרים . מסקנה ומתן הוראות סוף דבר: א. מקומה של תביעת דמי השימוש בבית הדין האזורי. אם תבחר המערערת לעמוד על תביעתה זו – תגישנה לבית הדין האזורי . בית הדין יבחן את טענותיהם וראיותיהם של הצדדים בלב פתוח ובנפש חפצה, תוך הכפפת הדברים כמתבקש להכרעה החלוטה בעניין הבעלות המשותפת בנכס, שסטתה מהכרעתו של בית דין קמא עצמו אך מחייבת היא אותו . עם זאת בית הדין יבחן את הדברים גם תוך שימת לב שהכרעה זו ניתנה לא כהכרעה ודאית בטענות העובדתיות ובנגזרותיהן המשפטיות וההלכתיות בסוגיות ההטעיה שבמתנה והחזרת המתנות אלא על יסוד קביעתנו כי מעמדו של ההסכם שנכרת בשעתו בין הצדדים הוא כשל קניין וכי בכל הנוגע לבעלות בנכס המדובר הרי שבספק שבעניינן של טענות אלה – שלא הוכרע לחלוטין בדברי בית הדין האזורי ושסבורים אנו שכמעט שבלתי אפשרי להכריעו בתכלית – דין המערערת דנא כמוחזקת . ב. תיק דנן ייסגר עם חתימת החלטתי זו. ג. ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים. ניתן ביום ד' בשבט התש"ף (30.1.2020). הרב שלמה שפירא עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה