החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת ''קורונה

החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת ''קורונה בית הדין הגדול בפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא כ"ז בטבת התשפ"א בא כוח המערערת טו"ר חנניה צפר בא כוח המשיב עו"ד גלעד בניאל החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת ''קורונה'' נושא הדיון: החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת ''קורונה עתה עם ההוראה על הסגר השלישי, כשאחוזי ההידבקות עולים וישנה סכנה להידבקות הגדולה יותר ממה שהייתה בעת הסגר הראשון, לא ניתנו הנחיות מפורשות לערכאות השיפוטיות לביטול דיונים באופן גורף, אלא ניתנה רשות לכל ערכאה ולכל מותב להחליט בעצמה אם לקיים דיונים או שלא לקיימם ובאיזה אופן יתקיימו. שינוי ההנחיות כיום ממה שהיה בעת הסגר הראשון וחוסר ההתייחסות לנזקים הבריאותיים שיכולים להיגרם מקיום דיונים ארוכים בחדרים קטנים (או אף גדולים) שבהם נוכחים למעלה מחמישה אנשים מעלה תהיות. ואין כאן מקום להאריך בדברים אלו. נקדים ונאמר: הנחיות משרד הבריאות אוסרות כיום נוכחות של יותר מחמישה אנשים במרחב סגור, ומטעם זה נמנע קיום מנייני תפילה במרחב סגור בימים אלו. מעתה מכיוון שקיום דיון מצריך נוכחות של שישה אנשים לפחות באולם בית הדין כשהצדדים אינם מיוצגים (שלושת הדיינים, ספרא דדיינא ושני בעלי הדין) ושמונה אנשים לפחות כשהצדדים מיוצגים, והרי זה מצב שלפי המלצות משרד הבריאות יש בו חשש לסכנת הידבקות, ובפרט שבמקרים רבים חלק מהנוכחים נמצאים בקבוצת סיכון, משכך חובתנו לברר מהי ההנחיה על פי דין במקרים אלו, כשאנו רואים שהמגפה גורמת לחללים רבים בקרב מי שאינו נשמר. על ימים כגון אלו כבר אמר הנביא ישעיהו (כו, כ): "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך [קרי: דלתך] בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור [קרי: יעבר] זעם." ופירש האלשיך שם: "כי המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. אך בהעשות על ידו יתברך מבחין בתכלית, ועל כן היו קדמונינו נזהרים מלצאת בעת צרה." ולכן מצווים אנו בימים אלו שלא להיקהל, כדי לעמוד על נפשנו. והנה כל האמור לא בא להקל מחובתנו לשפוט צדק ושלא להימנע מלדון, אלא להחמיר בפיקוח נפש. וזאת למודעי שבעניינים אלו של פיקוח נפש חובתנו לשמוע למומחים וכדאמרינן ביומא (פג, א): "רופא אומר 'צריך' וחולה אומר 'אינו צריך' – שומעין לרופא." וכתבו הפוסקים שאינו רשאי להחמיר על עצמו בכהאי גוונא – עיין משנה ברורה (סימן תריח ס"ק ה), ועיין בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תמד (תתפה)) שכתב: וזו לשון הר"ן ז"ל ביומא גבי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו את השבת: "וכי מדת חסידות שימנע עצמו? ואינו אלא שופך דמים." עד כאן [...] וכבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי דאין זו מדת חסידות. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן רס) שכתב: וכתב הרדב"ז (חלק ג סימן תמד) והובא באליה רבה (שם [סימן תריח] ס"ק ב) דמאכילין אותו בעל כרחו. והביא בשם האיסור והיתר (כלל ס דין ח) דאם אינו רוצה לאכול עליו הכתוב אומר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) ו"אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). ואם זה בקום ועשה כל שכן בשב ואל תעשה [...] ואם כן כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו ועבירה קא עביד, איך יברך [...] אבל במקום דאיכא סכנה על פי רופאים וודאי אין רשאי להחמיר ומתחייב בנפשו אם מחמיר. "כי השחד יעור עיני חכמים" – ובפרשת משפטים נאמר "עיני פקחים": "חכמים" הוא בתורה ו"פקחים" הוא בעניני העולם בדרישה וחקירה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז, ב): דרש רבי יאשיה, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב "בית דוד, כה אמר ה': דינו לבקר משפט" וגו', וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין? אלא: אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. רבי חייא בר אבא אמר רבי יונתן מהכא: "אמר לחכמה אחתי את" – אם ברור לך הדבר כאחותך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. ואלו ואלו דברי א-להים חיים כי הדיין צריך להיות מופלג בב' דברים אלו: בתורה – צריך להיות בקי בכל חדרי תורה, ובעניני העולם – צריך להיות פקח בכל אופני ערמומית כדי שיבין האמת. רבי יאשיה דרש "דינו לבקר", שצריך להיות פקח בכל ערמומית העולם ומלואה ושיהא האמת ברור לו כבקר, למען לא ישלחו בו פועלי און ידי ערמימותם. ורבי חייא דרש "אמר לחכמה אחתי את", שיהיה בקי בכל חדרי התורה כדבר הזה שידוע לכל שאחותו אסור[ה]. והנה האזהרה הראשונית היא להישמר ממגע עם אנשים אחרים מפני שהווירוס הגורם מחלה זו עובר מאדם לאדם בשהייה בקרבת החולה אפילו למשך זמן לא ארוך. וכבר רמזו לנו חז"ל איך להתנהג במצב שכזה שבו ההדבקה מצויה (בבא קמא ס, ב): תנו רבנן: דבר בעיר – כנס רגליך, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", ואומר "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך", ואומר "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". מאי "ואומר"? וכי תימא: הני מילי בליליא, אבל ביממא לא – תא שמע "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך"; וכי תימא: הני מילי [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי – תא שמע "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אף על גב ד"מחדרים אימה" – "מחוץ תשכל חרב". רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי, דכתיב "כי עלה מות בחלונינו" [...] תנו רבנן: דבר בעיר – אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו; והני מילי היכא דלא קרו ביה דרדקי, ולא מצלו ביה עשרה [...] הרי שבשעת המגפה יש להסתגר בביתו ולא לבוא במגע עם הציבור, ומסתבר שטעם הדבר כדי שלא ידביקו זה את זה, ומשמע שלא ילך יחידי לבית הכנסת (אך יש לומר דמיירי בבתי כנסיות שלהם שהיו מחוץ לעיר). הרי שכבר עמדו חז"ל על תופעה זו של הדבקה וקבעו את התרופה, שישהה כל אחד בביתו עם בני משפחתו. ונעתיק כאן חלק מהדברים שנשאל והשיב בשו"ת הרשב"ש (סימן קצה): הניסה בימי דבר ממקום למקום – אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה? תשובה: [...] ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז"ל בפרק מי שמת (בבא בתרא קמד, ב) גבי משנת "האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות – נפל לאמצע, חלה ונתרפא – מתרפא משל עצמו", ואמרינן עלה בגמרא: "לא שנו אלא שחלה בפשיעה" וכו', "היכי דמי בפשיעה? כדאמר רב חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר 'צנים פחים בדרך עקש'." וכן מה שאמרו ז"ל בפרק קמא דשבת [צ"ל: פרק ב דשבת (שבת לב, א)] ובפרקא דחסידי [פרק ג דתענית המכונה כך בראשונים, דף כ, ב] "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה" [...] ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות (ס, א) בפרק הרואה ובבבא קמא (פה, א–ב) בפרק החובל "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" [...] וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז"ל בפרק הכונס (בבא קמא ס, ב) "דבר בעיר – כנס רגלך" ו"רבא בעידן רתחא הוה סכר כווי" כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרו שם "דבר בעיר – אל יהלך אדם באמצע דרכים" ו"דבר בעיר – אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי", לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר [...] ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז"ל ומצווים על השמירה מהמגפה, וגדולי חכמינו ז"ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז"ל שברח ממנה פעמים [...] ואחר שנמשך הענין עד כאן אשוב לברר מה שכתבתי למעלה מפרק הכונס: "רבה [לפנינו בגמרא "רבא", וכלעיל] בעידן רתחא הוה סכיר כווי דכתיב 'כי עלה מות בחלונינו'" – פירוש, שרבה היה סובר מה שסברו הרופאים בזה כי האויר הנכנס מהחלון הוא יותר מזיק לפי שהוא נכנס דק והוא נכנס באברים [...] ומה שאמרו (שם) "דבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי מפני שמלאך המות מפקיד שם כליו והני מילי דלא קרו בה דרדקי ולא מצלו בה עשרה" הוא ענין תורני. וכונת זה המאמר הוא [...] וכן בית הכנסת שאין מתפללין בו עשרה – חייבים הם עונש כמו שאמרו בפרק השולח ובפרק שלשה שאכלו [פרק ד דגיטין ופרק ז דברכות, ולפנינו ליתא שם אלא (בשינוי לשון קל) בברכות פרק א – דף ו, ב (ב"השולח" – גיטין לח, ב וב"שלשה שאכלו" – ברכות מז, ב איתא "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה" ואולי נתחלפה לרשב"ש לשון זו בלשון המאמר שבברכות ו, ב)] "כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס" – זהו כונת "שמלאך המות מפקיד שם כליו", כלומר שזה מחייב מיתה. והתקנה היא שלא ילך יחיד אלא בצבור להתפלל ולחזור בתשובה, שתפלת צבור נשמעת כדאיתא בפרק קמא דכריתות [ו, ב, ורוצה לומר שתפילת ציבור נשמעת אף שיש בהם בעלי עבירות –] מדאמר רחמנא חלבנה בקטורת וכו' כדאיתא התם. וה' יתברך יחמול עלינו ועל כל עמו ישראל ברחמים, אמן. שמעינן מדבריו שחובה על האדם לעשות כל טצדקי ולהתנהג בדרך הטבעית היותר מועילה כדי שלא יידבק מהמחלה. ובסוף דבריו ביאר את התקנה הרוחנית לדבר, ועיין לקמן. והנה כבר הורה זקן רבי עקיבא איגר באגרותיו שהובאו באגרות סופרים (סימן ל) ובספר פסקים ותקנות לרבי עקיבא איגר (עמ' ע) (אפשר למוצאם בתוכנת 'אוצר החכמה'), ששם הזהיר את הציבור שלא יבואו כולם לבית הכנסת, ושגם מי שיבואו ישמרו מרחק זה מזה, ושיתנהגו בכל מקרה כפי הוראות הרופאים ואף יעמידו שוטרים לפקח על הקפדת הציבור להתנהג כפי ההוראות המפורטות. וההגבלות המובאות שם דומות להגבלות משרד הבריאות כיום. הוראות משרד הבריאות כיום הן שלא יתקרב לחברו למרחק הפחות משני מטר וכן שלא יתכנסו יותר מחמישה במקום סגור אף בהרחקה שכזו, שמא ידביקו האחד את האחר. ולפי מה שהתברר לי סכנת ההדבקה היא על ידי מי שחלה במחלה אף שאין לו תסמינים חיצוניים ואין יודע שהוא חולה. משכך יש חשש שאף מי שאינו מרגיש דבר ייתכן שהוא חולה ויכול להדביק את מי שבקרבתו, שיהא אף הוא חולה וידביק אחרים, וכשההידבקות במחלה של אנשים יותר מבוגרים יש בה חשש פיקוח נפש באחוזים גבוהים. מעתה כל אדם – אף אם אין הוא יודע - ייתכן שהוא נושא את המחלה ועלול להדביק אחרים, ומעתה יציאה של אדם שכזה למרחב הציבורי היא 'חפירת בור ברשות הרבים' והווי כעין מה שאמרו חז"ל בבבא קמא שהוא 'בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה' (עיין שם ו, א), אך למעשה הוא אף 'אדם המזיק', שבהליכתו ובהתקרבותו לאחרים הוא מזיק. והנה נזק כזה, שאינו ניכר לרבים מצד אחד ומצד שני הוא עלול להזיק לרבים, הוא מזיק שיש בו גדרי פיקוח נפש ומחללים עליו שבת כדי למנוע נזק מהרבים. והדבר מבואר בשבת (מב, א): "האמר שמואל: 'מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ'?" ומה הפרש ביניהן? שגחלת של עץ אדמדמת היא, וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת – אף על פי שכבתה, כיון שהיא חמה שורפת היא ומכוה ואינה נראית ומזקת. אלו דברי רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ורבו חננאל ז"ל. ומן התימה הוא: היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא? ויש לומר דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו, ושמא אם ישמר זה לא ישמר ממנו זה. מה שאין כן בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול לישמר ממנה. מבואר מדברי בה"ג, ורב האי גאון ורבנו חננאל דסברי כוותיה, שמכיוון שהמזיק לא ניכר והמזיק עלול לגרום נזק לרבים, נזק הרבים בכהאי גוונא (אף שלא ימותו) הווי בכלל פיקוח נפש ומחללים עליו שבת אף באיסור דאורייתא. משכך המציאות כיום בישראל, משהתפרצה מחלת הקורונה, שכל אדם עשוי לחלות בה מבלי שידע שהוא חולה, שאדם שכזה הוא כ'גחלת של מתכת', שמצד אחד נזקו לא ידוע לרבים (ואף לא לו) ומצד שני הוא עלול לגרום נזק לרבים. ומשכך, אם מחללים שבת על נזק שכזה, ודאי שאסור לחרוג מן הכללים ולהגיע למצב דהווי נזק לרבים. מטעם זה: כל מקום שאינו בטוח שלא ידביק או ידבק מאחרים אסור לשהות בו, והדין – לא די דהווי מצווה אלא אף הווי עבירה. והנה לפי הוראות הרופאים אין ספק שמי שהוא מבוגר יותר, ובעיקר מבני שישים ומעלה, הוא עלול להידבק יותר במחלה ולקבלה בצורה מסוכנת, ולכן אסור לו להכניס עצמו לחשש סכנה. אומנם גם מי שצעיר יותר עלול לחלות, ומטעם זה ניתנה הוראה גורפת על 'סגר', שלכתחילה לא יצא אדם מביתו אלא לצורך דחוף. ואף לעניין קיום שיעורי תורה – אין לקיימם בציבור ויש לקיימם ביחידות בלבד, לימוד וקביעת עיתים לתורה לא צריכים להיעשות אף בחמישה (אף שתלמוד תורה דרבים עדיף). ואף ששנינו בסוטה (כא, א) ד"תורה מגנא ומצלא" – "אף בעידן דלא עסיק בה", היינו בסתמא, אבל אין לאדם להכניס עצמו לידי סכנה וכמו ששנינו בפסחים (ח , ב): [...] האמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך" וגו'. "איך אלך – למשוח את דוד, ואף על פי ששלוחו של מקום היה הרי היה ירא." וודאי שאופן ההידבקות במחלת הקורונה הוא 'מקום דשכיח היזיקא'. ועיין בכתובות (עז, ב) על חובת ההתרחקות ממי שחולה במחלה מדבקת: מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של 'בעלי ראתן'. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה; רבי אלעזר לא עייל באהליה; רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן" – אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא? ומוכח שיש חובת התרחקות במקום סכנה. ואף שרבי יהושע בן לוי לא חשש להידבק מפני שעסק בתורה – אין ללמוד ממנו לדידן, דפוק חזי ששאר האמוראים שוודאי היו דבוקים בתורה עשרת מונים מאיתנו לא סמכו על זכות התורה שתגן עליהם. ועיין בלשון הריטב"א שם: רבי יהושע בן לוי מכריך בהו ועסיק באורייתא – פירוש: מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה, וכדאמרינן בסוטה (כא, א) גבי "כי נר מצוה ותורה אור" דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה. ומשמע דאינה מגנה אלא על העוסקים לשמה, ומי יכול לומר על עצמו שעוסק 'לשמה'? ובחידושי הר"ן כתב: רבי יהושע בן לוי הוה מכרך בהו – פירוש: עם בעלי ראתן, וגמר תורה מינייהו – אמר: "כתיב 'אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת', אם חן מעלה על לימודיה אגוניה לא מגנא?" ומשום הכי כרך בהו ללמד מהם תורה. ותו לא מידי. ומשמע שדווקא כדי ללמוד מהם – הא לאו הכי, שיכול ללמוד באופן אחר, אף תורה לא מגנה, דבמקום סכנה אסור לאדם לסמוך על הא ד'אילת אהבים'. וזה נכלל במה שאמרו חז"ל (שבת לב, א; תענית כ, ב) דאין סומכין על הנס 'שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו', וכמו כן (כנ"ל) אין סומכין על "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" במקום דשכיח היזיקא. ורבי יהושע בן לוי – שאני. ויש להאריך בדברים ואין כאן מקום. הדברים אמורים אפילו לגבי לימוד תורה דמגנא או מצלא, אבל ודאי שאין להתיר התכנסות לצורך קיום הדין, אף שהוא קיום העולם [אבות א, יח ועוד] והיכא שיש דין למטה אין דין למעלה [מדרש תנחומא משפטים סימן ד ועוד]. ועיין בבא קמא (ס, ב – סא, א): "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער ולא אבה דוד לשתותם" [...] מכדי גמרא הוא דשלחו ליה, מאי "לא אבה (דוד) לשתותם"? דלא אמרינהו משמייהו, אמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה – אין אומרים דבר הלכה משמו. הרי אף במקום שמוסר נפשו ללמוד דברי תורה אין הדבר מתייחס אליו, שעשה שלא כהוגן. וביאר המהרש"א (שם – סא, א): "ואף על גב דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני כדאמרינן פרק קמא דפסחים." והוא הדין למי שחושב שצריך לסכן את עצמו ולדון וחושב שיש בזה מצווה – קא משמע לן שאין זה דבר מצווה. ועיין רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח): הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא – התיר עצמו למיתה כמו שביארנו. הרי שאין לרוצח בשגגה לצאת מעיר מקלטו לצורך מצווה ואף אם כל ישראל צריכים לו, משום חשש רחוק שמא יהרגנו גואל הדם. ואף אם ניתן לעשות טצדקי שלא יוזק אפילו הכי לא שרינן מפני חשש פיקוח נפש. ועיין באור שמח שם. ועיין עוד במשך חכמה (פרשת שמות, פרק ד פסוק יט): "(ויאמר ה' אל משה במדין) לך שב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" – מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה [...] ומזה יתפרש המכילתא פרשת יתרו (פרשה א): [...] חס ושלום לאותו צדיק שנתרשל במילה שעה אחת, אלא דרש משה קל וחומר [יש גרסאות "אלא אמר משה" והמשך חכמה מיישב את הגרסה "דרש משה קל וחומר"]: ימול ויצא הרי סכנת נפשות. פירוש, דמה להצלת הרבים אמר לו ה' יתברך "כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך)" ואינו מחוייב להכניס עצמו בסכנה, כל שכן שמילה, שהוא על התינוק לבד, שאינו דוחה סכנת נפשות. וברור מאוד. לאור האמור: לא ראוי לקיים דיונים בבית הדין באופן שיש חשש הידבקות, שהוא חשש פיקוח נפש, ויש לדחות דיונים ולא להתירם אלא במקרים יוצאי דופן. וקל וחומר כיום, שהציבור התחיל להתחסן – וודאי משבקבוצות הסיכון מתחסנים במועד קרוב – והחיסון יועיל וימנע את האפשרות להידבקות, שיש לדחות הדיונים לזמן קצר עד שיעלה אחוז המחוסנים ותתמעט כמות החולים היכולים להדביק במחלה. כך צריך לנהוג כל מי שהולך בדרכה של תורה, ולא ראוי שבתי הדין יתעלם מדרכה של תורה. ואף שבמבט ראשוני ושטחי קביעת וקיום דיונים נעשים לשם שמים, להעמיד את הדין על תילו, חובתנו לילך בדרך התורה האמיתית, ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום". ומשכך אין לקיים דיונים בבתי הדין בתקופה הקרובה אלא באופן שאין חשש סכנה כלל. ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת שמות הצדדים. ניתן ביום כ"ז בטבת התשפ"א (11.1.2021). הרב שלמה שפירא עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה