פתחי תשובה על חושן משפט 93
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
בטענת שמא. ע' בנה"מ שכתב דדוקא בטענת שמא אבל בטענת ברי כיון שיש להנתבע חזקה דאין אדם מעיז אינו יכול להשביע שבועה חמורה רק שבועת היסת אם לא שיש עליו ש"ש מכח טענת שמא יכול לגלגל גם כן אטענת ברי כדמוכח בסעיף י"ב כו' ע"ש וכ"כ בס' שער משפט והאריך בזה עש"ה:
אותם ב"ד. עבה"ט בשם סמ"ע עד והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל דבשבועות שמא הללו א"צ להיות מ"מ כו' וע' בת' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' נ"ג שתמה ע"ד סמ"ע אלו דהא אדרבה דעת המחבר דצריך להיות מוב"מ וכמ"ש הסמ"ע עצמו לקמן סק"ז וכמו שסתם הש"ע לקמן סי' ר"צ סי"ט והניח בצ"ע ע"ש. וכבר הק' כן השואל בת' נו"ב תניינא חח"מ סי' כ"א והוא ז"ל השיב לו כי הסמ"ע מחלק לדעת המחבר בין אפטרופוס לשאר נשבעים בשמא דכל הנשבעין בשמא א"צ הודאה זולת אפטרופוס כו' ע"ש. ובהגה מבן המחבר שם כתב דט"ס יש בדברי סמ"ע אלו וצ"ל דבשבועות שמא הללו צריך להיות בהן מוב"מ וכוונתו דלכך השמיט המחבר דין מינהו אבי היתומים דהואיל והמחבר ס"ל דגם במינוהו ב"ד א"צ לישבע כ"א במודה במקצת א"כ צ"ל דבמינהו אבי יתומים פטור לגמרי כו' ע"ש:
עד שיחשוד כו'. כ' הט"ז היינו שיהיה לו איזה הוכחה שיחשוד אותו אבל אם מודה שאין לו שום הוכחה לחשוד אותו אינו משביעו כמ"ש בסי' פ"ז סי"א כו' ע"ש וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' ס"ג שכתב דאפילו אינו רוצה להשביע לגמרי רק להפסידו כדי להתפשר עמו למלאות קצת היזקו אסור לעשות כן חי לא חשיד ליה וראיה מלעיל סי' י"ב ס"ו מי שתובעין אותו כו' אסור לבקש צדדים כו' ואם אמרינן כן על הנתבע מכ"ש על התובע ע"ש ופשוט הוא. וכתב עוד הט"ז שם ונ"ל דהא דבעינן כאן שתי כסף הוא לענין שבועת המשנ' אבל היסת מיהא בעי אפי' בטוענו פרוטה דהיסת אין לו שיעור וכ"ת דלא תקנו כאן כיון דספק הוא תובעו הא ליתא דכיון שיש כח בספק זה להשביעו בנק"ח בדורות הראשונים שלא היה היסת ה"ה האידנא אחר תקנת היסת דה"ל כטוענו ודאי והיסת א"צ שיעור כו' ומסיים שזה ברור ע"כ ועיין בספר שער משפט לקמן סק"ד שחולק עליו דאישתמיט ליה דברי הש"ע סי' ר"צ סי"ט דבפחות משתי כסף אינו נשבע היסת אלא בטוען ודאי ע"ש אולם בתומים סק"ג הקשה ג"כ על הט"ז מדברי הש"ע סי' ר"צ הנ"ל ואעפ"כ אינו מדחה לגמרי דברי הט"ז ואדרבה הביא לו ראיה מדברי הראב"ד שבטור סי' ר"צ סכ"ה ומסיים ולכן אף כי לדינא נר' דכניס דברי הט"ז מ"מ קשה לפסוק נגד הש"ע דסי' ר"צ והרמ"א שלא הגיה שם כלום. אם לא כפי ראות עיני הדיין באומדנא עיין שם ועמ"ש לקמן סק"ה:
המשביע אותן. כתב כנה"ג בהגה"ט אות ז' וז"ל מל' רש"י ז"ל נראה שצריך שיחשדנו המשביעו שעכב מחלקו שני מעין אפילו שיהיו שותפין הרבה ולא סגי שיטעננו טענת שתי כסף לכל השותפין אבל מורי הרב בת' חח"מ סי' ק"ה נסתפק בדבר עכ"ל. והנה הרב כנה"ג קיצר קצת כי בת' מהרי"ט רבו שם מבואר דאם השותפים לפנינו ותובעים לאחד בשתי כסף בין כולם פשיטא ליה דמשביעין אותו אף דליכא ב' כסף לכל אחד ולא נסתפק אלא היכא דליתנהו קמן אלא חד מנייהו תבע בשביל כולם וז"ל שם ויש להסתפק אי בעינן שתהא כאן טענת ב' כסף אצל זה השותף לבדו או דילמא כיון שטענו טענת ב' כסף לכל השותפים מתחייב שבועה ויש ללמוד מהא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי הני תרי אחי ותרי שותפי דכל חד וחד שליחותיה דשאר שותפי עביד היכא דאיתנהו במתא א"כ אילו הוו כולהו קמן ותבעו להא בשתי כסף בין כולם משביעין אותו השתא נמי דליתנהו קמן התובעים כולם דמי דשליחותייהו קעביד ושמא כיון דבעינן שיהא חושדו בב' כסף יכול לומר זה שמא שותפי האחר לא יחשדיני כמוך ונמצא שאין כאן טענת ב' כסף עכ"ל ועיין בספר ברכי יוסף לעיל סי' ו' אות ו' שהביא דברי מהרי"ט הנזכר וכתב גם כן דפשיטא ליה להרב ז"ל דאי הוו כל השותפין קמן ותבעו ליה ב' כסף בין כולם משביעין אותו אלא היכא דליתא קמן רק חד מנייהו מספקא ליה משום דמצי לומר שמא שותף האחר לא יחשדני אך הביא שם בשם גדול אחד שהקשה ע"ד מהרי"ט מקידושין דף ז' בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו כו' ומב"מ דף כ"ז ע"ב אמר רבא הא דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית ביה ש"פ לכל חד וחד כו' (עיין בספר שער משפט הק' גם כן הכי על מהרי"ט מהנ"ל מש"ע לקמן סי' רס"ב ס"ב שמקורו מגמר' דב"מ הנ"ל ומכח קושיח זו חולק עליו לגמרי ופסק דבעינן דוקא שיהי' ב' כסף לכ"ע מהשותפים ולא מצרפינן להו אהדדי ע"ש) והוא ז"ל העיר עוד ע"ד מהרי"ט אלו מכתובות דמ"ו דבעי ר' ירמיה שכרן בפחות מש"פ מהו שניהן בפרוט' מהו כו' ומב"מ דצ"ו בעי רמי בר חמא כו' שאל שתי פרות לעשות בהם פרוט' מהו כו' והאריך בזה עש"ה: ולע"ד נראה לכאור' דגם מהרי"ט ז"ל לא קאמר אלא לענין ב' כסף אבל מ"מ מודה דבעינן שיגיע לכל אחד מהשותפים שוה פרוטה דבציר מש"פ לאו ממון הוא בשום מקום ואפשר להסביר יותר דגם מהרי"ט ז"ל לא פשיטא ליה דבתר נתבע אזלינן רק גבי ב' כסף דהטעם דבעינן שיחשדנו בשתי כסף הוא שיהא קרוב לשבועה דאורייתא במודה במקצת אלא שטענת שמא היא כמ"ש רש"י בשבועות דף מ"ח ע"ב וגבי מודה במקצת קי"ל כרב דאמר כפירת טענה ב' כסף ומפרש בגמרא שם דף ל"ט ע"ב אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא דאם כן לכתוב רחמנא כו' א"כ גלי לן רחמנא דהקפידא מכסף הוא על כפירת הנתבע מש"ה פשיטא ליה למהרי"ט דבתר נתבע אזלינן. אבל בכל הני דמייתי הבר"י הנ"ל גבי פרוטה דהטעם דפחות מפרוטה לאו ממון הוא י"ל דבעינן שיהא ש"פ לכל הצדדין וצ"ע ועמ"ש לעיל סי' ו' ס"ק א':
בשתי מעין כסף. עבה"ט ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' צ' שכתב שכל ימיו היה מצטער על מה שהדין פשוט בכל בתי דינין לפסוק שבועת שותפין אף בלי הודאה ומדוע לא יוכל הנתבע לומר קים לי כרש"י והרמ"ה והרשב"א והטור ובפרט שכ"כ בהדיא בת' הרשד"ם סימן קנ"ט וז"ל אף דרבים הסוברים שבועת שותפות לא בעינן הודאה מ"מ אחר דרש"י והרשב"א והרמ"ה ס"ל דבעינן הודאה אין בידינו להכריח לישבע שיאמר קים לי כהני רבוותא ואין לו רק חרם סתם עכ"ל וכ"כ בתשו' מהר"א ששון סימן קי"ד אות באות וכ"כ במשפטי צדק סי' ע"ג ומדוע לית דחש להני רבוותא ושוב מצא ישוב נכון לפי שמצא בבעל העיטור אות ש' שותף. שדעתו גם כן כרש"י דבעינן הודאה פרוטה דליהוי כעין דאורייתא וכתב שם דאם נשאר מהשותפות אף שלא ביד הנתבע ה"ז כמודה במקצת והוי גם כן כעין דאורייתא ומעתה י"ל דאין כאן מחלוקת כלל וגם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש סברי כרש"י דצריך הודאה פרוטה ומה שלא הזכירו לפי שסמכו ממ"ש אח"ז דאין משביעין רק דוקא אם נשאר בשותפות ש"פ שלא חלקו (וכמ"ש בש"ע לקמן סעיף ח') כו' וגם רש"י י"ל דמודה לזה דזה הוי כהודא' ולפ"ז כל הפוסקים כולם בחדא מחתא דבעינן הודאה פרוטה אך מה שנשאר בשותפות הוי כהודאה פרוטה. ויפה אנו דנין לפסוק שבועת שותפין אף בלי הודאה כ"א שישאר שוה פרוטה בשותפות שלא נתחלק עיין שם עוד (גם בתומים סעיף קטן ג' כתב סברא זו עיין שם באורך) . ומה שתמה שם בתחלת התשובה על תשוב' הרדב"ז ח"א סימן ר"ב שכתב דהלכה כרש"י אלא דאין נפקא מינה האידנא רק לענין נקיטת חפץ אחר שתיקנו היסת. והשיג עליו דהא היסת לא נתקן כ"א על טענת ברי עיין שם. לענ"ד אין כאן השגה די"ל דהרדב"ז סבירא ליה כדעת הטורי זהב שהבאתי לעיל בד"ה עד שיחשוד. דבשותפין טענת שמא הוי כטוענו ודאי ושוב חפשתי ברדב"ז. (בדפוס סדילקאב הוא בחלק ד') וראיתי שהרדב"ז עצמו כתב זה וז"ל אבל האידנא לא נ"מ אלא לאנקוטי חפצא אחר שנתקנה שבועת היסת כו' ואע"ג דשבועת היסת אינה באה אלא על טענת ברי הני מילי בשאר טענות אבל בשותפין וחברותיה שעיקרה אינה אלא על ספק גם בשכופר בכל נשבע ש"ה עליה אפי' שהיא שמא עכ"ל וחידוש בעיני על הגאון בעל כנ"י שהביא תחלת דברי הרדב"ז ולא ראה סוף דבריו בענין זה. וע' בת' רבינו עקיבא איגר סימן נ"ג:
הרי היורש משביע כו'. עמ"ש לקמן סימן קע"ו סל"ג ובנ"צ שם:
ויש חולקין בזה. עבה"ט וע' בת' נו"ב ס"ס ל' שכתב על נדון דידיה (שנחלקו הדיינים אם לחייב להקצין ר' וואלף שבועת המשנה או לא כיון שנוטל שכר) וז"ל ואמנם בגוף הדין הרב מהר"ג שפטרו טעה בשיקול הדעת וחוזר דשיקול הדעת היינו סוגיא דעלמא כחד מנייהו וכאן סוגיא דעלמא כהרמב"ם לחייב שבועה אף בנוטל שכר וכל שטרי עיסקי יוכיחו שהרי אין להם היתר אלא בנותן שכר עמלו ובכל יום בכל בתי דינים אם טוען לא הרווחתי חייב לישבע כו' ועוד שנ"ד גרע טפי שהרי אנו רואין שהקצין ר"ו רוצה לחוור בו מכלל ששכר זה אינו מספיק לו הן מצד שהוא נגד כבודו או שאר מניעות וא"כ כיון שהשכר קטן בעיניו שוב מורה היתירא כו' עכ"ל ע"ש. והנה מ"ש הגאון ז"ל דסוגיא דעלמא כהרמב"ם לחייב שבועה אף בנוטל שכר וכל שטרי עיסקי יוכיחו כו' ע' בנה"מ שמדבריו לא נראה כן רק דבאמת הוא ספיקא דדינא והא דפוסקין בשטרי עיסקא שבועה היינו משום דתקנת מהר"ם הי' כך בוועקסלין שנעשו עצה"ע להשביע כשטוען לא הרוחתי ע"ש. וע' בתשובת בגדי ישע סימן מ"ז שכתב ע"ד הנה"מ הנ"ל ולי נראה טעם אחר בשטרות שעל צד היתרו שצריך לישבע אף להיש חולקין כי היש חולקין אלו מיירי במשלם לו שכר עמלו במלואו כפי שווי הטרחה והעמל כמשמעות ל' רמ"א שכתב אע"פ שנותן לו שכר עמלו בזה אמרינן שפיר שאינו מורה היתר כיון שקיבל כל שכרו בשלימות אבל בשטרי עיסקא שלנו שנותנין לו רק פרוטה בהתחלת העיסקא או מטבל עמו בציר בזה ודאי גם היש חולקין מודים דצריך לישבע עכ"ד. וע"ש עוד בענין אם מת הלוה תוך זמן פרעון ופסק שהיתומים פטורים מכל הרווחים שפסק אביהם ודלא כשו"ת טור האבן סימן ת"ד עש"ב ויובא לקמן לקמן ק"ח ס"ד סק"ד:
ויכול כל אחד להשביע את חבירו. ע' בת' שבו"י ח"א סימן קנ"א שכתב דהמנהג לעשות גורל מי נשבע תחלה אבל אין משביעין שניהם ביחד וה"ה בעלמא בשניהם שתבעו זה לזה ונתחייבו שניהם לישבע יש לעשות גורל ולא להשביע אותם ביחד וסמך לדבר הא דאיתא בסוטה אין משקין ב' סוטות כאחת כו' ואפי' אם נתחייב אחד שבועה דרבנן והשני שד"א אין לזה דין קדימה כו' (ע' מ"ש בזה לעיל סימן ט"ו ס"ב סק"ד ע"ש) וע' בת' גליא מסכת סימן י"ב כתב שהוא רגיל לפסוק כשבאין לפניו ב' בעלי דינין ומתוך טענותיהם יוצא פסק שיש זכות לכל אחד להשביע את חבירו על תביעות שנעשו מזה לזה הוא אומר שמי מהם שנוגש ומהדר את הגמר וסוף הוא ישבע תחלה ואחר כך יתברר בירור תביעתו להשביע מי מהם שאינו דוחק את השעה על גמרו של דבר אין השעה דוחקתו לשבע תחלה כי הסברא הוא שמי מהם שדוחק לגמר הוא נקרא מוציא מחבירו ועליו הראיה לברר עניינו ע' שם וכפי הנראה לא ראה דברי השנו"י הנ"ל. ואני שמעתי מקצת דיינים זקנים שנוהגין באם שהנתבע משיב יש לי בידך כנגדו יותר מסך שאתה תובע ממני סך כך וכך ונעשה הנתבע תובע והלה משיב להד"מ אין משביעין להנתבע השני על סך העודף שאומר זה רק פוסקין קב"ח והטעם נ"ל כיון דטענת יש לי בידך כנגדו היא טענה גרועה ואינו מועיל אך לפטור את עצמו אלא במגו דפרעתי כמ"ש הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב וא"כ על זה הסך שחוזר הנתבע ותובע להתובע שלו דליכא בי' מגו אין משביעין עליה כיון שהטענה גרוע וליכא דררא דממונא כמבואר בסימן סל"ח בהגה ועמ"ש שם וצ"ע ונראה שהדבר תלוי בראות עיני הדיין וע' מ"ש לעיל סימן פ"ז ס"ל ס"ק ל"ג:
שאם פטרו משבועה א"י לגלגל. בד"מ כתב על זה וז"ל אבל נ"י פרק הכותב דף תקי"ד כתב דאע"ג דפטרו מן השבועה יכול לגלגל עליו וכן כתב הרמב"ן בשם גאון כו' עכ"ל גם בב"י לעיל ר"ס ע"א הזכיר דברי נ"י אלו לענין נאמנות ע"ש וגם בחמ"ח וב"ש בא"ה סימן נ"ח ס"ד הביאו דעת הנ"י הנ"ל אכן דעת המחבר ורמ"א שלא הזכירו דעה זו בש"ע כלל לא כאן ולא באה"ע שם ש"מ דלא חשו לדעה זו כלל רק ס"ל כדעת הרא"ש פרק הכותב ורבני צרפת שהביא הב"י ס"ס זה וכ"כ דעת הב"ח ס"ק זה וע' בש"ך לעיל סי' ע"א סקי"ד מזה: וע' בת' אא"ז פמ"א ח"ב סימן קל"ז בעובדא בב' שותפים שתבעו זא"ז לפני ב"ד ופסקו שבועת השותפים לכאו"א כד"ת ואח"כ נתפשרו ומחלו זה לזה השבועה ואחר איזה ימים נתחייב שותף אחד לחבירו שבועה בממון אחר והשותף רוצה לגלגל עליו שבועת השותפים הראשון ופסקו קצת דיינים שמחוייב לישבע ע"י גלגול אף שפטרו ומחלו זה לזה השבועה מ"מ מן גלגול השבועה לא פטרו כדעת הרמב"ן והנ"י הנ"ל והוא ז"ל השיב שטעו בזה חדא דאף בדין הנ"י שנתן לו נאמנות ופטרו מתחלה ג"כ דעת הש"ע והרמ"א שא"י להשביעו אף ע"י גלגול והש"ך בסי' ע"א הניחו בצ"ע בודאי יוכל המוחזק לומר קים לי ועוד שגם הנ"י לא מיירי אלא בכתב מתחלה נאמנות ופטרו קודם שנפלו טו"ת ביניהם אבל אחר לאחר שנפלו טו"ת וירדו לדון ונפסק שבועה ושוב מחלו זה לזה א"כ בודאי סברי וקבלו אף אם עשה לו טול במשא ומתן ומחל לו בזה לא עלה על שום פוסק לגלגל עליו שבועה הראשונה דאין אחר מחילה כלום עש"ב:
והחוב שנשאר להם אצל אחרים דבר ידוע הוא ע' בת' זכרון יוסף סימן ד' דהרב השואל פי' דהיינו ביודעין בבירור סכום החוב וכמה יגיע לכל א' כגון שהוא בטוח מאד או שיש משכון עליו וע"כ רצה לומר בעובדא דידיה שהוצרכו לירד בדין עם הבע"ח ואין יודעין עכשיו כמה יתחייב להם לא מקרי דבר ידוע ולא הוי כחלקו. והוא ז"ל האריך לסתור דבריו וכתב בסוף וז"ל נ"ל ברור ואמת בלי פקפוק וגמגום כלל דדברי הרמב"ם והטור והש"ע אימרים אפי' נשאר להם חובות אצל אחרים שאין סך החובות עכשיו ידוע מ"מ מקרי חלקו כיון דידוע החוב לב' השותפים וידוע להם כמה יקח כל אחד מהם מן כל דינר ודינר שיופרע להם מן החוב שהרי הפוסקים לא כתבו מתחלה חובות ידועים אצל אחרים אלא כתבו חובות אצל אחרים דמשמע יהי' סכומם ידוע או לא כגון עיסקא וסרסרות שאינו קצוב או מלוה על פה שא"י להם סכומה או מלוה בשטר שפרע עליו ואינו יודע כמה פרע וכן כתבו אחר זה והחוב דבר ידוע הוא ולא כתבו וסך החוב ידוע הוא משמע בהדיא דמיירי אפי' בשאין סכום החוב ידוע להם עכשיו ומ"ש החוב דבר ידוע הוא היינו שידוע להשותפים שנשאר אותו החוב בשותפות וידוע להם כמה יטול כל אחד ממה שיגבו כנ"ל מש"ה שפיר מיקרי חלקו ותדע מדמפלגי הפוסקים הנ"ל בין חובות ובין דבר שא"י משקלו ליפלגו וליתני בחובות גופיה וכ"ת מאי שנא חוב שסכומו אינו ידוע להם מדבר שסכומו בלתי ידוע להם או שא"י משקלו שנא ושנא דחובות אין יכולים לחלוק ועכשיו החוב בענין אחר ואם כן כבר עשו חלוקת האפשרי ביניהם וכיון שלא תבעו שבועת השותפות זה על זה כבר מחלו זה לזה משא"כ אם נשאר דבר שאינו קצוב ויכולין לחלקו אם ירצו מצי כ"א לומר עדיין לא מחלתי הש"ש שהרי הייתי יכול לחלוק עמו אותו הדבר שאינו קצוב ולא חלקתיו כדי לתבוע עליו הש"ש משא"כ לענין חובות שאין יכולים לחלקם בענין אחר אע"פ שאין קצובים כיון דמ"מ יודעים כמה יטול כל אחד מן כל דינר ודינר שיופרע כקצוב וכחלוק דמי וזה נ"ל ברור ואמת להלכה ולמעשה עכ"ל ע"ש:
ומשביעין זה את זה. עיין ביש"ש פ"ח דב"ק סימן כ"ח דאם אשת השותף הוא ג"כ נו"נ בשותפות אף היא צריכה לישבע ע"ש והובאו דבריו באו"ת ובקצה"ח ע"ש ובאו"ת כתב עוד ואפשר אפי' נתן לשותף פטורים על השבועה מכל מקום יוכל להשביע אשתו אם לא זכרה בפי' כו' ע"ש:
אין אומרים שישבע ראובן. עמ"ש לקמן סימן קע"ו ס"ו סק"ח:
כדי שישבע ויטול. עיין בת' הרדב"ז ח"ד סימן ק"ב דאם מודה בפחת והיזק שנעשה בשותפות או שידוע בעדים אלא שטוען שמא הרוחת ממקום אחר שיתמלא בזה מעות השותפות נשבע השותף שלא הי' ריוח ממ"א והפחת שידוע או מודה ישלם דאל"כ לעולם לא יפרע פחת כו' ע"ש והובאו דבריו באו"ת ובקצה"ח ובנה"מ ע"ש:
שלא פרע לוי. עבה"ט עד ובעלילה בא על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו כו' וע' בתומים ס"ק י"ד שכתב עליו דבריו תמוהים דהא לוי פושע דלא פרעו לעובד כוכבים בעדים כו' ועוד הא אנן קאמרינן להו מתחלה כיצד יעשה ואם כן למה לא אמרינן ליה לא תתן להע"א אלא בעדים או בשטר פטורים כו' ע"ש וע' בת' בית אפרים חח"מ סימן ו' שכתב דיש ליתן טעם לדברי הסמ"ע על פי דברי הרמ"א בסימן נ"ה בשליש שהחזיר השטר הוה ליה גרמא ובת' הרשב"א מבואר דאפי' מסרו לע"א פטור ואם כן לא גרע הך שפרע לוי שלא בעדים מאם מסר לו שטר פרוע דפטור והתומים לשיטתו בר"ס נ"ה דסבירא ליה דאם מסר לעו"ג באמת חייב: אך באמת לא ידענא מה קשיא להאו"ת על הסמ"ע דהא בש"ע לא מיירי שדינו עם לוי רק עם שמעון השותף דאף אם לוי הוא פושע מכל מקום היכא דליכא לאשתלומי מלוי כגון דלית ליה וכהאי גוונא לא משתלם משמעון דשמעון אומר דמאמין ללוי שפרע והע"א מעליל לגבות שנית ומה איכפת ליה בפשיעתו דלוי ואפשר דרצה לומר דלכך אין להאמין שלוי פרע להעובד כוכבים כדמסיים לבסוף דאנן סהדי דלא פרע כו' אך תחלת לשונו לא משמע הכי וגם מה שכתבתי ועוד הא אנן קאמרינן מתחלה כיצד יעשה ולמה לא אמרינן כו' גם כן תמוה הוא דהא אין הדין עה לוי ואפשר שלוי אינו לפנינו רק ראובן ושמעון מדיינין זה עם זה כו' עכ"ד ע"ש: