תלמוד בבלי מסכת גיטין דף 32.

שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא – רָפְיָא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ סִיכְּתָא בְּדַפְנָא – רָפְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֲפִילּוּ קַנְיָא בְּכוּפְתָּא – רָפְיָא. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל גֵּט הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ: ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ, בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. קִידֵּם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ, וְאָמַר לָהּ: ״גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִךְ, בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵּית דִּין מִמָּקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ ״הִגִּיעוֹ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״הִגִּיעַ״ – וַאֲפִילּוּ מִמֵּילָא, וְלָא אָמְרִינַן לְצַעוֹרַהּ הוּא דְּקָא מִיכַּוֵּין. ״אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ״ – לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: לָא אַלִּימָא שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּבָתְרָא מִשְּׁלִיחוּתֵיהּ דְּקַמָּא – דִּלְבַטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. ״קָדַם הוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ״ – לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי לָא אָמְרִינַן לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַּוֵּין – הָנֵי מִילֵּי לְשָׁלִיחַ, אֲבָל לְדִידַהּ וַדַּאי לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַּוֵּין, קָא מַשְׁמַע לַן. ״אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ״ – לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: אִיהוּ הוּא דְּלָא טָרַח אַדַּעְתָּא לְצַעוֹרַהּ, אֲבָל שָׁלִיחַ, דְּלָא אִיכְפַּת לֵיהּ כִּי טָרַח – וַדַּאי לְצַעוֹרַהּ קָא מִיכַּוֵּין, קָא מַשְׁמַע לַן. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּמַהְדַּר עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא לְבַטּוֹלֵי; מַהוּ דְּתֵימָא: אִיגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּבַטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בָּטֵל הוּא״; ״אִי אֶיפְשִׁי בּוֹ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. ״פָּסוּל הוּא״; ״אֵינוֹ גֵּט״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְמֵימְרָא דְּ״בָטֵל״ לִישָּׁנָא דְּלִבְּטִיל מַשְׁמַע?! וְהָאָמַר רַבָּה בַּר אַיְבוּ, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת; וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מְקַבֵּל מַתָּנָה, שֶׁאָמַר לְאַחַר שֶׁבָּאתָה מַתָּנָה לְיָדוֹ: ״מַתָּנָה זוֹ מְבוּטֶּלֶת״; ״תִּיבַּטֵּל״; ״אִי אֶיפְשִׁי בָּהּ״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״בְּטֵלָה הִיא״; ״אֵינָהּ מַתָּנָה״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. אַלְמָא ״בָּטֵל״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע! אָמַר אַבָּיֵי: ״בָּטֵל״