פתחי תשובה על אבן העזר 121

ה"ז ספק. עבה"ט שכ' ומזה. יש סמך כו' וע' לעיל סי' סק"ה ס"א בבה"ט. ומ"ש ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שכור כו' עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ד מ"ש בזה: עתים חלים. עבה"ט שכ' היינו כשידוע הזמן כו' והוא מדברי הב"ש סק"ד ועיין בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' ז' דרב אחד הקשה לו דמדברי הב"ש משמע דוקא מי שיש לו וסת לחלימותו גיטו גט אבל אם אין לו זמן ידוע אפילו היה חלים לא מהני וא"כ גט חמור מעדות (נראה דכוונתו עמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף ט' הנכפה בעת שהוא בריא כשר אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע כו') ובש"ע הוקל בגט מבעדות דבגט א"צ לחזור לשפיותו לגמרי וסגי בסוף שטותו והתחלת שפיותו (ר"ל ממ"ש בש"ע כאן ואפי' חלים בעלמא כו' ואילו גבי עדות איתא בש"ע שם וצריך להתיישב כו' והיינו כמ"ש בש"ע שם סי' רל"ה סכ"א וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו כו' ועסמ"ע שם) . והוא ז"ל השיב לו דלק"מ דאין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהיה שפוי ממש ק"ו מעדות וסגי נמי בחלים אפי' אין לו וסת וזמן ידוע לחלימותו אך הכא מיירי במי שכ' או ציוה לכתוב בחלימותו ושלחו למקום אחר שצריך המוסרו לידע שבשעה שנותן הגט לידה הבעל הוא בחלימותו במקום שהוא שם והיינו במי שיש לו וסת לשטותו ולא הגיע וסתו וידע השליח שעתה הבעל הוא חלים ונותנו לאשה בשליחותו ולזה א"צ שיהיה הבעל באותו שעה חלים ממש אלא שכבר התחיל להבריא ולחזור לשכלו סגי למסור הגט כיון שכבר היה בדעתו שלימה כשציוה לכתוב וליתן ועיין בזה היטב ר"פ מי שאחזו ומזה מיירי בש"ע בסעיפים שלפני זה וע"ז קאי הב"ח ולק"מ עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלכאורה נראה שדברי הב"ש הנ"ל לקוחים מדברי רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"י סי' זה (וגם לעיל ר"ס מ"ד ובש"ע שם ס"ב בהגה) שכ' וז"ל אין אנו יודעים בודאי הזמן שהוא עומד בריא והזמן שהיא שוטה הו"ל ספק ופשוט הוא עכ"ל ומפרש הב"ש דכוונתו אפי' אם בדקנוהו וראינו שהוא חלים בשעה שציוה לכתוב אפ"ה כל שאין לו זמן ידוע הוא ספק (דאל"כ הוא מלתא דפשיטא טובא לא היה צריך לכותבו כלל) והיינו משום דחיישינן שמא רגע אחר הבדיקה נתקלקל וזה דבר בלתי אפשר שיהא עומד בבדיקה מתחלת כתיבת הגט עד אחר גמר נתינתו וכן מבואר עוד בב"י בשם בעל העיטור במ"ש ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דאם איתא כי בדקינן ג' זימני מה הוה ליחוש דילמא פקח ונשתטה היא ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה כו' וכן מבואר עוד להדיא מדברי הב"י גבי אלם והביא שם ראיה מסוגיא דר"פ חרש דאיתא התם דאי אמרת לר"א חרש עתים חלים ועתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ואם איתא הא מצי לגרש ע"י בדיקה א"ו דבע"ח וע"ש אינו מועיל בדיקה ע"ש. ומכל זה מבואר דאפי' אם מגרש בעצמו כל שאין לו וסת וזמן ידוע לחלימותו אפי' בדיקה לא מהני והיינו משום דחיישי' שמא יתקלקל. וגם מ"ש הגאון ח"ס דאין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהיה שפוי ממש כו' אך הכא מיירי כו' לע"ד צ"ע דמדברי הרשב"א מקור האי דינא לא משמע כן. ועיקר קושיית הרב השואל איני מבין דלכאורה נראה דגט אינו חמור כלל מעדות ולדעת הב"ש הנ"ל גם גבי עדות דינא הכי הוא דצריך דיקא וסת קבוע לחלימותו ומ"ש בח"מ סי' ל"ה ס"ט אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע כו' י"ל נכפה שאני כיון דזמן שטותו ניכר ע"י מעשה מוקמינן ליה אחזקת בריא לשלא איתרע ע"י מעשה ועוד י"ל דזהו נכלל ג"כ בדברי הרמב"ם וש"ע שם במ"ש וצריך להתיישב כו' וצ"ע: שוב נדפס תשובת מהרי"מ מבריסק וראיתי בסי' ל' האריך שם בדברי הב"ש הנ"ל והביא דברי הפר"ח שכ' לדחות ראיה הנ"ל מסוגיא דר"פ חרש די"ל כוונת הש"ס דגרושי לא מצי מגרש היינו כדרך המגרשין דהיינו בלא בדיקה אבל בבדיקה מועיל והוא ז"ל כ' ג"כ לדחות ראיה הנ"ל. וכ' שם דבאמת אינו מוכרע כ"כ דבע"ח וע"ש לא תועיל בדיקה ומצד הסברא נראה דמועיל ולא חיישינן שמא יתקלקל אח"כ דמוקמינן ליה אחזקתו דהיינו חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ב"א אינם שוטים וסברא זו דמועיל בדיקה מוכרח בדעת גדולי הפוסקים שהביא הב"ש בסק"ט דס"ל דאלם מעיקרא כשמוציא את אשתו בגט בעי בדיקה ויקשה קושיית הב"י דאיך מועיל בדיקה הא יש לחוש דאחר הבדיקה יתקלקל ח"ו דלא חיישי' להא (איני מבין דהא מכלל אלו הפוסקים הוא ג"כ הרי"ו וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז) וכן נראה דעת הרמב"ם (הועתק לשונו בח"מ סי' ל"ה ס"ח) במ"ש ונמצאת דעתו משובשת תמיד דיוק לשונו מורה לאפוקי הך דינא דרי"ו וכן מורה בפשוטות ל' הרשב"א שהביא הב"י בתחלת סי' זה והתרוך בזה (וקצת נראה מדבריי שמדקדק מלשון הרמב"ם והרשב"א דאפי' בדיקה א"צ רק כ"ז דלא חזינן ביה מעשה שטות ומתנהג כדרך כל אדם לא חיישי' ליה בעת ההיא) ע"ש. וע"ש עוד בח' מהרי"מ במעשה באחד שנפל מן הגג ונחלה לערך שנה ואח"כ הבריא רק לא רצה לעמוד ממיטתו ואח"כ עמד והלך ועשה מלאכה ואח"כ לא רצה לעשות שום מלאכה ולא היה שפוי בשלימות ולפעמים לא היה מדבר כלל וגם לא ביקש שיתנו לו לאכול אפי' כמה ימים רק אם היו נותנים לו היה אוכל ונהג כן זמן רב ואח"כ נתרצה ליתן ג"פ לאשתו וסידרו לו הגט ועל כל השאלות שצריך לשאול לבעל השיב על הכל כהוגן ובשעת הנתינה אמר הכל מלה במלה כדברי המסדר כו' כש"ד סימני שוטה לא הוה עליו מעולם רק ענין מרה שחורה שלא היה מדבר ולא משיב רק בשעת כתיבה ונתינה השיב הכל כהוגן וביום מחר גמגם קצת בבוקר ולאחר חצות חזר לדבר ולהשיב כהוגן. והשיב הנה מצד שנפל מן הגג אין כאן בית מיחוש אף דמבואר בס"ס זה דנפל מן הגג צריך בדיקה היינו כשנשתתק אבל כשהוא מדבר בכל ענינים אין חשש כלל. אבל מה דיש לחוש בזה כיון דמקודם לא היה שפוי בדעתו ולא היה אוכל ושותה והיה יושב בטל אף שבזמן הגט היה צלול בדעתו מ"מ כיון דלא ידעינן בבירור העת שהוא חלים לא מצי לגרש כלל כמבואר מדברי הב"ש סק"ד דבע"ח וע"ש אם לא ידעינן בבירור העת שהוא חלים אפי' בדיקה אינו מועיל. והאריך בזה דבמקום עיגון יש לצדד להקל ולהתירה ע"י גט זה חדא שדברי הר"ש הנ"ל אינם מוסכמים ודעת כמה גדולי הפוסקים דבע"ח וע"ש מועיל בדיקה (כמובא לעיל) וא"כ בנ"ד אף שלא היה ממש בדיקה המבואר בש"ס ובש"ע ס"ה מ"מ י"ל כיון שנהגי עכשיו בסדר הגט שנתרבה השאלות ותשובות וביטול מודעי וביטול כל התנאים הוי כמו בדיקה המבואר בש"ס דלדעת הרמב"ם הובא בב"י הך בדיקה דש"ס הוא לאו דוקא. ועוד יש לצרף דעת רבינו אביגדור הובא במרדכי ובמהרי"ק דדוקא הני סימני שוטה האמורים בפ"ק דחגיגה ולא בדבר אחר. ועוד דכבר אירע עובדא כזו בדורות שלפנינו ונדפס ע"ז שני ספרים אור הישר ואור ישראל וגאוני פפ"ד פסלו גט כזה והגדולים אשר במדינה כולם חלקו עליהם והועתק מקצת דבריהם בתשו' בית אפרים סי' פ"ט ונזכר שם בשם גאון אחד שהביא ראיה מדברי רש"י בחגיגה ו' ע"ב דחולי מרה שחורה לא יחשב בכלל שוטה דאינו נוגע למוח שבראשו רק הוא ע"י תגבורת המרה וגם כ' שם דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דהני סימני שוטה לאו דוקא היינו בשעושה איזה מעשה שטות בידים אבל אם הוא רק מדבר דברים של שטות אינו נחשב כשיטה. ועוד דכבר צדדנו דנראה דעת הרמב"ם והרשב"א דבע"ח וע"ש בעת שנראה שהוא חלים לא חיישינן כלל לספק שוטה אף דאין לו זמן קביע ע"ז (ר"ל דאף בדיקה אין צריך) והכא בנ"ד בעת סידור הגט היה נראה לכל שהיא חלים. ומסיים כ"ז צדדנו במקום עיגון אך מחמת חומר הענין לא ראיתי להגיד דעתי בהחלט להתיר עד שיסכימו עוד שני גדולי ישראל ע"ש. וע' עוד בת' חתם סופר שם מ"ש בענין דברי הרמב"ם שהובא בח"מ סי' רל"ה סכ"א אודות הנכפים שצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותו כו' ומדבריו מבואר דכ"ש בגט יש לדקדק בזה שלח יארע לו דבר זה גם אחר הנתינה ערך חצי שעה. וגם בגט הנשלח ע"י שליח למקום אחר יש לדקדק בזה: ואם גירש באותה שעה. עב"ש סח"ח שכ' סימני שוטה ויפורש בש"ס ריש חגיגה כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ו אות א' יובא קצת לקמן סי' קע"ח ס"ג שכ' בשם מהרי"ט דהמבוהלים והנחפזים בדעתם והפתאים שהמה בכלל השוטים לענין עדות כמבואר ברמב"ם פ"ט מעדות ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ב מ"מ לענין מקח וממכר וגיטין וקדושין הוו כפקחים ורק לענין עדות נחשבים כשוטים ע"ש. גם בס' תו"ג כאן סק"ב הזכיר דברי מהרי"ט אלי וכ' עליו דלכאורה הראיה שהביא מהר"ט שם מהא דפ' מי שמת שמכר נכסים ואלפוהיי דנישדי קשייתא כו' משם מוכח איפכא דהא מסיק שם דהא דעביד הכי חוצפא יתירה כו' משמע דאי לא היה לן למיתלי משום חוצפא היו מחזיקין אותו בשוטה אף דמסברי ליה וסבר אך מי יבא אחר המהרי"ט עכ"ד וע' עוד בתו"ג ס"ס זה מ"ש בענין סימני שוטה: ובשעת נתינה. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ו סי' ד' וסי' י"ב מענין זה באריכות: אבל חרש. מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגם חרש גמור וה"ה שוטה גמור אינו גט כלל ואין חוששין לו אף לחומרא דאם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה צריכה גט משני. ועיין בש' ישועות יעקב סכ"ד דחכם אחד מחכמי הזמן רצה להמציא דאף חרש גמור או שוטה גמור שגירש בב"ד והב"ד הודיעו לו ענין הגט ע"פ סדר הגט שבידינו יהיה מועיל ע"פ דברי הירושלמי ריש מס' תרומות דאמר התם דמתני' בגיטין כ"ב הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו אתיא כר"י בן ריב"ב דאמר חש"ו שקידש בינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין ובינו לבין אחרים קדושיו קדושין יעו"ש וכתב דאף שאין להחליט הדבר להתירה לשוק ע"י גט זה מ"מ ספיקא הוי ויש להחמיר להצריכה גט משני ותמה על כל הפוסקים שנעלם מהם דברי הירושלמי הנ"ל (ונזכר שם שגם בס' בית מאיר הביא כן בשם הגאון בעל נו"ב כדברי החכם הנ"ל יכתב עליו שדברי הירושלמי אלו נדחים בתלמודא דידן אך לא הראה מקומי) והוא ז"ל האריך בזה והראה כמה מקומות בתלמודא דידן שלא כדברי הירוש' הנ"ל וגם בלא"ה אין מדברי הירושלמי ראיה דהירוש' בזה לשיטתו אזיל בהא דפיתוי קטנה אונס דס"ל להירוש' דלאו אונס הוא משא"כ לדידן דקיי"ל דאונס הוא עש"ל וע' בשו"ת מנחת עני סי' ס"ט מ"ש בזה. ועיין בס' תו"ג סק"ה הזכיר קצת מדברי הב"מ בשם הנו"ב הנ"ל ותמה עליו דאיך אפשר לומר דהירוש' מקדושי אשה איירי דא"כ האיך משכחת לה קדושין בינו לבין עצמו הא קדושין בלא עדים אפילו בפקח לאו כלום הוא א"ו דהירוש' מיירי בקידושי של אפר הפרה במי חטאת כו' ובחנם האריך בזה ע"ש וכבר הזכרתי זה לעיל סי' מ"ד סק"ד. וכעת הגיע לידי ס' תו"ג של הגאון מהר"א אבלי זצ"ל מווילנא ונכתב בצדו בכ"י הגאון הנ"ל דאין זה מוכרח די"ל דלעולם מיירי מקידושי אשה ומ"ש בינו לבין עצמו היינו שהיו העדים עומדים מרחוק והוא רואה אותם ע"ל סי' מ"ב ס"ג ובינו לבין אחרים היינו שעומדים בסמוך ומלמדים אותו עכ"ד: אבל אם נשא. עיין במל"מ פ"ב מה"ג דין י"ז: מוציא ברמיזה. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש מיהו אם כנס ע"י כתיבה י"ל כשם שכנס כו' ועיין בס' תו"ג שתמה עליו דמה ענין זה לזה כו' ומסיק דאפי' אם קידש ע"י כת"י אינו יכול לגרש ע"י כת"י רק ברמיזה. וגם במ"ש הב"ש וכן אם כנס ע"י קפיצה כו' תמה עליו ג"כ בזה. וע"ש עוד בענין אם עדי חתימה הם אלמים וכתב דלפמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו סל"ו דאלם יכול לחתום עצמו בשטר לדעמ ר"י דאינו מחלק במפי כתבם בין אלם לאינו אלם יע"ש א"כ ה"נ יכולים לחתום בגט ע"ש. ומ"ש הבה"ט וחרש המגרש כותבין גט בו' עד והנוסחא ע' ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח. הנה ספר רי"ו אין אתי אך ראיתי בתשו' צ"צ שם כתב ששאל מהגאון בעל תוס' י"ט על נוסח גט חרש וגם אם צריכין לכל השאלות וביטול מודעי והיתר נדרים בחרש המגרש. והשיב לו בזה"ל הנני מעתיק לשון רבינו ירוחם בזה וזהו טופס גט חרש כפי שכתב בעל העיטור וכן נמצא בשם הגאונים בכך וכך כו' אנחנו בי דינא דחתימי לתתא במותב תלתא כחדא הוינא אתא קדמנא פלוני בר פלוני ורמיזנא ליה ורמז להוציא פלונית בת פלוני דאינסבא ליה ברמיזה ומדמרמז לנא כתבנו לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבין ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי לה גט פטורין ואגרת שבובין וספר תרוכין כתקנתא דרבנן והרי את (שם בסוף התשובה הגיה שצ"ל והרי היא) מותרת לכל אדם עכ"ל רי"ו אך נראה פשוט דזה שכתב טופס גט חרש לא לאפקוע מיני' טופס שאר גיטי נשים אלא נוסף על שאר טופם גט צריך טופס זה לפי שצריך שיהא רומז וזה אי אפשר בלא ב"ד שיהיו חוקרין ע"ז שרומז אם הוא כהוגן וכן צריך בדיקה כדמסיק ב"י ובודאי שצריך ב"ד לכל זה והילכך ע"ז עושין זה הטופס אבל כותבין הגט ככל שאר גיטין ולשון גיטא דנא שכתוב בזה הטופס אגיטא שנכתב בפני עצמו קאי. ונמצא במכתבים שבידי עובדא להגאון מהר"ר פייבש מקראקא כתב כתובה לאשת חרש בכיוצא בטופס זה ושם כתוב להדיא וכתבנו לה שטר כתובתה כמו שכותבין לכל הנשים אות באות וזה נוסחה ברביעי בשבת כו' ואע"ג דהתם משמע שהכל בכתב אחד הכא לא מסתבר אלא שהגט עצמו נכתב בפ"ע ככל חוקותיו וככל משפטיו כו' ומה דמספקא ליה אם צריכין לכל השאלות אין לי בזה שום ספיקא דמהיכי תיתי שלא יהא מרמז על הכל דהא רמיזה דידיה במקום אמירה דפקח הוא ובגיטין דצריך רצון ודאי דצריך שירמוז ע"ז משא"כ בקדושין ואלא מיהת ביטול מודעי מסתברא שאינו צריך דמהי תיתי לחשודי ליה שמסר מודעא דמאין נודע לו זה ואי איתא דאפשר למבדקיה אי ידע מענין מסירת מודעא אין הכי נמי שצריך שירמוז בביטולה ושלום כו' עכ"ל תשובת הגאון הנ"ל (ועיין בתשו' נו"ב ר"ס פ"ד כתב שם בגט חרש אי אתי לידי הייתי מתיישב איך לעשות כו' ע"ש) . ובענין גט חרשת כתבתי לעיל סי' קי"ט ס"ו י"ט י"ג דאין בו שינוי משאר גיטין ע"ש. ובענין גט חרשת כתבתי לעיל סי' ע"ז ומה שרמז הב"ש והבה"ט לעיין בת' צ"צ סי' ע"ז אין לנהוג כשהחרש מקדש. כתבתי בזה לעיל סימן מ"ד סק"א: אבל אינו מדבר לא. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תר"ח ובחלק ד' סי' ר"ו: ויש להחמיר. עיין בתשו' פרי תבואה סימן כ"א בשכ"מ שציוה לכתוב גט לאשתו לפוטרה מיבום וסידר אמירתו לסופר לכתוב ולעדים לחתום וקודם הנתינה הוכבד עליו חליו ואשתקיל מלוליה והרכין בראשו לעשות כדברי הרב המסדר ליתן הגט לאשתו ונתנו לה ואח"ז היה חי כמו חצי שעה ונשאל מה דין האשה אי דמיא נ"ד למה שהחמיר הרמ"א בגוסס שא"י לדבר דאפי' בדיקה לא מהני ליה לפי מה שפירשו הח"מ והב"ש דזה גרע מנשחט בו שנים דשס נשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא ובגוסס מתוך חוליו כשניטל ממנו הדבור י"ל דאין דעתו צלולה או דילמא שאני נ"ד שלא היה ודאי גוסס באותה שעה שהרי לא יראה בו סימני גוסס שהזכיר הרמ"א ז"ל. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דיש להקל מטעם זה שלא היה ודאי גוסס בשעה דאשתקיל מלוליה והרכין ליתן גט והרי יש כאן ס"ס היינו ספק דפלוגתא לצרף לספיקא דגוף הענין דשמא זה לא היה גוסס. ואף דאשה זו בחזקת זקוקה ליבם היתה וס"ל להט"ז ביו"ד ס"ס ק"י דהיכא שס"ס סותר להחזקה עצמה אין הס"ס מועיל במקום אתחזיק מ"מ בנ"ד גם הט"ז מודה דכאן לא מחמת הס"ס אנו באים לגרע כח חזקת האיסור אלא ע"י חידוש מעשה הגט ממילא הורע כח החזקה ועל מעשה הגט אנו באים לידון בס"ס זו שהי' כדינו ואז החזקה ממילא לא תוסף כחה (זה צ"ע מדברי הט"ז שם שכ' ודומה לזה האשה שהיא בחזקת א"א ונולדו אח"כ ספיקות בגירושין כו' ע"ש. ועמ"ש מענין זה לעיל סי' י"ז סעיף ט"ו ס"ק ע"א) ועוד דבנ"ד לא הוי אתחזיק איסורא כלל דנגד חזקת האיסור יש חזקת היתר חזקת חיות וצלילת דעת. ואף דהט"ז בי"ד סי' שצ"ז דעתו דהיכא דעתה כבר מת יותר אית לן למיזל בתר חזקה דהשתא לומר כבר מת מקודם ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל חזקה קמייתא עדיפא מדהשתא כמו במקום ובגבינות שאני מיתה דכל חי עומד למות כו' הנה הט"ז בעצמו בתשובה הנדפסת בשו"ת גאוני בתראי סי' ז' חזר בו וסובר דגם בכה"ג אזלי' בתר חזקה קמייתא כו'. ושוב כתב דאכתי הייתי חושש בדין זה לפ"ד הש"ך בנה"כ סי' שצ"ו שם דהיכא שיש זמן ידוע לתלות ולומר שבזמן זה נפסק כח החזקה קמייתא והתחילה ריעותח לא אזלי' בתר חזקה קמייתא רק בתר חזקה דהשתא מאותו זמן הידוע א"כ בנ"ד אולי הפסקת כח הדבור בגסיסה תליא וכמ"ש התוס' בקדושין ע"ח והר"ן בפ' מי שאחזו דלהכי נקט שנפלו לו כשהוא גוסס משום דמסתמא גוסס א"י לדבר וא"כ יש זמן ידוע לתלות שמעת שנשתתק נעשה גוסס ובכה"ג לא אזלינן בתר החזקה קמייתא והדר הדין דיש להחמיר לחוש לדעת רמ"א דאולי לא היה שפוי בדעתו ולא מהני ליה אפי' בדיקה ועוד הייתי חוכך דאולי גם הפסק כל הדבור כאחד מסימני גוסס יחשב ע"פ דברי התוס' ור"ן הנ"ל ולא מקרי ספק גוסס. אך מצאתי להפ"י בקדושין שם שהכריע דעיקר כוונת התוס' הוא דסתם גוסס א"י לדבר מחמת שנטרפה דעתו ומעתה בנ"ד שלא התחיל בו טריפת דעת בעת ההרכנה שהרי ע"י הבדיקה שהוא היה שפוי בעת ההרכנה אחר שנשתתק אנו באים להתיר אין מקום לחשש זה עכ"ד ע"ש: