פתחי תשובה על אבן העזר 125

שרישומו עומד. עבה"ט ועיין בס' ג"פ שכ' דנראה לו שגם הטור מודה בזה דבעינן נמי שיהא עומד ומתקיים ומ"ש שרישומו ניכר הוא לומר דתרתי בעינן שיהא מתקיים וניכר אבל מתקיים ואינו ניכר כגון מי עפצים על קלף מעופץ כמ"ש לקמן ס"ג או ניכר ואינו מתקיים כגון מי פירות וכיוצא לא (וכ"כ הפר"ח הובא בס' ישועות יעקב סק"א) וכ' עוד דיש מין דיו גסה ומבהקת שקורין פאפיל ברונייד"ו (בלשונינו גלאנץ טינט) שדרכו כשמתייבש הכתיב' יפה אחר יום או יומים מכח גסות הדיו נושרים וקופצים האותיות מע"ג הנייר יראה דחשיב דבר שאינו מתקיים ויש ליזהר שלא לכתוב הגט בדיו זה כו' ע"ש ועיין בס' גט מקושר בקו"א אות ו' שחולק עליו וכ' כמדומה שגם דיו זו לא תקפיץ אלא מחמת סבה ע"י טלטול הנייר וכדומה וכיון שאינה עוברת מעצמה שפיר מקרי מתקיים ובפרט שגם לאחר שקופצת נשאר הרושם ובגט סגי ברושם כו' ע"ש. גם בס' תו"ג כאן חולק על הג"פ בזה ע"ש: נוהגין לכתבו בדיו טובה. כ' בס' בית מאיר נראה דאם אין דיו מצוי ראוי ליהדר על השנוי כסדר כדאשכחן בא"ח סי' תע"ג ס"ה ומכ"ש אלו דאתי מרבוי דבכל כותבין כגון הא דאמר ר' חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר דאע"ג דכשרים לכתחלה מ"מ מצוה ליהדר בתר השנוי להדיא ע"ש. שאין מי עפצים ניכר בו. עיין בתשו' נו"ב ר"ס פ"ה (יובא לקמן ס"ו ז') מבואר שם דבריו שלנו שמעורב קנקנתום עם מי עפצים כותבין אף על קלף מעופץ לפי שמשחיר יותר וניכר על הקלף ע"ש: אינו גט. עבה"ט מ"ש אם נותן גט שנדפס כו' ועי' בזה בט"ז יו"ד סי' רע"א ובפ"ת שם סק"כ וע' עוד בס' ג"פ סי' זה ס"ק ט"ו ובס' גט מקושר בסג"ר אות ע"ה. שלא לבא לידי חקיקה. עיין בלבוש לקמן סכ"ב שכ' תמיהני על טעם זה דהא בהדיא מסקינן פ"ב דגיטין כתבתיה לעיל ס"ד כו' לכך נ"ל שאין טעם הנזהרין לכתוב בקולמסין הללו מטעמא שכתבו אלא נ"ל שטעמא הוא משום דוכתב כתב אחד משמע ולא כתב ע"ג כתב והכא אם יכתוב באחת מקולמסין הללו הקולמס חוקקת וחופרת הכתב תוך הקלף שהוא כשר לבדו כמו שכתבנו לעיל ס"ד ואח"כ תבא הדיו שבקולמס למלאות כתב חקיקת הקולמס והוי כתב שע"ג קלף דקיי"ל שהוא פסול כדלעיל סעי' י' (במה שנזהרין מלשרטט באבר) עכ"ל. ועיין בס' ג"פ סוף ס"ק ט"ו שהוא ז"ל כתב לפרש דברי הרמ"א הנ"ל במ"ש שלא לבא לידי חקיקה היינו שמא הנייר יהי' דק וחודו של קולמס יחקוק הנייר וינקוב האות בנקב מפולש כו' ושוב הביא דברי הלבוש הנ"ל וכתב עליו לא ידעתי מנ"ל הא דכתב ע"ג כ' פסול ולפי דבריו אם הי' כתוב אות אחת ולא הי' בה דיו כל כך והעביר עליו קולמוס פעם שנית תפסל משום כתב ע"ג כתב זו לא שמענו ולא ראינו ואדרבא ראינו מ"ש מרן לקמן סי' קל"ה ס"ה כו' ואפי' מאן דקאמר התם אינו גט היינו משום דבתחלה כתבו שלא לשמה וכתב שני לא מהני מידי אבל אם ב' הכתיבות היו לשמה מודו כ"ע דכשר ולית שום פיסול משום דכתב אחד אמר רחמנא ולא כ' ע"ג כתב דדרשא זו לא שמענו (והראי' שהביא הלבוש מסעיף י' ע' בזה בג"פ לקמן ס"ק מ"ה) והרי כ' בתה"ד סי' מ"ח הובא בא"ח סי' ל"ב סכ"ז אותיות ותיבות שנמחקו קצת כו' (וגם הלבוש עצמו העתיק זה בא"ח שם) עכ"ד ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ב שנשאל על ענין זה במה שנהגו הסופרים להעביר הקולמס על הגט פעם שני קודם החתימה וכתב הרב השואל שאינו נכון כיון דכ' התחתון אינו נראה וכתב העליון חשיב כתב ע"ג כתב כדברי הרב הלבוש הנ"ל. והוא ז"ל השיב לו דאין בזה שום חשש והזכיר ג"כ דברי מהרא"י בתה"ד הובא בא"ח סי' ל"ב סכ"ז הנ"ל שהוא מתנגד לדברי הלבוש וכ' נראה להכריע דהעיקר כדכרי מהרא"י דע"כ לא אמרינן דכתב ע"ג כתב אינו מועיל אלא היכא שהראשון נכתב בפסול כו' והאריך בזה ע"ש. ועיין בס' תו"ג סק"ג שכ' לפרש דברי הרמ"א הנ"ל דהטעם הוא (קצת דומה לטעם הלבוש הנ"ל אך באופן אחר) דיש לחוש שמא יחקוק עם הברזל מחמת שלא יהי' דיו בהקולמס וזה הוי ככתב דחקיקה ג"כ יכתב הוא ואח"כ יעבור מקום החקיקה בדיו ואז הוי כדיו ע"ג סיקרא דאמרי' בגיטין י"ט דחייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב וכיון דהוי מוחק כתב הראשון וכותב כתב שני אמרינן בי' עשו עדים שליחותן ובודאי כשהסופר כתב מקודם בסיקרא ואח"כ העביר עליו קולמס בדיו דהגט בטל כיון שכבר עשו עדים שליחותן בכתב הראשון וה"נ דכוותי' עכ"ד ולע"ד הגם שאמר דבר חכמה אכתי קשה דלא הי' לו להרמ"א ז"ל להזהיר עתה ע"ז דהא מבואר לעיל סימן קכ"ב ס"א דהבעל נותן רשות לכתוב מאחד עד מאה עד שיהא א' כשר כו' עד בלי שום פקפוק. ואף שנהגו להחמיר בכל ענין מ"מ כיון שאין זה מדינא לא שייך עוד למגזר גזרה לגזירה. ועוד נראה אחר שכבר נהגו שהבעל מוסר הקלף והדיו להסופר ואומר לו הילך הקלף ודיו וכתוב גט כו' כמבואר בסה"ג סט"ו חזינן שהבעל קפיד שיכתוב דוקא בדיו ולא שייך לומר דבחקיקה עשה שליחותו אף דחקיקה ג"כ כתב הוא זהו באם לא צוה הבעל שיכתוב בדיו אבל כפי המנהג שמוסר לו הדיו בודאי דאין לו רשות לשנות ואף אם יכתוב בסיקרא ג"כ לאו כלום הוא וא"כ לא שייך לו' שכבר עשה שליחותו וצ"ע. ועיין בט"ז סק"ג שכ' נראה דאם צריך לכתוב בקולמס של ברזל אין להחמיר כלל. כשכל האות נעשה כך. עבה"ט שכ' דכיון שאינו עושה מעשה כו' אבל היכא כו' ועיין בט"ז סק"ד שכ' דלפ"ז בדין מ"ם פתוחה שנסתמה דלקמן סעי' ט' אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחילה הדיבוק ואחר כך יגמור עכ"ל ומ"ש הבה"ט ואם נפל מעט דיו כו' הוא לשון הב"ש סק"ה. ופשוט דדוקא בכה"ג שהדיו נפל קודם ואח"כ גמר האות ע"י כתיבה כשר כיון שנגמר האות בהכשר אבל אם הטיפה השלימה האות בודאי דפסול דהכל הולך אחר החיתום וכן מבואר להדיא מדברי הב"י ע"ש (ועמ"ש בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות פ"ז) ומ"ש הבה"ט כתב הב"ש אם פסול כ' האות כו' והפר"ח כתב דיש לפסול בפשיטות. הנה מלשון זה משמע שדברי הפר"ח אמורים רק על דינו של הב"ש אם פסול כתב האות יגמר הכשר. אך באמת ז"א (כפי מה שראיתי בס' ב"מ שהביא בשמו) דהפר"ח חולק גם על עיקר דינו של הב"י אם נפל מעט דיו וגם על דינו של התה"ד והרמ"א בכאן אם הי' מקצת האות ע"י ח"ת וצריך עדיין לתקן ע"ש. ועיין במג"א בא"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ג מבואר ג"כ שדין זה אינו מוסכם דשם הביא בשם הרד"ך אפילו מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות ע"י כתיבה ושוב הביא בשם ר"מ אלשקאר סי' ה' אם נפלה טפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה. אולם מלשון המג"א שם משמע שהוא ז"ל מסכים לדעת הב"י והרמ"א כאן ע"ש. גם בס' ג"פ סו"סק ל"י כתב וז"ל ולענין הלכה כיון דהכלבו וריב"ש ומרן ז"ל מסכימים דיכול להוסיף על האות כו' וכן מטיפת דיו להוסיף עלי' לעשותה י' או הכי נקטינן עכ"ל. אך זה ל"ע דמל' הג"פ כאן משמע דאף לכתחילה רשאי לעשות כן ואילו מדבריו ס"ק ל"ט לא משמע כן דשם האריך מאד בדברי הרד"ך הנ"ל (והזכיר שם דשורש דברי הרד"ך הוא בדין מ' פתוחה שנסתמה אי צריך למחוק כולה או סגי שימחוק קצתה עד שיפסיד צורתה ואחר כך ישלימה וע' בזה בב"י א"ח סי' ל"ב) ובסוף דבריו כתב וז"ל ולענין הלכה. הנה ראינו מערכה מול מערכה ומרן הב"י ז"ל דעתו מכרעת דמ"ם שנסתמ' בגרירת החרטום סגי בודאי דכן ראוי לפסוק בדיעבד אך לכתחלה ראוי לחוש לסברת הרד"ך והר"ם אלשקאר דס"ל דצריך לגרור כולה עכ"ל ולפ"ז ה"ה וכ"ש בדין דנפל טפת דיו להשלים האות ע"י כתיבה לאו שפיר דמי לכתחלה וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז צ"ל דמ"ש בסוף ס"ק ל"ח דלכתחלה ראוי לחוש הוא רק על דרך מהיות טוב אבל לעיקר הדין נראה דעתו בכל הס"ק ההוא שמסכים לדעת מהר"י בן חביב ובנו הרלב"ח ומרן הב"י דאף לכתחילה די בגרירת החרטום לבד וכמו שפסקו כל האחרונים ז"ל בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח: שוב ראיתי בט"ז סק"י חולק על הב"י בדין דנפל טפת דיו וכתב דלא נראה לסמוך להקל לענין מעשה כי בודאי כל גוף האות צריך שיהי' ע"י כתיבה ומה מועיל מעט התוס' שע"י כתב אם לא היכא שהטיפה שנפלה היא עדיין לחה ומזיז בה ומושכה לכאן ולכאן ע"י (קולמס יבש או אפי' ע"י) סכין ועושה מזה אות שלם כגון ו' או י' בזה ליכא קפידא וכשר דזה הוה כאילו כותב הכל ע"י דיו מחדש וזהו פי' דברי הכלבו שהביא הב"י ע"ש. ומדבריו אלה נראה לכאורה דחולק ג"כ על דינו של התה"ד ורמ"א כאן אך מדבריו שבסק"ד מבואר דעל זה אינו חולק. גם בס' בית מאיר לקמן ס"ח מחלק בזה ודעתו בנפלה טפת דיו דחשיב ח"ת ממש העיקר כהפר"ח שחולק על הב"י וס"ל דאותו המיעוט כמאן דליתא אבל בנידון התה"ד (והרמ"א כאן) בהי' לו לכתוב כף כפופה וכתב נון כפופה ונמשכה רצועה מקצה אל קצה וצריך אחר גרירה למשוך ולעשותה כף בזה נ"ל אחרי שכל שנעשה על ידי כתיבה בפיסול ועכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות דרבנן ודאי י"ל דכל שהחקיקה לבד אינה גומרת צורת האות וצריך להוסיף עד שיעשה הצורה כראוי כ"ע מודים דשוב אף מדרבנן אינו נראה כחק תוכות ע"ש: ועיין עוד בג"פ ס"ק ל"ד שכ' וז"ל ומיהו מספקא לי לדעת הר"ם אנשקאר הנ"ל אם נפלה ט"ד והאריך בה ועשאה י' או נו"ן ויש בחלק שהאריך שיעור האות מהו דאפשר דלא פסיל בחצי אות חק תוכות אלא היכא דבתלקח יריכות בציר לה שיעורא ואותה טיפה שנפלה כבר משלמת לאות אבל היכא דהאריך באות טפי הו"ל אותה טיפה שנפלה כמאן דליתא ושרי לכ"ע והכי מסתברא עכ"ל. ועמ"ש עוד בזה בביאורי לסדר מהר"ם בסג"ר אות פ"ז: מוקפות גויל. עבה"ט ועיין בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"א אודות הגט שניתן כבר ונמצא בו דבקות אותיות ד' בה' מתיבת דהוית ופסק מאחר דרוב הפוסקים מכשירים אחר הנתינה א"צ להחמיר לחוש לסברת הא"ז וראבי"ה שהובא בסדר גט דהר"י מינץ סי' פ"ח דמבואר שם דפסול גם אחר הנתינה כי הם מיעוטא דמיעוטא נגד רוב הפוסקים כו' אך בתנאי דתינוק דל"ח ול"ט קורא אותו פשיטא שיש להצריך גט אחר ופסול הוא כו' ע"ש ועיין בג"פ ס"ק כ"א שתמה עליו דהא תיבת דהוית היא מן הטופס ואפילו דילג תיבה זו לגמרי לא שינה משמעות הגירושין ולא איכפת לן בדיעבד אחר נתינה כמ"ש בסי' קכ"ו סעיף מ"ט (ושם בסעיף ל"ה בהגה) כ"ש דאין לפוסלו אחר נתינה משום דיבוק אע"ג דתינוק אינו יכול לקרותה ע"ש: ועיין בתשו' נ"ב סי' פ"ה על דבר הגט שהובא ממקום רחוק ע"י שליחות ומחמת שנפל למים נטשטשו כמה אותיות והדיו נתפשט רשומו חוץ להאותיות בין האותיות ובחלק שבין שטה לשטה באופן שגם חוץ להאותיות הקלף שחור אלא שעכ"פ האותיות ניכרים כי גוף האות שחור מאד ומה שחוץ להאות הוא דיהה הרבה אם לפסול גט כזה מחמת קלקול האותיות ומחמת אינו מוקף גויל. וכתב הא ודאי דכתב ע"ג כתב אפי' כתב שני משחיר טפי לא מהני אבל אני מסופק אם נפל דיו על קלף חלק ונשא' הקלף שחור ואח"כ כתב במקום הזה בדיו המשחיר יותר באופן שהאותיות ניכרים היטב אם זה מקרי כתב או לא ונראה שדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י ור"ת בגיטין דף י"ט ע"א דרש"י פי' בד"ה הא דעפיצן שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר (גם בש"ע לעיל סעי' ג' כתב כלשון הזה) משמע דאם היה ניכר שפיר מיחשב כתב אבל ר"ת שם בתוס' ד"ה דיותא כתב דדיו אין עושים מעפצים דהיכא כתבינן ס"ת ע"ג קלף שהוא מעופץ ע"ש והא ודאי שדיו שעשוי ממי עפצים (עם קנקנתום) . ניכר הוא על הקלף מעופץ ואפ"ה לא מהני לר"ת. וכיון דבדין זה לא קיי"ל כר"ת כמבואר בטור יו"ד סי' רע"א ובב"י שם מוכח דאם משחיר יותר וניכר על הקלף מחשב כתב. ועוד נראה שזה מבואר בש"ע סי' קכ"ה ס"ח בהגה שכ' רמ"א ויש מחמירין אפי' אם האות ניכר כו' (עמ"ש שם) וכיון שלפי דברי השואל יש כאן בנ"ד עיגון גדול שהבעל במדינה רחוקה ואין שיירות מצויות ורעש מלחמה לכן שפיר פסק הרב השואל להכשיר הגט ואין חשש מחמת היקף גויל ולא משום קלקול האותיות ובלבד לעיין היטב שיהיה עכ"פ כל התורף כל אות בבואה שלו קיימת עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג בדבר הגט שבתיבת היום נמשך כעין קו דק ומחבר ראש הוי"ו למ"ס סתומה ואמנם ניכר שאינו מן הדיו רק מפסולת הנייר כתב לא ידעתי בזה שום חשש כיון שהקו הזה אינו דיו רק מן הנייר בעצמו ולמיחש שמא לא מועיל כתב עליו ששחור בלא"ה ולהיות כדיו ע"ג דיו ע' בחבורי נו"ב סי' פ"ה ותראה שאין זה חשש עכ"ד. אותיות דבוקות. כתב בס' ג"פ ס"ק כ"ד וז"ל בענין דיבוק האל"ף והפ"א וצדי"ן ושיני"ן שנדבקו היודין שלהם לאותיות עצמן במקום אחר מלבד מקום דיבוקן נשאל דלב"ח סי' א' לענין ס"ת והשיב דהר"ר מנחם כתב דוקא כשנדבקה באות אחרת אבל אם דבוקה בעצמה כל שלא נפסדה צורת האות כשרה וכ"נ מדברי הרמב"ם והוא ז"ל מסיק דצריך תיקון גם כתב שם כי יש קצת דבוקים אפי' שיהיו באות עצמה משנים קצת צורת האות כגון נדבק רגל הקוף וכן ראש אמצעי של השין למעלה או י' הפ"א למטה וה"ה ראשי העי"ן או הצד"י הרי נשאר חלק שבפנים סתים מכל צדדיו צריכין תיקון ולא בגרירה לבד אלא שיגרור קצת מהאות באופן שלא ישאר שמה עליה ויכתבנה אח"כ כי היכא דלא להוי חק תוכות כו' עכ"ל ועמ"ש לקמן ס"ח ס"ק י"ג: דאין להפריד. עבה"ט ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שכ' דנ"ל שגם רמ"א בהגה לא מיירי אלא כשיש שעת הדחק לכתוב גט אחר אם לא בהוצאה מרובה כגון שהסופר והעדים נחוצים לדרכם ומהעיכוב יגיע להם הפ"מ וכה"ג שא"א לכתוב אחר אלא בדוחק והפ"מ אזי יש לתקן כו' שכ"ה משמעות הלשון שע"י הדחק טכ"פ אפשר לכתוב גט אחר. אבל כשא"א כלל לכתוב גט אחר היינו מקום עיגון שהתיר רמ"א בהדיא בד"מ וכ"כ הלבוש. ואתי שפיר דל"ק קושיית הב"ש מסעי' ט"ז בהגה וע"ז סמך רמ"א ולא הוצרך להזכיר זה בס"ו עכ"ד ע"ש עוד וע' בס"ק שאח"ז: בשעת הדחק לתקן. עח"מ וב"ש שתמהו בדברי כרב בהגה והובא קצת בבה"ט סק"ז והסכימו לדינא דבשעת הדחק ועיגון או שכבר ניתן כשר אפי' בלא תיקון רק יותר טוב שיתקן ואפי' ע"י אחר מפני מראית עין וכשהבעל או הסופר שהוא שליח הבעל כאן אפי' בלא עיגון כשר לתקן כשעדיין לא חתמו העדים ע"ש ועיין בס' תו"ג שכ' דנראה לו שגם דעת הרמ"א ז"ל כן הוא רק שיש ט"ס בדבריו וחסר תיבת או וכצ"ל ויש מקילין בשעת הדחק או לתקן קודם שיחתמו כו' פי' דבשעת הדחק כשר אפי' בלא תיקן או אפילו שלא בשעת הדחק יכול לתקן קודם שיחתמו כו' (וע' בס"ק שלפ"ז) וכ' עוד דבמקום שיש פסול גמור כגון שיש יתור אות בתורף אינו מועיל לגרור האות ע"י אחר אפי' בשעת הדחק דכיון שהגט בכה"ג הוא פסול גמור א"כ לא עשה הסופר שליחותו כלל דהא מה"ט מותר הסופר לכתוב גט אחר כמבואר בסי' קכ"ב והוי כאלו כל הגט נכתב שלא בשליחות וכשמחקו אחר הוי ככתבו אחר שאינו שליח הבעל. אבל כשמגררו הסופר בעצמו אין בו פסול רק משום שיש גרר בגט והוי כנכתב ע"ד שיכול לזייף וכשר ע"י ע"מ במקום עיגון כגון בעוזב דת וכה"ג שאין שהות לכתוב אחר דאפי' בתפילין מהני גרירת האות להכשיר ואין לומר בזה דהוי כחק תוכות כיון דע"י גרירה לתקן התיבה דזה אינו דדוקא באות שייך לומר כן ולא בתיבות ע"ש וכ"כ בג"פ ס"ק ל"ו ע"ש: לזיין האותיות כ' בס' ג"פ דה"ה דאין עושין חטוטרת בחי"ת וכ"כ במהרי"ק שורש ע"א ע"ש וכ"כ בסדר מהר"ם אות פ' ע"ש: מוחי' ובידו. כתב הב"ש הטעם משום לעז גיטין הראשונים. ודוקא דבר שאינו אלא חומרא בעלמא חיישינן משום לעז וע' תה"ד סי' רל"ב ע"ב. ועיין בס' ג"פ ס"ק ל"א כמה חילוקים בענין זה דאין מוציאין לעז על הראשונים וע' עוד בתשו' מהרי"ט ח"א סי' פ"ו מ"ש בזה. ועיין בס' טיב גיטין בליקוטי שמות סק"ז (ויובא קצת לקמן סי' קכ"ט סי"ד ס"ק ל"ו) שב' דנראה פשוט דלא שייך הוצאת לעז על גיטין הראשונים כ"א בדבר שהוא נוהג בכל גיטין הניתנין שם כגון בשם העיר או בנוסח גופו של גט אבל בשמות האיש והאשה דכל גט הוא ענין בפ"ע כו' אין בזה משום מוציא לעז ע"ש. ועיין בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"א שכ' דלא אמרו אתה מוציא לעז על דורות הראשונים אלא בדבר של אישות לפי דהבאים מזרעם אשר הם אתנו יהיו פגומים אבל בשאר איסורים לא אמרינן כן דמאי דהוה הוה ע"ש והבאתי דבריו אלו ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' רי"ד סק"ד ושם העירותי ע"ז דבמג"א סי' ל"ב סוס"ק מ"ח לא משמע כן ע"ש. ועיין באה"ט לקמן סי' קכ"ח ס"ק י"ג: טפת דיו. עבה"ט והוא לשון הב"ש. ומ"ש משמע מדאורייתא בטל. עיין בס' ב"מ שהאריך בזה ומסיק דהעיקר נראה כהרשב"א ומשמעות רוב הפוסקים דכל שנעשה ע"י כתיבה אף שנעשה בפיסול עכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות מדרבנן ע"ש. גם בג"פ באמצע ס"ק ל"ח נראה דעתו כן ושלא כדברי הרד"ך סי' א'. והזכיר שם דגם הר"י בן חביב ובנו הרלב"ח בתשובה סי' א' נראה דעתם כן דכל כה"ג אינו אלא מדרבנן משום לתא דחק תוכות וגם מדברי הסמ"ג וסה"ת בהלכות תפילין משמע כן ע"ש. ומ"ש עוד אפי' אם נפל ט"ד אחר שנגמר האות. ר"ל לאפוקי מדעת הכלבו וסמ"ק שהובא בב"י דס"ל שאם נפל דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש ע"ש. ועיין בס' ג"פ ס"ק ל"א כתב ג"כ דנקטינן כשיטת רוב הפוסקים החולקים על הסמ"ק ומ"מ כתב דאם נתגרשה בגט זה שאירע כן דמנינן לה כספק מגורשת. גם נ"מ לעשות סניף מסברת הסמ"ק וסייעתו כגון שנדבקו האותיות עצמן עם היודין שלהן כגון האלף והפ"א וצדי"ן ושיני"ן מלבד מקום דיבוקן דאיכא פלוגתא דרבוותא אם צריכין תיקון כמ"ש לעיל (הובא בדברינו לעיל ס"ו סק"ח) אם אירע דיבוק זה אחר כתיבת האות כתקנה וגרר הדבק בלבד הוי כס"ס ויש לסמוך על סברת הסמ"ק וסייעתו במקום עיגון ושעת הדחק וכן יש ללמוד מדברי הרלב"ח סי' א'. גם נ"מ מסברת סמ"ק וסייעתו בנדבקו אותיות זו עם זו דכבר נתבאר בסעיף ו' דמדינא אין דיבוק אותיות פוסל בגט אלא שנהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל א"כ אם הדיבוק יהיה מלמטה יש להקל בשעת הדחק משא"כ אם הוא מלמעלה אין להקל רק בדיעבד מקום עיגון גדול עכ"ד: ומ"ש עוד ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה. ר"ל לאפוקי מדעת הלבוש שכ' דאם נפל אחר שנתייבש האות ונטל הדיו כשר ע"ש. ועיין עוד בב"ש שכ' דבסדר מהר"ם מפרש דברי הלבוש דכוונתו אם נפל ט"ד על האות ולא נתפשט כלל כו' ועמ"ש בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות פ"ז ומ"ש עוד מיהו במקום עיגון כו' אפי' טעות גמור יוכל לגרד כו' עד וכ"פ הט"ז. עיין בט"ז ס"ק י"ז שכ' בזה דמדינא כשר לכתוב על המחק ברוצה לסמוך על עדי מסיר' להביאם לפני ב"ד רק דלא נהיג כן משום לא פליג ובמקום עיגון אין לחוש ובפרט לפי מנהגינו ליקח הגט אחר נתינתו ולקרוע אותו שלעולם לא יבא הדבר לסמוך על עידי חתימה ושברא זו ראיתי בת"ה על מידי אחרינא עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד ובחתימת העדים מותר אפי' לכתחילה למחוק כל האות כו' מבואר דדוקא לכתוב על המחק שרי אבל חק תוכות פסול גם בחתימת העדים וכן איתא להדיא בט"ז שם וכ"כ בתשו' מהרי"ו סי' כ"ז ע"ש. ועיין בב"ש לקמן סי' ק"ל סק"ך מבואר דאם אירע חק תוכות בשם אבי העדים כשר במקום דחק ועיגון ואם אירע במלת עד כשר אפי' בלא דחק ועיגון ע"ש. ובג"פ לעיל ס"ק י"ח מבואר שדעתו דבשם אבי העדים יש להקל ג"כ אפי' בלא דחק ועיגון ע"ש. ומ"ש עוד ואם כבר חתמו כו' עמ"ש בזה בביאורי לסג"ר אות פ"ז. ומ"ש עוד הבה"ט ואם נפלה טפת שעוה כו' יוכל לגרר השעוה כו' ע' בס' ג"פ לעיל ס"ס קכ"ד שחוכך להחמיר אפי' אם הסיר השעוה דאפשר דמיא לחק תוכות ע"ש אך בס' גט מקושר בקו"א אות ט' חולק עליו ודעתו דאף בלא העביר השעוה כל שאפשר להעבירו כשר אלא דבזה צ"ע למעשה אך בהעביר השעוה יש להכשיר בפשיטות ע"ש: תוך האות. כ' בס' ג"פ ס"ק ל"ב וז"ל משמע לי דמאי דנקט בתוך האות היינו למעוטי נפלה הטיפה ע"ג האות ואינה נוגעת בגוף האות דיכול למוחקה כו' אבל כשנפלה בתוך האות בין נוגעת בין אינה נוגעת בצדי האות הדבר תלוי אם האות ניכרת ע"י קריאת התינוק יכול לגוררה ואם אינה ניכרת א"י לגוררה דהוי חק תוכות כו' עכ"ל ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ז בשם אא"ז ז"ל: חק תוכות. עיין בס' ג"פ ס"ק י"ח שכ' דהא דפסלינן חק תוכות בגט דקדק מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט מדברי הרשב"א ומהרי"ק שורש ע"א דהיינו דוקא בתורף אבל בטופס לא כו' וע' לקמן סי"ו בהגה ומ"ש שם. וכ' עוד בס"ק כ"ה דבסדר גט דהר"י מינץ סי' פ"ה כתב וחק תוכות דפסול לא מהני בי' העברת קולמס ע"ש ובס"ק ל"ג הביא דכ"כ בסה"ת סי' ר"ה ובהג"א פ"ב דגיטין (גם המג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו כתב כן) והוא ז"ל כ' על זה דמדברי התוס' פ"ב דגיטין דף י"ט בד"ה דיו ע"ג דיו משמע מדבריהם היכא שהכתב השני מתקן כלום חשיב כתב וא"כ יש לדון דהעברת קולמס ע"י חק תוכות משוי לי' חק יריכות וע' לקמן סי' קל"א ס"ה דהעברת קולמס לשוויי' לשמה אינו גט וי"א דחוששין לו וא"כ יראה דה"ה לענין העברת קולמס לשווי' חק יריכות דחוששין לו עכ"ד ועיין בס' בית מאיר שכ' אילו הייתי כדאי לחלוק מסברא הי' מסתבר לי דאפי' למ"ד דהעברת קולמס לשמה אינו מועיל מ"מ העברת קולמס על ח"ת מהני דזה הוה כאילו כותב על נייר חלק עש"ב: ויש מחמירין. עב"ש ס"ק י"ב שכתב בסדר מהר"ם (אות פ"ז) מחמיר בזה אם הוא בתורף אפי' במקום עיגון אבל לא משמע כן במהרי"ק כו' ועיין בג"פ ס"ק ל"ז כתב ג"כ דבמקום עיגון ושעת הדחק אפי' לדעת מהרי"ק יכול למחוק טפת הדיו ואפי' אם הטיפה נוגעת בצדי האות אם תינוק קורא אותה כתקנה יכול לגרור הטיפה ולא הוי חק תוכות. וע"ש עוד שכתב בנפלה ט"ד ולא נשתנית צורת האות וקודם שיבלע הדיו בקלף ובנייר קדם הסופר ומצץ הדיו בלשונו וקנחו מע"ג הגט ואינו ניכר שהי' בו מחק מסתברא דבזה יש להקל כיון דאפי' אם נתייבשה שם הטיפה לא הי' משנה צורת האות ומיתר מן הדין למוחקה אפי' בסכין אלא דמשום חומרא אין מוחקין בסכין כיון דניכר המחק בכה"ג אין להחמיר כיון שאינו ניכר המחק וכ"ש אם נפל מי עפצא. או מי קאפ"י על הגט ועשה בו כתמים כתמים דאין לפוסלו כיון שהאות ניכר ומיהו בנפל דיו ממש על תיבה אחת או אפי' אות אחת מן התורף או בטופס ומשנה משמעות הגירושין ואם הי' מתייבש שם הדיו הי' משחית צורת האות אלא שקדם הסופר וקנחה בלשונו נ"ל דפסול והוי חק תוכות כו' ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק ז': ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב ס"ס מ"ז בדבר הגט שהובא ע"י שליח ממרחקים והי' שם האשה שאשה והי' שני נקודות בתוך הה"א של שאשה וניכר שע"י שהי' מונח הגט בכפליו והי' מגיע רגל האל"ף של השאשה בתוך חלל הה"א וע"י לחליחית הדיי נדבק מרגל הא' לתוך הה"א ונראה כמו שני יודין בתוך חלל הה"א וכתב הנה בסי' קכ"ה ס"ח מבואר אם נפלה ט"ד בתוך האות כו' ויש מחמירין אפי' האות ניכר ופי' הב"ח לא מבעיא אם נקראת עתה בשם אחר כגון שנפל בתוך ב' ונעשה פ' אלא אפי' לא נעשית אות אחר כו' אך נראה דהתם מיירי שלא נשתנה צורת האות אבל מ"מ מדובק הטיפה לגג של מעלה או לירך מן הצד משא"כ בנ"ד שאינו מדובק רק הנקודה יתיר' הוא בתוך הה"א אפשר דכ"ע מודו דימחוק היתרון ולא הוי חק תוכות וע"כ כן הבין גם הח"מ ס"ק י"ב דקשיא לי' אם הכוונה להחמיר לכתחילה לא הי' צריך לכותבו כו' (כמו שהובא בבה"ט סק"י) ואם איתא שדעת מחמירין אלו אפי' אם נפלה טפת דיו באמצע חלל האות כגון בבי"ת או בה"א ואינו נוגע להצדדין א"כ מאי קשיא לי' מנגיעת האותיות דהתם נוגעין ופוגעין והכא הטיפה אינו נוגע לשום צד אלא ע"כ שדעת מחמירין אינו אלא בנוגע הטיפה לגג האות או להצד ומ"מ צורת האות ניכר אבל אם אינו נוגע לשום צד כ"ע מודו דמותר לגרור וכ"ש במקום עיגון דיש לסמוך על המקילין אפי' אם נוגע לצד האות ואינו מכסה האות לגמרי וא"כ בנ"ד פשיטא דיש לסמוך במקום עיגון עכ"ד ע"ש וע' לעיל ס"ק י"ד וגם בס"ק שאח"ז ועמ"ש לקמן סט"ז ס"ק: האות ניכר עבה"ט בשם ח"מ. שהקשה כו' ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה שכ' (אחר שביאר שם דאם נפל ט"ד על קלף חלק וכתב עליו בדיו המשחיר יותר מקרי כתב הובא לעיל ס"ו סק"ז) וז"ל ולדידי לא קשיא דשם מן הדיו עצמו שנכתב האות נגע באות אחר א"כ מה בכך שהאות ניכר מ"מ אינו מוקף גויל ולכתחילה אנו מחמירים בגט כמו בתפילין וס"ת אבל בכאן נפל טפת דיו וכיון שהאות ניכר א"כ בודאי דיו של האות משחיר טפי ולכך ניכר ממילא אינו מפסיד מה שיצא מן הטיפה על הגויל המקיף שגם במקום הטיפה מקרי גויל נגד שחרות האות וא"כ אין מקים להחמיר מצד שאינו מוקף גויל וקמ"ל רמ"א שאעפ"כ מחמירין לכתחילה. ובלא"ה לא ידעתי מה תמה הח"מ והלא לפי שני התירוצים שכ' הב"י בא"ח סימן ל"ב על הא דמכשירין בניקב ע"ש כאן בנפל טיפת דיו ואינו מגיע עד אות אחר וגם נעשה אחר שכבר נכתב לשני התירוצים לית בי' חששא משום היקף גויל וקמ"ל רמ"א דאעפ"כ יש להחמיר לכתחילה עכ"ד ע"ש: ונמשכה ידו ונסתמה. מלשון זה משמע דדוקא בכה"ג שלא היה למ"ם זו שעת הכושר שקודם שסילק יד' ממנה נסתמה אולם בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח לא נקט כי האי לישנא דשם כ' בזה"ל מם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה כו' משמע מל' זה דאע"פ שהי' לה שעת הכושר ושוב נסתמה נפסלה למפרע וא"י לגרור הדבק דהוי חק תוכות ועיין בג"פ ס"ק ט"ל מ"ש בזה. ועמ"ש לעיל ריש סק"ו: ונסתמה. עיין בס' ג"פ ס"ק מ"ב מה שכ' בזה ומסיק וז"ל ולענין הלכה יראה לי דאם כתב מם פתוחה במקום סתומ' או סתומה במקום פתוחה וכן שאר אותיות מנצפ"ד בתורף הגט הוא פסול ולא תנשא בו ובטופס בדיעבד יש להכשיר וכמ"ש הרמ"א לקמן סי"ו בכתב אל"ף למ"ד של ישראל ביחד כו' ואפי' בתורף אם יהי' עיגון גדול או בדיעבד שכבר נשאת אפשר דיש להקל כו' עכ"ל ע"ש: לשרטטו. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' פ"ז שכ' ומה שהסופר כתב בגט שורה אחת מקצת רחיק מהשרטוט ונתעקם קצת למטה לא מצינו בזה שים קפידח כו' ע"ש. ועיין בפ"ת ליו"ד סי' רע"א ס"ק י"ג כתבתי בשם תשובת רדב"ז החדשות סי' קנ"ו על מה שנהגו הסופרים לכפול הנייר שכותבין עליו הגט במקום שרטיט וכתב דאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט סגי בהכי דמה לי שישרטט בקנה או בכל דבר העומד וניכר דהטעם הוא כדי שיהא כתיבה ישרה והא איכא ע"ש. וכעת ראיתי בס' ג"פ ס"ק מ"ד כ' ג"כ דנתפשט המנהג (במקומו) שכופלין הנייר במקום שרטוט. וצריך שגומת חריץ הנפל תהי' לצד חוץ ויכתוב הגט בצד גובה הכפל ע"ש: לעשות שיטה י"ג. כתב בס' ג"פ ושרטוט שטה י"ג עושה ג"כ הסופר כך ראיתי נוהגין אמנם יראה לי דטוב שיעשו אותה העדים דהיא לצורך חתימתן ויעשו אותה קודם שיכתוב הגט עכ"ל: שבא מארץ רחוקה. עיין בתשו' פרח שושן כלל א' ס"ס ב' שהביא דכ"כ בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' ה' דכל היכא דהשיירות מצויות לא מקרי שעת הדחק וכ"כ בת' הרד"ך סוף בית ג' מיהו בתשו' הריב"ז סי' ש"מ כתב דהאומר דהיכא שהמקום קרוב והשיירות מצויות אין כאן חשש עיגון כלל קרוב בעיני שזה טעות בדבר משנה דתנן המביא גט ממדינה למדינה במ"ה צ"ל בפ"נ ובפנ"ח כו' ואמרינן עלה ובדין הוא דלובעי תרי אלא משום עיגונא אקילו בה רבנן כו' אלמא דאפי' ממקום קרוב איכא למיחש לעיגונא דלא נתני דבריהם לשיעורין כו' וטעמא דמסתבר הוא דמאן לימא לן שבעוד שחוזר הגט לא ילך הבעל למ"ה או יבטל השליח או ימות ואין שליט ברוח ואין שלטון כו' ע"ש. שוב ראיתי בס' ג"פ ס"ק ע"ט הביא ג"כ דברי הרדב"ז הנ"ל וחולק עליו ומסיק דאין לסמוך ע"ז להקל ולומר דהשתא בכל אתר יש עיגון דבכל דוכתא דשיירות מצויו' לאו מקום עיגון חשיב וכן העלה הרב מהרד"ך כו' ע"ש וגם בסי' קכ"ו ס"ק ס"ה הזכיר קצת מזה ע"ש. ועיין בס' בית מאיר ס"ו כתב דמה שהשיב הג"פ על ראיית הרדב"ז הנ"ל אינו מובן כו' (גם אני בנ"צ כתבתי לתמיה על הג"פ בזה מצד אחר) אך לדינא יפה כיון הג"פ דכן פי' רש"י להדיא דף י"ט בשעת הדחק שהלך זה לדרכו או נישת ומתקנת נאמנות השליח אין ללמוד כלל דמשום עיגון קל האמינוהו ותדע שהרי אף בהבאת גט שחרור נאמן כו' אבל לענינים אחרים צריך שעת הדחק ממש עכ"ד ועמ"ש לעיל סי' מ"ב סק"ו: כחצי אצבע. כ' בס' ג"פ ס"ק נ"ה וז"ל כלומר שלא יפחות משיעור גליון זה אבל ודאי אם ירצה להניח גליון מן הצדדין ביותר משיעור זה הרשות בידו עכ"ל. ובסדר מהר"פ בסג"ר אות ס"ח לא כתב כן: יתר על רחבו. עבה"ט ובתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ג כתב דאם לא נכתב ארכו יתר על רחבו אינו מעכב כנל ומגרשין בו לכתחלה. וע"ש עוד שכ' דהסופרי' רצו לשנות המנהג בארכו יתר על רחבו מפני הלשון שמצאו בס' כל בו שכ' ונקרא ארכו דרך כתיבתו והבינו הם דכוונתו לאורך השיטות והוא ז"ל ביטל דבריהם והחזיר הדבר למנהג הראשון ושגם הכלבו כוונתו כך דדרך כתיבתו היינו שכותב מלמעלה למטה שטה אחר שטה ע"ש. שיצא לחוץ פסול. עבה"ט ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ב כ' שזו חומרא יתירה היא ובטופס לא מיפסיל בהכי ובתורף פסלינן אם מה שהוא חוץ לשטה בגליון אם המחק מפסיק משמעות מה שהוא תוך הגט ע"ש (והובא ג"כ בב"י) ובג"פ ס"ק נ"ט נראה דעתו דבתורף בכל גווני יש לפסול ובטופס יש להקל בזה אם אינו משנה משמעות מ"ש בתוך הגט כו' ע"ש. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף ק"כ כתב דמעשה הי' שכ' שתי תיבות חוץ לשיטה והי' בטופס הגט ועדיין לא ניתן והסכימו הרב מהר"י זיין ומהר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר. כ"כ הרב חיים שאול ח"א סי' ט"ל אות ה' וכ' עוד אם הניחו חלק בצדו בסוף השיטה כדי לכתוב ב' אותיות יטייטו שם כזה וכן נעשה מעשה ב' פעמים פה עה"ק. הרב מזבח אדמה דף מ"ז ע"ב עכ"ל. ולא ראיתי נוהגין כן: שום טשטוש. עבה"ט יעיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה על דבר הגט שהובא ממקום רחוק ע"י שליח שני ששלחוהו ב"ד שקבלו לפניהם מיד שליח ראשון ומחמת שנפל השליח השני למים דרך הלוכו נטשטש הקלף (בקצת מקומות) גם במקום הכתב ונעשה כדבר שיכול להזדייף ויש לחוש שמא הי' בו תנאי. וכ' דמה שעלה על דעת השואל שהשליח נאמן כשם שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח זה אינו דבשלמא קיום הגט הוא מדרבנן אבל להעיד שלא הי' בו תנאי צריך ב' עדים מן התורה דהוי דבר שבערוה וגם איתחזק איסורא ואין לו' דכשם שקיים שטרת דרבנן מטעם דלא חציף אינש לזייף ה"נ מה"ת לא חיישינן שמא הי' תנאי ומחקו דאין לך זיוף גדול מזה וג"כ השליח נאמן זה אינו דלאי בכל מילי אמרי' לא חציף אינש לזייף דדוקא לזייף חתימת יד עדים לא חציף אבל מידי אחרינא חציף וראיה מש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג. ואמנם ההיתר השני שכ' השואל כיון שיש ביד השליח הרשאה ובאם יש איזה תנאי מזכירין אותו בהרשאה כמבואר בסי' קמ"א סעי' ל' בהגה כיון שלא נזכר שום תנאי בהרשאה מכלל שלא הי' תנאי בגט והוי נמו עדי מסירה בפנינו דמה לי עדי מסירה שמסר הבעל לאשתו ומה לי ע"מ שמסר הגט לשלוחו ואף דבכ"מ ההרשאה הוא לשון עדים ויש לחוש אולי לא גמירי לכתוב בהרשאה התנאי שהי' בגט והדיינים אינם מקיימים רק החתימות וא"צ לקרות ההרשאה (כדאי' בכתובות דף ק"ט ועמ"ש בסי' קמ"א ס"ל ס"ק) מ"מ בנ"ד שזהו שליח שני שהוא שליח ב"ד ובידו הרשאה מהב"ד וכיון שלא נזכר בהרשאה שום תנאי מכלל שלא היה תנאי בגט ע"כ דברי השואל. זה ההיתר הוא נכון רק שצריך לחקור במקום הכתיבה על מנהגם שם אם זהירים בזה בכל הרשאות להזכיר התנאי (כי דבר זה אינו מעיקר הדין ואולי אינו נוהג בין חכמי ספרדים שהוא מקום הכתיב' (ואם כי יש לפקפק ע"ז מחמת דברי הב"י בסי' קכ"ד (הובא בבית שמואל שם סק"ג) ולפי דבריו שם אינו מועיל רק מ"מ לפנינו אבל כתב מע"מ שנמסר לפניהם בלי תנאי לא מהני כו' מ"מ לדינא שפיר קאמר הרב השואל ודברי הב"י שם אמורים בגט שנכתב מתחילה ע"ד המזדייף שודאי יש בו ריעותא מתחילתו אבל בגט שיש בו טשטוש כיון שיש לתלות הטשטוש ע"י מים שנפל בהם אין כאן ריעותא למיחש למזוייף ואף שזה עצמו הוא ריעותא כיון דנפל איתרע מ"מ לא מגרע ריעותא זו אלא בשט"ח למיחש לפרעון או כתב ללוות בניסן כו' ולכן שפיר פסק הרב השואל להכשיר גט הזה עכ"ד: גם בתשו' ב"ח החדשות כו' צ"ג שאלה היוצא בה בגט שהובא ע"י שליח ונתלחלח מיניה ובי' עד שתיבת משה מן כדת משה וישראל נדחקה ונרשמה למפרע על תיבת כדת למעלה וגם שין של ישראל תוך האלף מאותה תיבה וגם הא' של להתנסבא נדחקה ונרשמה כמין יוד בשטח של עצמה עד שנרא' כשני יודין בתוך דלי"ת. אחד בדיו והשני ברשימה. ומזה נראה שלא היה הגט יבש בשעת חתימת העדי' ובשעה שמסרו ליד השליח שאז מקפלין הגט צד א' על חבירו להניחו כאגרת והו"ל כתב שיכול להזדייף והשליח אמר שנתלחלח הגט בדרך. והאריך ג"כ לבאר דאין השליח נאמן ע"ז דאין להכשירו כ"א ע"י עדי מסירה שיאמרו בפנינו נמסר הגט ולא היה בו שום תנאי. ושוב כתב דאחר זה כמו ג' שבועות הושב ב"ד על כך וגבו עדות מאנשים שהיו שמה בעת מסירת הגט שלא היה בו שום תנאי והאריך אם להכשיר הגט ע"פ עדות זו נהי דאין לפסול העדות מצד שהיה עד א' אשתו רביעי ברביעי עם המתגרשת ומנהגנו להחמיר לכתחילה אפי' במחותנים קרובים שנתרחקו (ע"ל ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"א בהגה) דז"א אלא לכתחילה שמא יבואו לטעות אבל בנד"ז דליכא עדות אחרים הו"ל כדיעבד מ"מ יש לדקדק בהא די"ל דדוקא ע"מ שנתייחדו בשעת נתינת הגט הם כשרים להעיד על מסירת הגט ולא אלו האחרים שהיו במעמד ההוא ולא נתייחדו כו' ומ"ש באורך ועמ"ש בביאור סדר גיטין בסג"ר סוף אות פ"ז: שאין הדיו. כ' בס' ג"פ ופירש הדיו עובר עליו כתב הר"י איסכנדרי הובא בב"י א"ח סי' ל"ב דנקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים אינו נקב כותבין ע"ג אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים ודאי נקב הוא. ויראה לי דאם אות זו שכתובה על הנקב ונראית חלוקה לשתים היא בתורף הגט יש לפסול אבל בטופס יש להקל וע' סי' קכ"ו סמ"ט עכ"ל. ועיין בת' ב"ח החדשות סי' צ"ג שכ' וז"ל ומה שנכתב תיבת יתיכי על מקום נקב נראה דגם בזה אין מיחוש מאחר שחומר שטח האות הוא עב ורחב ונשאר מצד הנקב כשיעור רוחב אות כו' ומה שהנון של שבוקין נפסקה באמצעה מאחר שהוא במקום טופס אין להקפיד ומכ"ש כשהתינוק דל"ח ול"ט קורא אותו נו"ן כשמכסה את החצי הנפסק שלמטה כו' עכ"ל: וי"א דבמקום עיגון. הנה כאן הביא הרמ"א ז"ל ב' הדיעות בלי הכרעה אך בסי' קכ"ו סמ"ז שסתם מרן המחבר כדעת המכשירין אפי' בתורף במקום עיגון והרמ"א שתק שם משמע שכן דעתו ג"כ. ועב"ש שם וכאן דנראה לו שגם במקום עיגון אין דעת הרב"י להכשיר רק בדיעבד שכבר ניתן הגט ע"ש. ועיין בתשו' פרי תבואה סי' ס"ב בגט שהובא ממרחקים יותר ממאה פרסאות ובתיבת גבר דיתיצביין לא היה נוגע באות ג' של גבר היוד דלמטה בגוף הויו של הגימל וכן בהרי את מותרת לכל אדם בתיבת אדם לא הי' נוגע היוד עליונה בגוף האל"ף וכתב דלכאורה יש כאן מקום להחמיר לפ"ד הב"ש שגם במקום עיגון אין להכשיר רק בדיעבד שכבר ניתן הגט ואף דכ"ז אינו אלא בתורף ודעת הרמ"א בסי' קכ"ו ס"א דהא"מ אינו תורף רק הוספה הא כתב הב"ש שם סק"ג דבש"ס משמע הא"מ תורף הוא ועוד דגם דעת הרמ"א הטעם הוא מאחר שכותבין להתנסבא לכל גבר דחשיב כמו האמל"א וא"כ בנ"ד דגם תיבת גבר אין הגימל נוגעת ביוד י"ל דממ"נ הוי כאן ריעותא בתורף. אך מ"מ יש להקל די"ל דסגי נמי באם כותב להתנסבא לכל די תיצביין אע"פ שאין כותב תיבת גבר כלל וא"כ לא הוי בנ"ד ריעותא בתורף כלל (אף לדעת הב"ש כי גם בתיבת אדם י"ל כן ועמ"ש לקמן סי' קכ"ו סמ"א ס"ק) אלא דיש לפקפק ע"ז מתוס' מגילה ט' ד"ה בשלמא שכ' בשם רש"י דדבר שנכתב שלא כהוגן גרע טפי מאילו לא נכתב כלל אך אף אם נאמר דהוי ריעותא בתורף נ"ל להקל במקום עיגון אע"פ שלא ניתן הגט עדיין ודלא כב"ש דהא לא מצינו מאן דמחמיר בזה אלא התה"ד שיצא לו כן מדברי הרא"ש סוף גיטין כו' לבד דהוכחתו מדברי הרא"ש אינו מוכרח הנה מדברי הרא"ש עצמו בתשובה כלל מ"ה סי' י"ג משמע להדיא דיש להכשיר במקום עיגון אף שלא ניתן עדיין כו' ע"ש ועיין בס"ק ל' וגם מ"ש לקחן סימן קכ"ו סמ"ז ס"ק: ואם הוא בתופס הגט. עיין בס' תו"ג שכ' דבזמן הגט אף שהוא מהתורף מ"מ נראה דאין פסולים שבסימן זה פוסלים בו דהא מבואר בסי' קכ"ו סכ"א דאפילו דילג תיבה שלימה כל שהטעות מוכח אינו פוסל וכן מבואר בב"ש שם סק"ל דאפי' חסר ר' של רביעי כו' ונגיעה לא גרע מחסר אות וכן בטעות במקום עמידה כיון דמוכח מתוכו המקום כשר ע"ש: בטופס הגט כו'. עיין בתשו' גבעת שאול סי' ל"ב במעשה בגט שהובא ע"י שליח וכאשר ראוי ב"ד הגט מצאו שהמ"ם פתוחה של כדת משה לא היה היוד שעליה נוגעת בגוף האות כזה ותינוק דל"ח ול"ט קרא אותו יפה ונשאל אם ליתן הגט לכתחילה והשיב כיון דאפשר לבעל לצוות לכתוב גט אחר ולשלוח עוד ולא הוי מקום עיגון ודאי דאין ליתן הגט לכתחילה דמ"ש הב"י בזה בסימן קכ"ו שאם הוא בטופס פשיטא דכשר וכן מ"ש הרמ"א כאן ואם הוא בתופס אפי' בלא עיגון יש להקל זה קאי אדיעבד דכבר ניתן הגט אבל היכא דעדיין לא ניתן הגט אין להקל רק במקום עיגון ובתשו' עה"ג סימן מ"ם נראה מלשונו דספוקי מספקא ליה בזה (יובא לשונו לקמן סימן קכ"ו סמ"א ס"ק) ולדעתי פשוט דאין להקל בזה כלל רק היכא דכבר ניתן הגט או במקום עיגון והאריך בזה ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ח. אם הוא בתופס. עבה"ט מ"ש ונן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בתורף דהרי ניכר לתינוק שהוא ב' תיבות וכמ"ש בפ"ת ליו"וד סימן ער"ד סק"ג בשם ס' בני יונה שנסתפק בזה לענין ס"ת ע"ש: היה קוצו של יוד. עבה"ט. ובב"ש כתב עוד' וז"ל עי' בת"ה סימן ר"ל רל"ו בענין קוצו של יוד ויש לזהר בזה ובסדר מהר"ם. (אות פ"א) מחמיר בזה עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן קי"ג שכתב להשואל ועל דבר החשש שאין להיודין קוצין השמאלים לא העליון ולא התחתון. דעת הסדר גיטין ידוע שמחמיר בזה אפילו במקום עיגון עכ"פ לתקנה כוד. והנה דעת המג"א בסימן ל"ב ס"ק כ"ט הוא להכשיר שהרי כתב בפירוש שאפילו בלא קוץ מקרי יוד (עט"ז בא"ח סימן ל"ו) וכן דעת רמ"א באה"ע סימן קכ"ה סט"ז וממנו הביא המג"א ראיה והב"ש ס"ק כ"ח אף שמסיים שבסדר מהר"ם מחמיר בזה מ"מ נראה דעתו להסכים לדברי רמ"א וממילא מוכח שאף בלא הקוץ מקרי יוד ולא הביא דברי סדר מהר"ם אלא להזהיר לכתחילה. והח"מ בס"ק ל"א שהשיג על הרמ"א מ"מ מסיים אם לא במקום עיגון. ואף שהפר"ח כאן ס"ק כ"ט מסיק דאפילו במקום עיגון אין להקל לפי שיש כאן שינוי צורת אות. לא שהפר"ח סובר דלא מקרי יוד בלא הקוץ אלא שהוא אזיל לשיטתו בס"ק י"א דגם דיבוק ע"י תג מקרי דיבוק מאות לאות וא"כ ה"ה נמי לדידי' באות עצמו שדבוק ע"י תג לא מהני גרירה כו' וכיון שמהרא"י בסי' ר"ל ורל"ו משמעות דבריו שאף ר"ת עצמו שסובר שקוצו של יוד שאמרו בגמ' שמעכב הוא החחתון שבצד שמאל היינו דוקא בתפילין ולא בגט לכן במקום דחק גדול וחשש עיגון כזה יש להקל. באופן שבודאי היה ראוי עכ"פ לתקן תחילה כדעת הסדר גיטין אלא שמעלתו כתב שהנייר שפל מאד ויש לחוש שלא יתקלקל לכן דעתי שהשליח ימסור הגט כמו שהוא ואח"כ יקחנו ממנה ואז יצוה מעלתו לסופר אומן לתקנו אולי יעלה בידו התיקון כהוגן וימסרנו שליח לידה ואם יתקלקל ע"י התיקון שוב אין ברירה ונסמוך על הנתינה הראשונה (כיוצא בזה כ' ג"כ הג"פ בס"ק כ"ו ובס"ק ס"ו ובס"ק ק"ג ע"ש) ואמנם קודם הנתינה הראשונה לא יגיד כלל בפני השליח או האשה שימסרנו שנית רק וצוה ליתנו בידה בתורת כריתות כראוי ואח"כ יאמר לו שנתיישב בדעתו ליתנו לה שנית וטעמו בזה מבואר בחבורי נו"ב (סימן צ' יובא לקמן סימן קכ"ט סי"ט) עכ"ד ע"ש. ועמ"ש עוד בזה בביאור לסדר גיטין בסג"ר אות פ"א. ועיין בת' גליא מסכת סימן ז' שהאריך מאד בענין הקוצין ולקח לו דרך לעצמו מש"ב: ויש מי שאומר כו'. עח"מ וב"ש וע' בס' ג"פ ס"ק פ"ב מסקנתו לדינא בזה ועיין תשובת ב"ח החדשות סימן צ"ג תשובת גדול אחד על אודות הגט שנשלח מק"ק פראג וכתוב בו בנפש כי חסר יוד ראשונה כמנהג ק"ק פראג מקום הכתיבה. וכתב דלכאורה היה להם לכתוב מלא כמנהג מדינתינו מקום הנתינה שהוא העיקר כנראה מדברי הב"י סי' קכ"ה בישוב דברי תשובת הרא"ש וכ"פ בש"ע שצריך שיהא הגט נקרא במקום הנתינה אך אם נדקדק בזה יפה עשו והוא כשנדקדק תחילה בדברי ב"י כו' ואני אומר דלק"מ דודאי בשינוי השמות צריך תמיד לכתוב עיקר השם שבמקום הנתינה והשני בטפל בלשון דמתקרי כו' אבל לענין קריאת הגט צריך שיהא נכתב שיהא נקרא בב' המקומות מקום שיצא ומקום שהלך וכן מצאתי בתשובת מהרש"ך סימן ח' ובנדון דהרא"ש מיירי שהיה נכתב באופן שהיה נקרא במקום הנתינה שהיו כותבין נון פשוטה קצרה כמו ז' ור' בגג קטנה ובמקום הכתיבה לא היה נקרא ופסלו וכתב הטעם שצריך שיהא נקרא מ"מ במקים הכתיבה ומכ"ש שצריך שיהא נקרא היטב במקום הנתינה ומביא ראיה שחששו חז"ל לכתוב שני השמות דהיינו גם שם שבמקום הכתיבה משום לעז שלא יאמרו בני מקום הכתיבה שאין זה המגרש מכ"ש שצריך שיהא נקרא הגט לבני אותו מקום הכתיבה וידעו שנתגרשה ובתשו' הרמב"ן היה הדבר בהיפך שלא היה נקרא במקום הנתינה ופסלו ג"כ ובהכי כ"ע מ דים ובענין השמות מי הוא העיקר בודאי שם הנתינה עיקר ואידך טפל. מ"מ צריך לכתוב שניהם. ולפ"ז מ"ש בש"ע סי"ח ויש מי שאומר שאף במקום כתיבתו כו' לא יפה כתב בשם י"א דלע"ד כ"ע ס"ל הכי דצריך שיהא נקרא בשני המקומות. ומעתה בנ"ד מאחר דחיישי' לתרוויהו יפה עשו שכתבו בנפשכי חסר דא"כ נקרא שפיר בב' המקומות שהרי אף במקום הנהוג לכתוב מלא אם כתב חסר כשר (וכמ"ש בסימן קכ"ו סל"ז בהגה) משא"כ כשהוא מלא אינו נשמע שפיר לבני מקום הכתיבה עכ"ד ע"ש. ועבה"ט בסי' קכ"ט סק"א: דהיינו שימשוך. עבה"ט סוס"ק ל"ב מ"ש רק אם מקצת הגט השיטין לא היו מעורות א"צ לכתוב גט אחר כלל אפילו בלא עיגון (עי' בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ב) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג על דבר הגט שהיו בו שני שיטין שאינן מעורות וכתב להשואל כיון שהזכיר מעלתו שהוא חשש עיגון ושלעת עתה לא נודע מקומו כבר מבואר בסי' קכ"ה סי"ח בהגה שהוא כשר עכ"ל מבואר מדבריו דאפילו רק מקצת שיטין אינן מעורות לא כשר רק במקום עיגון. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"א שהאריך הרבה בענין זה ומסקנתו לדינא שבאם אפשר להשיג מהבעל גט אחר אפילו אם רק שני שיטין אינן מעורות זה בזה ואפילו אם נמשך נון או ד' משורה שלמעלה עד סמוך לשורה שלמטה הימנה רק שלא נמשך ג"כ ראש הלמ"ד משורה שלמטה עד סמוך לשורה שלמעלה יש לנו לחוש לדעת המחמירין ויש לב"ד להתאמץ ולרצות את הבעל שיתן גט אחר כשר בלי שום פקפוק אך אם הבעל יתעקש ואינו רוצה ליתן בלתי רצוי כסף אז אפילו אם הגט אינו מעורה כלל כדאי הם הב"ח והלבוש ושאר פוסקים אחרונים המקילין כו' ולכך יש להקל בשעת הדחק אף שאינו מקום עיגון כלל ע"ש. או ראש למד. כ' הט"ז ס"ק כ"א דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת או וצ"ל וראש הלמד כי תרתי בעינן ע"ש ועיין בת' תיבת ציון שם מ"ש בזה: ואם לא עירה י"א שהוא פסול. עמ"ש בזה בס' מרכבת המשנה פ"ד הל"ג הלכה י"ד. ואין דבריו נוחים אצלי בזה: דבמקום עיגון. עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג ס"ס מ"ז. לחלל ד'. עבה"ט מ"ש וה"ה בשאר אותיות אם נשתנו ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות מ"ה שכתב דהרמ"א דוקא נקט לחלל ד' אבל לחלל שאר אותיות לא פסו' בדיעבד ודלא כב"ש ע"ש ועיין במג"א סימן ל"ב סק"מ ועי' בתשו' מהר"מ מבריסק סי' ח': שנמצא קרוע. כל סעי' זה וסעי' שאחריו עיין היטב בס' ג"פ מבואר בו כמה חדושי דינים וע' עוד בפר"ח ובס' ב"מ מזה: ואם לאו אינו גט. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קפ"ה: