סיכום
התובעת השכירה לנתבע דירה בחוזה שנתי תמורת 10,000 ₪ לחודש החל מספטמבר 2018. במהלך תקופת השכירות התקיימו עבודות בנייה בבניין סמוך שגרמו נזקים לדירה, כולל חורים בקיר ורטיבויות קשות שלא תוקנו כראוי. בעקבות זאת, עזב הנתבע את הדירה במאי 2019. הצדדים הגיעו לפשרה בעניינים רבים, אך נשארה מחלוקת בדבר החזר דמי התיווך. בית הדין קבע כי התובעת עמדה בהתחייבותה להעמיד דירה ראויה למגורים, ולפיכך חייבה לפצות את הנתבע בהפחתת שכ"ד. בהקשר של דמי התיווך, בית הדין מצא כי מדובר במקרה של הפחתת חוזה ולא ביטולו, ולכן התובעת חייבת לפצות את הנתבע בחלק מדמי התיווך שהוציא.
עובדות
התובעת עמותה השכירה דירה לנתבע, בחורי ישיבה, לתקופה של שנה החל מ-01.09.18 תמורת 10,000 ₪ לחודש. במהלך תקופת השכירות התקיימו עבודות בינוי בבניין צמוד שגרמו רעש שהפריע לדיירים. קבלן הבניה פרץ שני חורים בקיר הסלון של הדירה, אשר נסתמו לאחר מספר שבועות. עם תחילת עונת הגשמים התחלו להופיע רטיבויות קשות בדירה גרמו לקילופי צבע ועובש. למרות התלונות של הנתבע ועובד התחזוקה, לא נמצא פתרון אמיתי עד סוף החורף. בתאריך 12.05.19 עזב הנתבע את הדירה. הנתבע שילם למתווך דמי תיווך עבור הסכם ההשכרה.
החלטה
בית הדין קבע כי התובעת אחראית להעמיד דירה ראויה למגורים ולא עמדה בהתחייבות זו. לפיכך, חייבת התובעת לפצות את הנתבע בהפחתת שכ"ד. הצדדים הגיעו לסכם פשרה שלפיו: עבור 10 חודשים ראשונים חייב הנתבע לשלם 6,700 ₪ לחודש (סה"כ 67,000 ₪), עבור יולי - 10,000 ₪, עבור אוגוסט - 5,000 ₪, סה"כ 82,000 ₪ לשנה. הנתבע כבר שילם 70,000 ₪, ולכן חייב לשלם 12,000 ₪ נוסף לתובעת. בנוסף, חייב הנתבע לשלם ארנונה וחשמל ומים עד 15.08.19. בעניין דמי התיווך, בית הדין מחייב את התובעת לשלם לנתבע 2,000 ₪ כפיצוי עבור דמי התיווך, בשל כך שהתובעת לא עמדה בהתחייבותה.
נימוקים
בית הדין קבע כי התובעת, כמשכיר, חייבת להעמיד דירה ראויה למגורים. נכשלה התובעת במטלה זו, אם כי בעל כורחה בשל עבודות הבניה של צד שלישי. עם זאת, חובת המשכיר נותרה. לכן, צדוק הדין מחייב בפיצוי בהפחתת שכ"ד. בנוגע לדמי התיווך, בית הדין הרחיב על שיטת הרמ"א (חו"מ יד, ה) לפיה מי שהוציא הוצאות על סמך התחייבות הצד השני צריך להיות מפוצה. בעיקרון זה, היו יכולים לחייב את התובעת בחזר מלא של דמי התיווך. אולם, בית הדין ביארו כי במקרה דנן, החוזה לא בוטל אלא הופחתו התשלומים, ודומה לסכסוכי משכיר-שוכר ללא ביטול החוזה, שלא גוררים בהכרח פיצוי על דמי תיווך. לפיכך, בחר בית הדין בדרך אמצעית וחייב את התובעת בשלום 2,000 ₪ בלבד כפשרה.
טקסט מלא של הפסק ←
בעניין שבין התובעת עמותה שהשכירה דירה שוכר דירה התובעת השכירה לנתבע דירה (להלן, הדירה) עבור בחורי הישיבה אותה הוא מנהל. בין הצדדים נחתם הסכם ובו נקבע שכ"ד בסך 10,000 ₪ לחודש. תקופת השכירות נקבעה בחוזה לשנה החל מתאריך 01.09.18. מוסכם כי בבית אשר צמוד לקיר החיצוני של הדירה התקיימו עבודות בינוי גדולות במהלך תקופת השכירות. עבודות אלה כללו רעש חזק אשר הפריע לבחורי הישיבה. בנוסף, במסגרת עבודות הבינוי, פרץ הקבלן שני חורים קטנים (קוטר כמה ס"מ) בקיר הסלון של הדירה. הנתבע ועובד התחזוקה שלו התלוננו על כך בפני מנהל התובעת וזה העביר את התלונה לאחראים על הבניה ולאחר מספר שבועות החורים נסתמו. עם התחלת עונת הגשמים (הברוכה) החלו להופיע רטיבויות קשות בדירה שגרמו לקילופי צבע משמעותיים ולעובש. הנתבע והעובד התלוננו בפני מנהל התובעת וזה העביר שוב את התלונות לאחראים על הבניה אולם כאן לא נמצא פתרון אמיתי עד לסוף החורף. במהלך התקופה איים הנתבע כי יעזוב את הדירה, ובתאריך 12.05.19 עזב את הדירה. בין הצדדים היו מספר מחלוקות, אולם, שני הצדדים הסכימו לפשרה, למעט בכמה סוגיות שנותרו להחלטת בית הדין. לאור העובדה שהתובעת היתה אחראית להעמיד דירה ראויה למגורים עבור הנתבע, ולאור העובדה שלא עמדה בהתחייבות זו, גם אם בעל כורחה, באשמת הבניה, עליה לפצות את הנתבע. להלן החישוב: ע"פ הצעת הפשרה של בית הדין אותה קיבלו שני הצדדים סוכם כך: עבור 10 חודשי השכירות הראשונים חייב הנתבע לשלם 6,700 ₪ לחודש, סה"כ 67,000 ₪. עבור חודש יולי חייב הנתבע לשלם 10,000 ₪. עבור חודש אוגוסט חייב הנתבע לשלם 5,000 ₪. סה"כ חייב הנתבע לשלם 82,000 ₪ עבור כל השנה. הנתבע שילם עד כה 70,000 ₪. סה"כ חייב הנתבע לשלם 12,000 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע ארנונה על הדירה מהתחלת תקופת השכירות ועד לתאריך 15.08.19, וכן ישלם עבור צריכת המים והחשמל שלו. נשארה נקודת מחלוקת אחת שלא הוסכמה, והיא החזר דמי התיווך. שני הצדדים דרשו החזר של שכ"ט ששלמו למתווך שתיווך ביניהם. בית הדין סבור כי התובעת אינה זכאית לכל החזר, שהרי היא זו שלא עמדה בהסכם, ואין כל הצדקה שהנתבע יפצה אותה במצב זה. לעומת זאת, בית הדין הציע כי במסגרת הסכם הפשרה תפצה התובעת את הנתבע עבור חלק מדמי התיווך. סברת בית הדין היא שהמקרה הנדון דומה למה שפסק הרמ"א (חו"מ יד, ה): מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו. וביארו האחרונים שחייב מדינא בגרמי. העולה מדין זה הוא שאם צד אחד מוציא הוצאות על סמך התחייבות של הצד השני לבצע פעולה מסוימת שלא בוצעה – על המתחייב לפצות את הצד הראשון על ההוצאות שהוציא. במקרה זה, התובעת התחייבה לתקן את הדירה אם יהיה צורך, ועל סמך זה נחתם החוזה בין הצדדים והנתבע שילם למתווך. כיוון שהתובעת לא עמדה בהתחייבות שלה לכאורה עליה לפצות על דמי התיווך ששולמו. אלא שיש מקום לפקפק בכך, כיוון שהוסכם במקרה זה שהחוזה לא יתבטל אלא שתהיה הפחתה מדמי השכירות, לא ברור שבמקרה כזה יש לפצות על דמי התיווך. הדבר דומה למחלוקות שונות בין שוכר ומשכיר ללא ביטול החוזה שביניהם, שלא גוררות בהכרח פיצוי על דמי תיווך ששילמו הצדדים. לאור האמור, בית הדין מחייב את התובעת במסגרת פשרה לשלם לנתבע 2000 ₪ פיצוי עבור דמי התיווך ששולמו. החלטות הנתבע ישלם לתובעת 10,000 ₪ בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על ההכרעה בעניין דמי התיווך תוך 14 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין. הנתבע ישלם את הארנונה על הדירה מהתחלת תקופת השכירות ועד לתאריך 15.08.19, וכן ישלם עבור צריכת המים והחשמל שלו. אם תתגלע מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, כל אחד מהצדדים רשאי לפנות לבית הדין עד לסוף חודש ספטמבר 2019. החלטה זו ניתנה ביום כ"ו תמוז תשע"ט, 29 יולי 2019. והאמת והשלום אהבו בזאת באנו על החתום _______________ הרב בניה קניאל _______________ הרב עדו רכניץ, אב"ד _______________ הרב זכריה רבינוביץ