ביאור הגר"א חושן משפט 51

בלא קנין. ר"ל לגבות מבני חרי הרא"ש ב' רמב"ן והרר"י: (ליקוט) בלא קנין. ר"ל לגבות מב"ח שלא יוכל לטעון להד"מ דלא כרשב"ם שכ' אף לגבות ממשעבדי דלא קמבעי' להו אלא להצטרף כמש"ש אליבא כו'. הרא"ש בשם שרמב"ן והרר"י אכן שיטת התוס' אף מב"ח לא מצטרפי אף בקנין ואף בעדי מסירה כמש"ל ואף להד"מ יכול לטעון דהוי מפי כתבם (ע"כ): ואם אמר. כ"פ הרמב"ם ומ' מלשון הש"ע דוקא מב"ח וכ"כ בכ"מ אבל הב"ח הוכיח דאף ממשעבדי גבי ועבבה"ג: (ליקוט) ע"א כו' ואם אמר כו'. ל' הרמב"ם ור"ל דלענין זה מצטרפין דאם אמר וס"ל דבשני שטרות ודאי מצטרפין כמש"ש שנים בכתב כו' אבל תוס' ורא"ש ס"ל דאפי' שנים בכתב לא מצטרפי דמפרשי מ"ש שם שנים בכתב כו' ראו ההלואה זא"ז ודייקי שם מדלא איבעי' להו שנים בכתב אלא דאין מצטרפי אלא האיבעי' הוא אם נמסר לפני עד אחד (ע"כ): ואם אותו. כ"פי תוס' ורא"ש דאל"כ אף שנים בכתב אינן מצטרפין לגבות ממשעבדי כמש"ל ובגמ' אמרי' דשנים בכתב פשיט' דמצטרפין לריב"ק וכ"ש להירוש' דאף מב"ח לא מצטרפין כמש"ל: ודוקא דיכולין למימר. דקי"ל כר"א דדוקא עדי מסירה ולא עדי חתימה רק דמכשרינן מסתמ' דתלינן דאל"כ מה הועיל תקנת ר"ג בעדי חתימה ועברא"ש פ"ב דגטין ס"ז ע"ש: (ליקוט) ודוקא כו' הוא דעת התוס' ואפי' ב' שטרות אינן מצטרפין וכ"ש ע"א בע"פ בין בקנין או בלא קנין דלא כמ"ש בש"ע (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. פליג על הש"ע וס"ל כשיטת תוס' ורא"ש כנ"ל אבל ש"ע ס"ל כדעת הרמב"ם ולא כ' ואם כו' אומר בפני כו' אלא לענין לגבות ממשעבדי כפירושו דבקנין אינו גובה ממשעבדי כ' ואם כו' דבכה"ג גובה ממשעבדי אבל לא ס"ל כתוס' ורא"ש ומ"ש בס"ב וי"א כו' הוא לא מטעם התוס' דע"א בכתב לא כלום הוא אלא כמ"ש הרשב"א והמ"מ דכיון שאינו אלא בע"א לא חשש להניחו בידי ול"ל שטרך בידי מאי בעי וז"ש וי"א שגם אם טען פרעתי כו' ולא כ' שגם בלהד"מ נשבע היסת דודאי נשבע להכחיש את העד דלא הוי מפי כתבם ודלא כדעת התוס' והרב לא הגיה שם וסמך על מ"ש בכאן כיון דאין נ"מ שם רק בין שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן וגם הש"ע לא כ' שם רק נשבע סתם ועבסי' מ"ו ס"י בהג"ה ולא בעינן כו' סתם הרב ג"כ כמ"ש כאן דע"א בכתב לאו כלום הוא וכתי' הראשון של תוס' בכתובו' שם ואף שחזרו תוס' שם וכ' א"נ כו' קי"ל כתי' הראשון שכן הסכימו בב"ב שם וכמ"ש כאן ודלא כהש"ך שם ונעלמה ממנו דברי הר"ב כאן כנ"ל וז"ש שם ולא בעינן כו' ר"ל לאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דע"א בכתב מהני ושם משום דאינו זוכר עדותו ולא קי"ל כן כמש"ש (ע"כ): אפי' הי'. רא"ש וע' כתובות כ"א והוא שזוכרה כו' ועתוס' שם ור' יוחנן. והא דאמר בג"פ ע"א כו': (ליקוט) אפי' הי' כאן ב' כו'. דעד מסירה שהיא עד בע"פ לעד בכתב לא מצטרף וכן ב' השטרות בע"א של כתיבה לא מצטרפין וכן ב' השטרות בע"א של מסירה לא מצטרפי ודוקא ממשעבדי אבל מב"ח הן מצטרפין עדי מסירה ביחד דקי"ל כריב"ק משא"כ עדי כתיבה של השטר דאף מב"ח לא מצטרפי דהוי מפי כתבם וז"ש לטרוף ממשעבדי וס"ל דהאיבעי' הוא אם תלינן שגם בפניו נמסר השטר כמו שתלינ' בכל עדי כתיבה כמ"ש תוס' ורא"ש בגטין או לא תלינן אלא בב' עדים אף שכאן א"צ עדי מסירה כיון שהוא רק לראיה דדוק' בשטר קנין כמ"ש תוס' דגטין ד' א' ד"ה דקי"ל מ"מ כאן שאין כאן רק ע"א בכתב ואינו נכשר אלא בעידי מסירה צריך ב' עידי מסירה יחד (ע"כ): ונמסר. אע"פ שנמסר ג"כ בע"א בין בפני אותו העד שחתום בין בפני עד אחר לבד. כ"כ הרא"ש וע' (ליקוט) ממשעבדי אבל מב"ח גבי מחמת ב' עדי מסירה של ב' השטרות אבל מחמת השטרות אפי' מב"ח לא גבי דה"ל מפי כתבם כמ"ש תוס' בב"ב ובכתובות (ע"כ): וי"א שגם. ור"ל בשבועת היסת וכ"ש אם טען להד"מ דנאמן בשבועת היסת דע"א בשטר אינו כלום והוי מפי כתבם וכמ"ש בירו' הביאו הרא"ש בפ' ג"פ ואף ב' שטרות כ"א בע"א אינן כלום ונשבע היסת כטענת בע"פ כיון דע"א אינו מזקיקו לשבועה אף שטוען להד"ם דהוי מפי כתבם כנ"ל ה"ה שנים לממון כמ"ש כ"מ ששנים מחייבין ממון כו' וע' בתוס' כתובו' הנ"ל ובסה"ת ש"ט וראיה ג"כ מגמ' מדקא' מה ע"א בפשוט פסול' דאוריית' כו' וא"א ע"א בכתב הוי כע"א בע"פ א"כ האיך מקיש לע"א הא ע"א בכתב כשר כמו בע"פ א"כ ה"ה נמי ב' עדים במקושר נמי כמו בע"פ וע' סה"ת שם ול"נ עוד ראיה דכ' רב אחא גאון והביאו רא"ש וסה"ת ש"ט פסולא דאוריית' דאם תפס מפקינן מיניה וכמ"ש בפ' הדיינין לענין שבועה החילוק בין דאוריית' לדרבנן וכמ"ש הרי"ף בפ' הכותב ולק' סי' פז ס"י ועמש"ש ואי כדעת ס' הראשונה אם טען פרעתי ה"ז משלם ואי טען להד"ם עד המסייע פוטרו משבועה ואפי' אי טוען השבע לי הא קי"ל דאי תפס לא מפקינ' וכמ"ש הרי"ף פ' הכותב ע"פ גמ' דשבועות. וס' הראשונה הוא דעת הרמב"ם וס"ל דלא קי"ל כהירו' כמ"ש הרא"ש מגמ' ועברא"ש שם וס"ל כדעת בה"ג והביאו הרא"ש שם ובפ"ק דמכות וההיא דכתובות אזיל לטעמיה כמש"ל סי' מ"ו ס"י ולדידי' כ"ש דב' עדים בב' שטרות מצטרפין לענין להד"ם ואצ"ל לענין פרעתי דא"צ לצירופם ומש"ל בסי' מ"ה ס"י וכן אם כו' אם יחתמו זא"ז היינו לי"א דכאן אבל לדעת הרמב"ם אפי' זה תחת זה פסול וע"ש תוס' ורא"ש וכן מ"ש שם סי"א צריך ליזהר כו' ובסי' מ"ד ס"ג אם סיים כו' הכל לי"א דכאן ונראה לכאורה דלדעת הרמב"ם אף ממשעבדי מצטרפין וז"ב: (ליקוט) וי"א כו'. הוא דברי המ"מ שתמה על הרמב"ם שאף לפי שיטתו דע"א בכתב הוי שטר מ"מ האיך יפה משנים בע"פ וא"ל די"ל שטרך בידי כו' א"כ כת"י ג"כ אמאי י"ל פרעתי אלא משום דלא גבי אלא מב"ח לא חשש לכך דאי בעי מזבין לכולהו נכסי א"כ ה"נ ובגטין פ"ו מוכח דכת"י עדיף מע"א ע"ש בגמ'. ולשיטת התוס' אפי' להד"ם יכול לטעון דה"ל מפי כתבם וכמ"ש בירו' הנ"ל ע"א מהו שיהא זוקק לשבועה כו' ולא הזכירו דלא ס"ל לש"ע שיטתם כמ"ש בס"א (ע"כ): שטר. רמב"ם וצ"ע דהא פ' לעיל דע"א בכתב כשר א"כ ה"ה כאן וכדעת הי"א שהיא דעת בה"ג ונ"ל דלא ס"ל בב' עדים בלבד דאמרי' רוחא שביק כו' אבל צ"ע דהוא גמ' ערוכה בפ"ק דגטין דף י"ב דאף בב' עדים אמרי' ע"ש ול"נ דמיירי שידוע שחתמו ביחד וכמש"ל ס"ז והיינו דכ' רמ"א והיינו בדרך כו' וכן הרי"ף ורא"ש פ"ק דמכות כ' שני הדינים וחזינן כו' והיכא כו' וכ"כ ש"ך ע"ש וצ"ע על הש"ע שכ' וי"א דאין כאן מחלוקת רק לי"א דס"ב אין נ"מ בדין זה דע"א בכתב אינו כלום וז"ש שדינו כשטר כו' ור"ל דשייך בפלוגתא הנ"ל: (ליקוט) העד שאינו קרוב כו'. ומיירי שלא היו ביחד בשעת מעשה. ש"ך (ע"כ): אם זוכר העדות. ר"ל אפי' ע"י ראיית השטר וכמש"ל סי' ל"ו ס"א ע"ש: ובא לפני. דאף שנתבטל השטר מ"מ ראיתו המעשה לא נתבטל ועבפ"ק דמכות דף ו' ע"א וע"ש תוס' ד"ה לאסהודי ופי' ר' חיים כו': ואם יש ע"א. לענין דלא יכול למטען להד"ם כמש"ל סי' ל"ט ס"ה העדים כו' ע"ש וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"א ואם היו כו': (ליקוט) הכותב כו' כר"י בירו' ואף שמדמי בירו' שם לגיטו ומתנתו לא קי"ל כן דבקורבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמש"ש ממתני' שם מה שנים כו' ודוקא בבע"ד עצמו לא בטלה דאין עדות לגבי עצמו כלל וכמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד ועמ"ש בסי' ל"ג סט"ז ולכן ל"ד לגיטו ומתנתו דשם הוא בע"ד עצמו (ע"כ): אא"כ נסתלק. ב"ב מ"ג א' וע"ש בתוס' ד"ה וליסלקו כו': ובעדות בע"פ. דאנן קי"ל דפלגינן דיבורא רק משום דלא אתי לאחלופי בשטרות דעלמא משא"כ בע"פ וערא"ש דמכות והג"א פ"ק דגטין: (ליקוט) ובעדות ע"פ כו' היינו לפי' ר' יואל משום דאתי לאחלופי כמ"ש הרא"ש והמרדכי בשמו אבל לשיטת הראב"ד דס"ל דפסולי עדות מחמת קורבה נתבטלה כולו וכנ"ל ה"ה בע"פ רק סילוק מהני קודם עדותן כנ"ל וכן בשטר כה"ג (ע"כ): (ליקוט) אא"כ כו' ובעדות כו'. צ"ע דמה מהני סילוק כיון שאין כאן עדות רק מה שהעידו בשטר קודם הסילוק ודוקא בע"פ מהני סילוק ודוקא תרתי בעינן בע"פ שיעידו עכשיו לאחר הסילוק וכ"כ ש"ך (ע"כ): אבל אם. ב"ב קנ"ט א' דפלגינן דיבורא בשתי שדות ושני ב"א לר"ל דקי"ל שם כוותיה ונראה דר"י ור"ל דפליגי בירושלמי פליגי בכה"ג ואזלי לטעמייהו כרבין משמיה דר' יוחנן דרבין בר סמכיה כמ"ש ביבמות וז"ש בירו' יאות אר"א לא יאות אר"א כו' דר"י ור"ל אזלי לטעמייהו אבל ר"א דס"ל בב"ב כר"ל ולכן אמר דלא יאות אר"א ופסיק כמ"ד לא יאות דכן אורחיה דהרמב"ם לפסוק כמ"ד אחרון ועוד דקי"ל כר"ל: (ליקוט) אבל אם כ' כו'. שם ומ"ד לא יאות אר"א נעשה כו' ר"ל אפי' בשטר א' וכה"ג מ' דבכה"ג כ"ע מודים וז"ש שאלו כו' (ע"כ): וכן אם. נלמד מהנ"ל. מהרמ"פ: שטר שנמסר. כשמואל ופ' כוותיה משום דרב יוסף בעי למעבד כוותיה בדין ובעובדא ההיא דלמטה סנה' כ"ח ב': (ליקוט) לוה כו' עבה"ג וכן סוגיא דגטין י"א כר"א ועתוס' שם ד' א' ד"ה דק"ל כו' וכן ר"ן ס"ל כר"א בכתובות צ"ד ב' כר"א וקי"ל שם כוותיה וכשמואל שם ע"ש וכ"ד רוב פוסקים (ע"כ):