דחיית טענת פסלות המושתתת על האשמת שווא כאילו חתם דיין על מסמך החלטה רֵק וחבריו מילאוהו תוכן לאחר מכן

לא מכבר פסק בית דיננו לבטל את החלטתו של בית דין קמא בעניינם של הצדדים לאחר שמצא כי ההחלטה נחתמה שעה שאחד מחברי ההרכב פרש לגמלאות. הובהר כי אותו חבר בהרכב חתם על ההחלטה טרם פרישתו ואין עליו אפוא כל תלונה, אלא שחבריו השתהו מלחתום – שמא מחמת חוסר שימת לב למועד פרישת חברם או משום שסברו שלאחר שחתם הוא אין פגם באיחור חתימתם שלהם – ולמעשה הייתה ההחלטה להחלטה שיפוטית, עם השלמת שלוש החתימות, שעה שכבר לא הייתה יכולה להיות החלטה שיפוטית חוקית שכן אחד מחברי ההרכב כבר פרש לגמלאות. במסגרת פסק דיננו הורינו כי התיק יושב לבית דין קמא ויידון לפני ההרכב החדש היינו ההרכב שאליו התווסף דיין אחר במקום הדיין שפרש לגמלאות, ובית הדין קמא ינהג בו בהתאם לתקנה עא לתקנות הדיון ולאחר מכן יחליט כפי שיחליט. עתהלפנינו בקשה לפסילת מותב בית דין קמא, ששניים מדייניו שותפים היו להחלטה שבוטלה.הבקשה– או ליתר דיוק הערעור על איפסילת בית דין קמא את עצמו –נסמכת על הטיעון כי מהאמור בהחלטתנומיום כ"א בתמוז התש"ף (13.7.20) כי אותו דיין שפרש לגמלאות חתם על ההחלטה ביום 19.1.20עולה לכאורה שאותו דיין חתם על ההחלטה טרם נכתבה, או למצער כי ההחלטה שונתה שינויים שיש בהם ממש (ובחלק שהוא "דעתו" של אותו דיין – כדעת מיעוט או כחלק מדעת הרוב שבפסק הדין) לאחר חתימתו. מדובר בהאשמה חמורה שמשמעותה היא כי אותו דיין(אם כי לגביו אין משמעות לבקשת הפסילה משפרש כבר)וחבריו גם יחד היו שותפים למצג שוואכביכול שותף הוא להחלטה שאינו שותף לה כלל,למעשה קרובים הדברים להאשמת חברי בית הדין הנותרים במעשה זיוףבנוגע לדעתו של אותו דיין ולהאשמה שבספק של אותו דיין (ספק שעניינו הספק אם חתם על מסמך רק או חתם על מסמך שבו כתב את דעתו ולאחר מכן שונו הדברים) כי אפשר להם לעשות כן. לעילת פסלות זו מוסיפה המערערת טענה נוספת העוסקת באיביטול מינויו של המומחה שמינה בית הדין למרות טענות שונות שמעלה המערערת נגד כשירותו לשמש מומחה מטעם בית הדין. בעניין זה נאמר כבר עתה בטענה זו למעשה אין כל עילת פסלות אלא לכל היותר עילת ערעור או בקשת רשות ערעור ולפיכך בהקשר הנוכחי דינה דחייה על הסף. אולם הטענה הראשונה והעיקרית, שהיא האשמה חמורה ביותר כאמור, היא לכאורה טענה שיש בה ממש. ברם "לכאורה" בלבד: בהחלטה קודמת התבקשה תגובת המשיב לערעור.התגובה התקבלה ועיינתיאף באמורבה. עיינתי שנית גם בפסק דיננו ובהחלטה הקודמתשצוינווכןבנתונים שבמערכת המחשובשל בית הדיןומצאתי כי הצדק עם המשיב בנקודה העיקרית שעליה מושתתת טענת הפסלות ושבנפילתה נפל יסודה של הטענה וקרס הבניין הבנוי עליו. אעיר גם כיהמשיב מעלה בתשובתו גם כמה טיעונים הנוגעים למישור הפרוצדורלי. בהקשר זה ייאמר כי אף שטיעונים אלה יש בהם ממש מכל מקוםאם במישור המהותי היה יסוד להניח כי צודקת המערערת לא הייתי שועה במקרה זה לטענות הפרוצדורליות, שכןהפרוצדורה שפחתה של המהותהיאולא גבירתהכידוע,ושעה שהטענה המועלה בערעור היאכה חמורה אין מקום לדחותה מטעמי פרוצדורהבלבד,אלא שכאמור במישור המהותי מתבררכי אין יסוד לטענה. המערערת מסתמכת על עובדה פשוטה לכאורה: בהחלטתנו שנזכרה לעיל נאמר כי הדיין הפורש חתם על החלטת בית דין קמא ב19.1 ואילו המעיין בגוף ההחלטה יראה כי עיקרה מושתת על מסמכים שהגיעו לבית הדין ב23.1. אלא שהמשיב מציין כיבפסק דיננו נאמר שהדיין הפורש חתם על ההחלטה ב29.1,וכיאזכור ה19.1 אינואפואאלא טעות סופרבהחלטה,ומשכך נפל יסוד הטענה וקרסכאמורהבניין הבנוי עליו. ואכן כך הדבר. ושמא נאמר אולי דווקא המועד האמור בפסק הדין הוא שנפלה בו טעות סופר והאמור בהחלטה שקדמה לו הוא המדויק – על "שמא" אי אפשר להשתית טענת פסלות וודאי לא האשמה חמורה נגד דייני בית דין קמא וערעור חזקת כשרותם. אלא ש"שמא" כזה מצריך בדיקה, אכןבדקתי ועיינתי שוב בנתונים שנשלחו אליי מיחידת המחשוב, ומצאתי כי הצדק עם המשיבולא כפישנכתב בהחלטתנומיום כ"א בתמוז התש"ף (13.7.20) כי אותו דיין שפרש לגמלאות חתם על ההחלטה ביום 19.1.20. כמו כן עיון נוסף בתיק בית הדין האזורי מורה שתאריך יצירת המסמך היה ביום 23.1.20 וכך אין שום היתכנות למה שנכתב בהחלטתנו הנזכרת בטעות שהדיין הפורש, הרב זר, חתם על המסמך ביום 19.1.20, משום שלא הייתה אפשרות לחתום במועד זה על מסמך שאינו קיים.ואכן כאמור בפסק הדין – הדיין הפורש חתם על ההחלטה ב29.1.20. משכך, דינה של טענת הפסלות להידחות על הסף. מן הדין היה לחייבאת המערערתבהוצאות משפט נכבדות בגין הטחת דברים חמוריםכגוןאלה בדייני בית דין קמא, ללא שיהיה לדברים בסיס אמיתי. עם זאתומאחר שבפסק הדין לא צוין בפירוש שהאמור בהחלטה הקודמת היה טעות סופר (משום שלא היינו מודעים לטעות סופר זו בעת כתיבת פסק הדין) –איני יכול להוציא מכלל אפשרות שהמערערת טעתה בתום לבלחשוב שדווקא האמור בהחלטה האמורה הוא המדויק, ואולי אף לא שתה ליבה להבדל בין האמור התם לאמור בפסק הדין.על כן איני מטיל הפעם הוצאות משפטעל המערערת. יובהר כילהבא מצופה מהמערערת ומבא כוחה לבחון היטב את הדברים טרם יאשימואת זולתם – ובפרט את דייני בית הדין –בהאשמות חמורות כגון אלה. אם לא כך ינהגו לא נשוב לדון לכף זכות ולפטור מהוצאות משפט מחמת הספק. ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים. ניתן ביום כ"ו בטבת התשפ"א (10.1.2021). הרב שלמה שפירא