הבהרת דיין את פסקו, מידיעתו, ללא תגובה לבקשת ההבהרה

הבהרת דיין את פסקו, מידיעתו, ללא תגובה לבקשת ההבהרה בית הדין הגדול בפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו‏ ט באלול התשפ"ב בא כוח המערער עו"ד אברהם אטיאס בא כוח המשיבה עו"ד צפורה אמיתי הבהרת דיין את פסקו, מידיעתו, ללא תגובה לבקשת ההבהרה נושא הדיון: הבהרת דיין את פסקו, מידיעתו, ללא תגובה לבקשת ההבהרה לפניי ערעור על החלטת אב בית הדין האזורי בירושלים הדוחה את בקשת הפסילה שהוגשה כלפיו. אב בית הדין הבהיר בהחלטתו ככל שאין הוכחה על 'מניע' לדיין אין מקום לטענה על משוא פנים. והרי בנידון דנן לא נטענה טענה ל'מניע', וכמובן אין כל 'מניע' כנ"ל. אף באשר לטענת המבקש ל'דעה קדומה' – יש צורך לבסס ולהוכיח ולהסביר מדוע יש לבית דין דעה קדומה בתיק זה, וזאת כמובן לא הוסבר בבקשת המבקש, וכמובן שהיא לא קיימת. בנוסף, וכידוע בפסיקה, חוסר שביעות רצון מהחלטות בית הדין אינו עילה לפסילת הרכב או דיין. המשיבה בתגובתה מבקשת לדחות על הסף את ערעור הפסילה וטוענת כי לא מדובר ב'פסק דין' המצריך שמיעת הצדדים ומתן תגובה, אלא בהחלטה הדוחה את בקשת ההבהרה ומפנה לסעיף ד' בפסק הדין מיום כ' באדר ב' התשפ"ב (23.3.22), המאשר את ההסכם המדבר בעד עצמו. אין מקום להסתמך על פרוטוקול הדיון אלא על ההסכם עצמו שנכתב ואושר בבית הדין, וטענות על השינוי שבין ההסכם הסופי שאושר לפרוטוקול אינן ברותערעור לאור הזמן שחלף ומהוות הטלת דופי בבית הדין. אין כאן דעה קדומה של הדיין אלא חזרה על מה שנאמר בהסכם ומשום כך לא נתבקשה תגובת המערער. ובתגובה לתגובתו זו הבהירה המשיבה שנית כי אב בית הדין כתב שבקשת ההבהרה מצידה תמוהה, והראה להחלטת אישור ההסכם, שהיה לפני הצדדים ובאי כוחם ושקיבלו עליו קניין ולכן הוא הקובע, ולכן אם אין צורך בהבהרה אין צורך בתגובה. ערעור זה מצטרף לניסיון המערער למנוע תשלום הכתובה על ידי עיכוב איזון המשאבים. דיון והכרעה סדר הדין בערעור זה נקדים כי כפי שכתבתי בתיק 1146574/9 (פורסם) ערעור פסילה – ניתן ואפשר לדחותו ללא קיום דיון, אלא על פי הדברים שהוגשו לפני בית הדין בכתב הערעור המפורט, ובמקרים אחרים גם בתגובה שנמסרה. תקנה קמח לתקנות הדיון מאפשרת זאת בכל ערעור שבו סבור בית הדין שדי בטיעונים שבכתב למצות את תוכן הערעור, וקלוחומר ובאופן מיוחד בערעור פסילה, שבו ההרכב האזורי – מושא בקשת הפסילה הגיש את נימוקיו בכתב ולא יוכל להשתתף בדיון, ומנגד כל מה שרצה המערער לומר כבר אמר בכתב הערעור. גם לשון סעיף 19א לחוק הדיינים הדן בערעור פסלות אינה מחייבת קיום דיון בנוכחות הצדדים. נוסח סעיף זה שווה בלשונו לסעיף 77א בתקנות סדר דין אזרחי לגבי פסילת שופטים וגם שם נקבעים הדברים בדרך כלל לפי החומר הכתוב. ראה על כך בספר "פסלות שופט" עמוד 345: "בערעורים אזרחיים – הערעורים אינם נשמעים באולם והם מוכרעים על יסוד כתב הערעור והחומר שצורף לו ותגובת המשיב לערעור, אם הוגשה." המעיין בהחלטות נשיאת בית המשפט העליון בעניין ערעורים על החלטות פסילת שופט יראה שלשונה בפסקי דין בערעורים אלה הוא: "עיינתי בערעור על נספחיו ובאתי לידי מסקנה כי... " (ראה למשל, מהחדש לישן: ע"א 5733/21 ‏פלוני נ' פלוני; ע"פ 5043/21 דניאל קרדי נ' מדינת ישראל; ע"א 5482/21 פלונית נ' פלוני; ע"א 4483/21 עמישב שירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, ועוד). נסיבות המקרה והנימוק לפסילה במקרה שלפנינו מדובר בהסכם שנעשה בבית הדין ובשיתוף בית הדין וניסוחו הסופי נעשה על ידי בית הדין (כפי שטוען גם המערער). הוצגה לפני בית הדין בקשתו של המערער מרשם בית המשפט לעכב את ביצוע פסק הדין בטענה כי סעיף הכתובה אמור להתבצע 'לאחר' איזון נכסי הצדדים כפי שנאמר בפרוטוקול, ולא 'מעבר' לאיזון הנכסים כפי שבקשה המשיבה, והמשיבה ביקשה את הבהרת בית הדין. אב בית הדין לא ביקש את תגובת המערער והבהיר כי סעיף ד' בהסכם מפריד את חיוב הכתובה מהליך איזון הנכסים. שנית, בית הדין כבר ביאר בהחלטתו השנייה (החלטה קודמת מכ"ח באייר התשפ"ב – 25.8.22) מדוע ציין בהחלטה מאתמול (כ"ז באב התשפ"ב – 24.8.22) להחלטתו הקודמת (פסק הדין) ללא קבלת תגובה, והבהיר שרק הזכיר את פסק הדין המקורי למילותיו, ללא מתן פרשנות נרחבת לו, ולכך אין צורך בתגובה. המערער חולק על שתי הקביעות של אב בית הדין: לאחר שבחנתי את בקשת הפסילה, את ההחלטה על דחייתה, את טענות הצדדים ואת החומר שבתיק, אין מנוס מלדחות את ערעור הפסילה, שכן המקרה שלפנינו אינו דומה לנידון הרמ"א, לא נמצאות בו העילות לפסילה הקבועות בחוק הדיינים, ואף אינו דומה לפסיקת בית המשפט העליון לגבי פסילת שופט בשל דעה קדומה. אין מקרה זה דומה לפסיקת הרמ"א העוסקת בדיין שפסק לאחר שמיעת צד אחד ללא הכרת עצמית של פרטי המקרה וללא שמיעת הצד השני. כאן מדובר בדיין ששמע את שני הצדדים, שמכיר את ההסכם מידיעה עצמית כיוון שהשתתף בגיבושו ושההסכם מונח לפניו והוא יכול לקרוא את הכתוב בו וגם לומר את הידוע לו מיצירת ההסכם. כאשר הוא נשאל על ההסכם שנעשה לפניו והוא אומר שיש לקוראו ככתבו וכלשונו ללא כל תוספת, הרי שהוא פוסק על מה שידוע לו מידיעה עצמית של המקרה ועונה על מה שהוא נשאל, ולכן אין זה דומה למקרה הרמ"א. אגב נציין כי כי עוד טרם הבהיר את הבהרתו היה מונח לפני אב בית הדין פירושו של המערער בפנייתו לבית המשפט, אבל הוא השיב שמדובר ב'הבהרה שאינה צריכה' ושיש לפסוק כפי מה שנכתב בהסכם המאושר ללא כל פרשנות. בקשת המערער להעביר את פרשנות ההסכם להרכב אחר – גם היא אינה סבירה. המקובל הוא שהרכב הדן בין הצדדים ומגבש הסכם ונותן לו תוקף של פסק דין, דווקא הוא שראוי לדון במשמעות הוראות ההסכם. כך ראוי וכך מקובל בכל ערכאת דין ככל שהדבר ניתן ואפשרי, משום שהדיין אינו צד להסכם, הבהרתו בדרך כלל היא לפי מה שהיה לפניו ואין לחושדו כי ישנו טעם אחר לפסיקתו. ככל שמדובר בהבהרה שאין בה חידוש ופרשנות הרי שהיא ניתנת גם בדיין אחד, ורשאי היחיד להבהיר לפי ידיעתו מבלי לשמוע את הצדדים. אפשר לבקש לשכנעו שיש בדבריו פרשנות או שיש לפרש אחרת את הסעיף ולכן לבקש הבהרה בשלושה. אפשר כמובן גם לערער ולדון על טיב ההחלטה לגופה, אם היא רק מפנה לפסק הדין או גם מפרשת אותו או לכל הפחות דוחה פירוש אחר, אם הנוסח הקובע הוא פסק הדין המאשר את ההסכם או הפרוטוקול, אך בוודאי אין בזה משום עילת פסלות, לא הבעת דעה קדומה ולא פסיקה ללא שמיעת שני הצדדים. לאור כל זאת הריני דוחה את ערעור הפסילה שהונח לפניי, משום שלא הוצגה לפניי כל נסיבה למשוא פנים ואין במה שהוגש עילה לערעור פסילה. לגבי איעיכוב ההחלטה (עד להכרעה בערעור זה) כמתחייב מהחוק, הרי שאב בית הדין נתן, כמתחייב, שני נימוקים בכתב לאיעיכוב ההחלטה, וכלשונו: באשר לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע ולדחות את הדיון בנזכר לעיל – בסעיף 19א(ח) לחוק הדיינים נרשם כי בבקשת פסילת הרכב על בית הדין לרשום הנימוק מדוע לא יופסק הדיון עד לערעור: בשל האמור בהחלטות קודמות כי מדובר בפסק דין (פסק הדין המקורי, מיום כ' באדר ב' התשפ"ב – 23.3.22) מפורש וברור, וממילא עולה חשש לכאורה לניסיון לדחיית חלוקת רכוש שלא כראוי, ואף בשל בחירת הנתבע להגיש בקשה זו במקום להגיב עניינית ולנסות לשכנע את בית הדין בצדקתו – עולה רושם לניסיון למשיכת הליך לחלוקת רכוש שלא בהוגנות. לכן: בית הדין לא יאפשר עיכוב ביצוע החלטותיו ולא נעתר לבקשה זו. אין צורך לומר כי החלטת בית הדין מיום כ"ז באב התשפ"ב (24.8.22) היא בתוקפה, שהרי היא רק חוזרת על האמור בפסק הדין שמיום מיום כ' באדר ב' התשפ"ב (23.3.22) שהוא ודאי בתוקפו. לאור האמור, שאין מקום לערעור הפסילה, אין גם מקום לדון בשאלת העיכוב. ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים. ניתן ביום ט' באלול התשפ"ב (5.9.2022). הרב דוד ברוך לאו – נשיא עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה