פתחי תשובה על אבן העזר 50
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
קדושי טעות עבה"ט מ"ש היינו מה שהדעת טועה כו' והא ל' הב"ש סק"ג וכ"כ הח"מ לקמן סק"ו בשם המ"מ ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק נ"ח דדוקא באחותו אבל באחר אינו נותן למתנה ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' שנ"ו: קדושי ספק עבה"ט שכ' דברי המחבר תמוהים כו' ע' בזה בח"מ וב"ש ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"ה שכ' ליישב בטו"ט דברי המרדכי והמחבר דכיון דאיכא ספק קדושין א"כ כי היכי דאי הדרי קדושין ואיכא דלא שמע בגיטא איכא חשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ה"נ איכא מכשול להיפך דאי לא הדרי קדושין מאן דשמע בגיטא יאמר שהיה ודאי קדושין ואין קדושן תופסין באחותה בודאי ובאמת הוה קידושי אחותה קדושי ספק נמצא כיון שבין כך ובין כך א"א להנצל ממכשול טוב יותר שתחזיר דאז עכ"פ מאן דשמע בתרוויי' בגירושין ובחזרת קדושין ידע שקידושי אחותה ס' הם ולק"מ כו' ושוב הביא שמצא דגם בס' ישועות יעקב פ' לישב כן דברי המרדכי אלא שסיים דמצא לריטב"א בקידושין ע"ט דפליג כו' והוא ז"ל תמה עליו ומסיים שדברי המרדכי מוסכמים לעד בלי מחלוקת ע"ש):
הקדושין חוזרין. עבה"ט ומ"ש וכ"כ הר"ם מינץ שראה הלכה למעשה כו' עב"ש דמסיים בה והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאילו נתן לה למתנה דבר העשוי להתנאות כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דהוא תמוה הא בפלוגתא דקידשה בככר ליכא למ"ד הכי כו' ומסיים לכן לע"ד הלכה כהח"מ ודלא כב"ש דספיקא דדינא הוא ע"ש ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"ה שכ' דמה שנדחק הח"מ דמהרי"ל לא קאי אלא אעובדא דילי' בתוך שני חזרה וכן הסכים בס' ב"מ דלא בב"ש הנה הרואה במהרי"ל יראה נהי דהשאלה היה בתוך שני חזרה אבל מה שהעיד על מורו היה בעלמא כו' וכתב שם לישב דברי מהרי"ל ומסיים דיפה פסק רמ"א כמהרי"ל וא"כ לכל הפחות הוה ספיקא דדינא כמ"ש הב"ש ואי תפס הוא לא מפקי' מני': וע"ש עוד אודות אחד שקידש ונשא אשה ומיד ביום שאחריו טרם טהרה ולא נבעלה נתגלה לה מום בהאיש ולא נתרצתה לו בשום אופן ורוב המון חשבו שיהיה קדושי ונשואי טעות לגמרי במום כזה ולימים אחרי כן פטרה בגט כדמו"י ועתה תובע הבעל להחזיר לו טבעת קדושין שלו והיא תמאן לתת לו והאריך בזה ומסיק כי בעובדא דא היה נראה להוציא ממנה הקדושין לכ"ע דנראה כמערמת להתקדש לבעל מום ולחזור קודם בעילה ולכופו לגט כדי להרויח הקדושין כמ"ש סברא זו התוס' בכתובות ע"ז בד"ה סבורה וביבמות ס"ד בד"ה יוציא' אלא דהמרדכי כתב שם תירוץ אחר כו' ולכל הפחות נ"ל דתחזיר עד פרוטה וכמ"ש הב"ש בשם הר"ם מינץ ומ"ש האחרונים שזהו המצאה נגד הש"ס נ"ל דבימי הש"ס קדשה בככר או במנה וע"ד כן נתקדשה לו א"כ הכל בכלל הקדושין אבל בזמנינו שנוהגים לכסות פני הכלה ואומרים תחת החופה ששוה פרוטה כדי שתסמוך דעתה במה שהוא כו' נמצא עיקר הקדושין אינו אלא פרוטה והשאר הוה כמוהר וכמהר"מ מינץ מיהו זה דוקא לענין דינא דטיבועין עדיף בזמנינו מבזמן התלמוד מטעם הנ"ל אך לטעם שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה אדרבה מיגרע גרע כיון שלעולם מקדשה בטבעת א"כ כיון שמשלמת לו שווי הטבעת אע"פ שמחזקת לעצמה פרוטה או אפי' חצי שווי איכא מימר שיסברו ששילמה כל שווי הטבעת או דאוזיל גבה או איכא דלא שמע כמה החזירה ע"כ מן האירוסין נ"ל דלא תחזיר אבל מן הנישואין דליכא משום שמא יאמרו איכא לצרופי כל מ"ש לעיל וא"כ בנ"ד לכל הפחות יש לבצוע הריב כי קרוב לודאי שמחויבת להחזיר הקדושין ע"ש):
וגובה אותם. עבה"ט ומ"ש ארוס שבשעת כניסתו כו' עמ"ש לקמן ס"ק י' בשם רדב"ז: (ג) חזרה היא בה חוזר הכל. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תקע"ט:
לאחר שדוכין. הטעם מבואר בב"י דבשידוכין ודאי לא מחל כלום ואפילו אכל שם כיון דמצי למיהדר ביה ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' דהאידנא שהשידוכין בח' וקנס לע"ד אף הנ"י מודה דאין חילוק. אך צ"ע אם לא נאמר דלא שייך ענין מחילה ע"י אכילה אלא במה ששולחים מדידהו ולא במה ששולח האב על ידם כנהוג האידנ' עכ"ל: (ובתשו' ח"ס סי' קכ"ח במשודך שמת ויורשיו תובעים והב"ש כו' ובס' עצי ארזים מפרש לנכון דהיש חולקין אינו על גוף הדין של הנ"י רק על מה דמשמע דחוזר הכל ואפי' שליש אינו פוחת ובזה מיושב דברי הח"מ ס"ק י"א שהקשה הא בלתה ברשותו ר"ל מ"ט לא תנכה שליש ונסתלק מעליו תמיהת הב"ש כו' ועכ"פ כיון שהט"ז והב"ש החליטו הדין לטעות פשיטא שאין אדם יכול לומר קים לי כהיש חולקין זה. ומסתימת אחרונים משמע דבכל השידוכין אפי' שנעשו בחרמות וקנסות נמי לא מחיל דכיון דמצי הדרי בטענה כל דהו של קלקול מעשים או העביר המועד וכדומה אם כן אינו דומה לאירוסין שאינה יוצאה בלא גט כו' ולא שמעתי מעולם הוראה יוצאת לחלק בזה (כנראה דלא שמיעא ליה דברי הב"מ הנ"ל כי הוא מחבב דבריו תמיד) ע"כ נלע"ד המעות בעין או מה דאתי מחמתיה שהיה בעין בשעה ששמעה המשודכת שמת המשודך תחזור ואם בין כך בלו מ"מ כיון ששמשה שלא ברשותו צריכה לשלם כשעת הוצאה אמנם מה שכבר בלה אז בשעת שמיעה תפחות שליש ותשלם כיון שבלתה ברשות ויכול אביה ג"כ לנכות מזונות שאכל אצלו איזה ימים ויכולים היורשים להפריש סתם שכדבריו וכדברי בתו כן הוא כו' ע"ש. ושם בסי' קכ"ט אודות שהמשודכת טוענת בברי שהמשודך נתן למתנה מפורשת ואמר בבירור שאינו נותן מטעם השידוך רק במתנה גמורה. הנה בעלמא מי שהוחזק בדבר מהבעלים בעצמם מרצונם והטענה היא על מה ניתן לידו זה אומר על תנאי כך וכך וזה אומר במתנה גמורה ישבע המוחזק היסת ויפטור ואם שכנגדו טוען שמא יחרים סתם אלא דהכא נ"ל קצת כטוען נגד המנהג והחזקה שהחתן יתן מתנות דאמר בפירוש שנתנם שלא לשם דורון כלה ועליה להביא ראיה וטוב לבצוע ע"ש):
אחות המשודכת. ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ו איתא וה"ה אם אירע באחות המשודך. וכן מ"ש שם וכאן אם קלקל המשודך מעשיו ה"ה וכ"ש אם קלקלה המשודכת. ומ"ש הבה"ט בשם ע"ז וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה והרתה כו' מלשון זה מבואר דפנויה שזינתה ולא הרתה לא וצ"ע מש"ס סנהדרין ס"פ בן סורר במעשה באחד שהעלה לבו טינא כו' דאמר התם למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משוס פגם משפחה ע"ש צ"ל דס"ל להט"ז דמ"מ לא הוי פגם גדול כל כך דומיא דעזבה דת וזהו שמדייק הט"ז וכ' כל זה הוא פגם גדול. מיהו נראה דכל זה לענין אחותה אבל המשודכת עצמה שזינתה אפילו לא הרתה יכול לבטל השידוכין ואע"ג שכתבתי בפ"ת ליו"ד שם ס"ק ל"ה בשם נו"ב תניינא סי' ר"ד דלא יקרא קלקול מעשיו בשביל פעם אחד ובגוף התשובה שם מבואר דאפילו במעשה זנות מ"מ י"ל דזה דוקא במשודך אבל במשודכת יכול לבטל משום זנות פעם א' ולא מבעי' בשידכה בחזקת בתולה דזולת טעמא דפגם הוי מקח טעות ע"ל סי' ס"ז ס"ה אלא אפילו בהיתה אלמנה או גרושה נמי יכול לבטל משום דהוי פגם גדול וראיה לזה מדברי מהרי"ט שהבי' הבה"ט לקמן סי' קט"ו סק"כ ויש לעיין במהרי"ט שם: ועיין בתשו' חו"י סי' רי"א במי שזינה עם משודכתו ולא מצא אותה בתולה והודית שזינתה רק ששענה מאחר שגם אתה קלקלת עמי ולא הקפדת לישא בשעת חופה בתולה מאי איכפת לך בכך כו' ופסק דהדין עמו ויכול לבטל השידוכין וראיה מהא דח"מ סי' רל"ב סי"ג ע"ש. מיהו י"ל דזה דוקא בשידכה בחזקת בתולה אבל בהיתה אלמנה או גרושה אינו יכול לבטל בכה"ג וצ"ע: ועיין בתשו' ח"ס קל"ג עובדא כזו וכתב שם כמה פרטי דינים (א) אם נבעלה להמשודך וגם לאחרים ולא נתעברה לא יכול המשודך לחזור מהשידוך וחרם וקנס כרוך על צוארו ולא מצי למימר שהיא קלקלה מעשיה שהרי גם הוא בעל נדה כו' וכיון שגם הוא נכשל בזה אין לו עליה כלום וכן תמצא בתשו' מהרי"ק סי' ט"ו והגם דבתשו' חו"י סי' רי"א פסק בהיפך כו' מיהו הוא לא אמר אלא משום דבעי למטעם בתולה אבל בבעולה מודה ע"כ נראה שאינו יכול לבטל השידוכין ואם אינו מודה שבא עליה ישבע היסת ויפטר ואם לאו מנדין אותו: (ב) אמנם אם נתעברה מאחרים אע"ג שגם הוא בא עלי' יכול לבטל השידוך ולומר אדרבה כיון דפריצנ' בעיא למגדר נפשאי נגד היצה"ר וליש' אשה ועתה צריך אני להמתין כ"ד חדשי הנקה וממיל' שאין לה עליו שום שבועה: (ג) ואם היא טוענת ממנו נתעברה והוא כופר או טוען איני יודע הנה אם איננה משודכת שלו רק שתובעת ממנו מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים כו' אך אם משודכת שלו היא ותובעתו בנישואין ישבע ויפטר (עמ"ש לעיל סי' י"ג ס"ק י"ח בשם נו"ב סי' כ"ג ובשם ת' ברית אברהם סי' כ'): (ד) אם כשכפוהו לשבע או לקבל נידוי חזר והודה הרי היא מותרת לו מיד ולא אמרי' שויא אנחד"א כי אמתל' שלו רחבה דמשום כיסופא כפר ונראה אפילו להוצי' אמתלא מפיו אינו צריך אע"ג דבי"ד סי' קפ"ה סק"ד החמיר הש"ך בשם הב"ח התם באיסור כרת דאוריי' והכא באיסור' דרבנן אין נראה להחמיר כו': (ה) אמנם אם אמר שביאתו עליה היה מוקדמת יותר מזמן עיבורה וא"א שתהיה ממנו וע"כ באו עליה גם אחרים ומהם נתעברה הנה אם ביאתו אינה מופלגת יותר מחודש העשירי פשוט דאין הוכחתו כלום כמ"ש בחמ"ח סי' ד' ס"ק י"א ואם הוא מופלג יותר מיב"ח פשוט דהדין עמו שאין הולד ממנו ואם היא מודה לו או שהוא נשבע על כך הרי כתבנו לעיל כיון שאין הולד ממנו וצריך להמתין כד"ח יכול הוא לבטל השידוך. אך אם הוא תוך יב"ח בזה יש לעיין אי אמרי' אשתהי בכה"ג דלית לה חזקה דכשרות כו' מיהו י"ל בנ"ד באיסור מינקת דרבנן בעלמא יש לסמוך על הפוסקים דאמרי' אשתהי אפילו היכא דליכ' שום חזקה ושריא ליה מיד בלי שיהוי כ"ד חודש וממילא כופין אותו לישא אותה כמ"ש לעיל. ומיהו לענין יבום לפטור אשתו מיבום ע"י בן כזה צע"ג כו' עכ"ד ע"ש עוד[: ומ"ש הבה"ט ואם אירע כן באחות אבי המשודך א"י לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש כו' ועיין בפ"ת ליו"ד סי' רכ"ח ס"ק ל"ו שכתבתי בשם נו"ב חי"ד סי' ס"ט שכ' דאם התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה כו' וע"ש עוד מענין זה. (ובתשו' ח"ס סי' קי"ג בנידון ת"ח א' רוצה לשדך בתו להגון לה בחור וטוב אך אומרים כי אבי אם אביו עזב דתו אם יש לחוש לפגם משפחה. ומסיק כיון שכבר הפליג שהוא דור שלישי ואפילו מצרי ואדומי פסקה זוהמתן ומותרין בקהל דור שלישי כו' ע"כ נלע"ד אם החיתון נעשים יפות אין לחוש לפגם הנ"ל ע"ש): ומ"ש הבה"ט ואם נעשה קודם השידוך כו' הוי כמום שבגלוי כו' עב"ש שכ' ע"ז מיהו נראה הכל לפי הענין: ועיין בשו"ת שבסוף ס' בית מאיר בסי' ו' במעשה באחד שעשה שידוך עם בת אחיו יתומה בהרשאתה וקודם החתונה נתגלה שיש להמשודך שני אחים אלמים שאינם ראוים לחלוץ והגם שיש תקנה ע"י קדושי תנאי (כמבואר בסי' קנ"ז ס"ד בהגה ועמ"ש שם) אך הכלה ממאנת בקידושי תנאי ואף נותני הנדן מאסו בזה לשנות לה מכל בנות ישראל ונשאל אם יכולה לחזור בה מחמת זה. והשיב דפשוט דיכולה לחזור בה ופטורה מקנס אם ממאנת בקידושין כאלו. ובודאי אילו היה נשתתק אח המשודך לאחר התנאים היה אפשר לדון בדבר והיה נראה הואיל ויש מקנה בקדושי תנאי וגם רוב נשים מתעברות ויולדות ודאי אינו מום גדול ואין השידוך מתבטל מחמת זה אבל בכגון זה שכבר היה המום בשעת המקח אין זה ענין לזה אלא כמבואר בח"מ סי' רל"ב ס"ו כל שהסכימו בני המדינה שהוא מום כו' ובנ"ד בודאי קפידא רבה יש בדבר כו' וא"ל דזה הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידעו ז"א דהא הב"ש בסי' נ' ס"ק י"א כתב דהכל לפי הענין ובנ"ד לאו כ"ע דיני גמירי ולא ידעו אם זה מזיק ואולי בכגון זה שידעו מקודם אלא שלא עלה על דעתם לשאול לת"ח אפשר דתולה בדברי הסמ"ע סי' רל"ב סק"י וקצת יש לחלק ולבד זה הנה בתשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה חולק כו' ואם לא היה נודע בשעת השידוך ונודע להם אח"כ והרגישו בהנזק ומ"מ נהגו עם החתן אהבה וריעות ושיגרו דורונות זה לזה כנהוג לע"ד בזה א"י לחזור דזה דומה למה דקי"ל דאם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר אך עדיין צ"ע בכ"ז אם יש לדמות חיוב קנס לקיום מקח ע"ש באורך: ועיין בתשו' שב יעקב סי' ב' אודות ראובן שרצה לשדך את בנו לבת שמעון דבנו לא רצה מחמת פגם גדול שיש באחי הכלה והלך האב שלא בידיעת בנו ונתפתה ע"י השדכנים וכתב התנאים ושם נאמר בזה"ל בין הנעלה כמר ראובן הבא בכח בנו ובין הנעלה כמר שמעון הבא בכח והרשאה מבתו כו' וכאשר בא שמעון והגיד לבנו שעשה השידוך צעק ככרוכיא אשר לא ישמע לאביו בזה ועי"ז גם ראובן בא לפטור עצמו כי לא יוכל לכוף את בנו כו' והשיב הואיל דמבואר בש"ע דאפילו אי נגמר השידך ברצון כולם יכולים לחזור מפני אותו הפגם אי לא ידעו מהפגם קודם השידוך מכ"ש הבחור הזה שצווח מתחילה ועד סוף שאין מחויב לקיים כלל דברי התנאים ואין עליו שום עונש וקנס וא"צ לשמוע דברי אביו בזה להשחית זרעו כיון דרוב בנים הולכים אחרי אחי האם ואודות האב אם היה מפורש בתנאים שבא בכח והרשאה מבנו כמו שכתבו בצד הכלה הוי פשוט דאביו מחויב לשלם הקנס והוצאת דאף דאינו נאמן על בנו נאמן על עצמו דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל הואיל דשינו וכתבו שבא בכח בנו י"ל דהכוונה הוא שבא בעד בנו ועומד במקומו לשדך אותו רק אם טוען צד שכנגדו שאמר בפי' שיש לו כח מבנו אזי מחוייב ראובן לישבע שלא אמר לו מעולם שיש לו כח ורשות מבנו ולא היה לו באמת שום הרשאה מבנו רק סבור היה שירצה את בנו ואז פטור גם אביו מקנס והוצאת עכ"ד ע"ש והנה מה דמבואר בדבריו שאם האב אמר שיש לו כח ורשות מבנו חייב האב לשלם הנה הב"ש באמצע ס"ק ט"ז לא כתבו כן שכתב בהדיא וז"ל ומזה נשמע אם האב אמר דיש בידו כתב הרשאה מבתו והיה שקר והוא ממאן דשניהם פטורי' דהא האב פשיטא הוא סומך א"ע דבתו אל תסרב ולא כנ"ש עכ"ל מיהו י"ל דהב"ש מיירי בסתמא שלא שמע האב עדיין שום גילוי דעת מבתו משא"כ הכא שכבר שמע וידע האב שבנו אינו מרוצה לא היה לו להאב לסמוך ע"ז שירצה את בנו והוי אונס דשכיח דאמרי' ה"ל לאתנויי אך בתשובה הנ"ל לקמן סי' כ"ו (יובא לקמן ס"ק י"ד משמע להדיא דאפילו בסתמא חייב האב וכדעת הנ"ש וכן מבואר מדברי תשובת שבו"י ח"ג סי' קי"ז (מובא ג"כ שם) ע"ש ועיין בס' בית מאיר שהזכיר ג"כ קצת מדברי השב יעקב הנ"ל וכתב עליו דנ"ל דאיירי שהאב מודה עתה ששיקר ומעולם לא היה לו כח אבל אם עומד בדבריו והבן מכחישו פשיטא דשניהם פטורים בשבועה ע"ש וע' עוד לקמן ס"ק הנ"ל מזה:
יכול המשודכת לחזור. עיין בס' בית מאיר ובתשובתו שבסוף הספר סי' ו' שכ' דזה לא קאי דוקא באב המשדך בתו אלא דה"ה אם היא בעצמה עשתה השידוך ולא אמרי' בזה אשה בכל דהו ניחא לה מטעם שביאר שם ע"ש:
נסתחפה שדהו. עבה"ט מ"ש לפ"ז י"ל כו' אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור וע' בס' בית מאיר שכ' עליו דזה ודאי אינו ע"ש:
וי"א דכל קנסות ע' בס' ישועות יעקב סק"ו שהרבה לתמוה על קנסות וח' שעושין בשידוכין שאם לא ישא פלוני' ליום ידוע יחול עליו עונש הח' ואח"ז מקדשה ונושאה כדמו"י ואין משים על הלב דהרי בגירושין מתירין לו מקודם (כמ"ש לקמן סי' קל"ד ס"ד) אם נדר או נשבע לגרשה כדי שלא יהא כמוכרח על הגירושין וכ"ש אם קיבל עליו בקנס ידוע אם לא יגרשנה ליום ידוע כ' הרשב"א שקרוב הדבר לו' דאף בדיעבד הגט בטל וא"כ בקידושין שאין גם א' שלא יהיה נקשר בחבלי עבותות הח' וקנס הנעשה בעת השידוכין והוא מוכרח לקדשה ולישאנה ליום המוגבל בתנאים וא"כ מיחזי כאנוס על הקידושין (ע"ל סי' מ"ב ס"א בח"מ וב"ש שם) וכ"ש שעינינו רואות שכמה פעמים החתן רוצה לחזור מהשידוך והב"ד כופין אותו ע"י הקנס והח' וע"י כן חוזר ומקדשה ונכנס עמה לחופה כו' והי' מהראוי שקודם הקידושין והחופה יתירו זה לזה הקשר של קיימא שביניהם כמו בגיטין למען יהי' הקידושין ונשואין ברצון עכ"ד ולע"ד אין זה תימה כ"כ דבאמת נראה דעת הש"ע לעיל סי' מ"ב ס"א לפסוק כהרמב"ם דאנסוהו לקדש ה"ז מקודשת מדהביא דיעה הראשונ' בסתם ושני' בשם י"א ורק משום חומר' דקידושין פסק שם דהוי ספק (עי' בנה"מ בח"מ ס"ס ר"ה שכ' להיפך ולע"ד הא ליתא ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ע"א) ולדעת הרמב"ם פשיט' שאין כאן חשש אף שגם האש' אנוסה מחמת הקנס וח' ובדידה אם היא אנוסה לכ"ע אינה מקודשת מ"מ הרי שם הטעם מחמת הוא עשה שלא כהוגן כו' וכאן לא שייך זה שהיא קיבלה ע"ע הקנס והח' מעצמה. ועיקר החשש בזה הוא רק לדעת בעל העיטור דס"ל דזה הוי אנסוהו לקנות ואינו קנין מדינא. וא"כ הרי גם בגט מה דחיישי' בקנס ושבועה שקיבל מעצמו לומר שזה דמי לאונס הוא רק חומר' בעלמ' לכתחילה כמבואר בסי' קל"ד שם בהגה ע"כ הכא בקידושין דאף באונס גמור אינו ברור לפסול אין להחמיר כל כך ובפרט דעיקר המחמיר בגט שם הוא הרשב"א והוא ז"ל בעצמו הכריעו כדעת הרמב"ם הנ"ל כמבואר בב"י בסי' מ"ב שם לית לן למינקט חומר' דתרווייהו ע' בש"ך יו"ד סי' נ"ד סק"ט (ועמ"ש לעיל סי' מ"ב סק"ב):
שעושים לשדוכין. עבה"ט שכ' הטעם משום בושת. ובב"ש מסיים וז"ל אע"ג לפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפ"ה לא הוי אסמכת' עכ"ל. וכ' עליו הבית מאיר ר"ל דכמו באם אוביר אשלם במיטבא לא חשיב גזים ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא. ומינה דאם התחייב סך רב יותר ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא. וזהו לע"ד פי' תשובת הרא"ש שהובא בב"ש ס"ק ט"ו במ"ש ויש פנים לבטל כל הענין כו' והיינו כי שם היה החיוב בסך ה' אלפים כו' ע"ש. ומ"ש עוד וכ' מהרי"ק כו' דחייב לשלם דמי בושתו. ע' בס' ב"מ שכ' דהב"ש קיצר בהעתקה כי שם כ' עוד דזה עדיף מביישו בדברים שהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל מיהו אם תפס או שאגידא בי' משום חשש קדושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה עכ"ל וע' עוד בב"מ שגמגם על זה. וע' בס' מעין גנים שהביא מ"ש בס' חוקי דרך באם מסלק הנדן פחות שליש הוא פטור כו' וכ' ע"ז ששמע הפירוש בשם גדולים דר"ל דפטור מקנס אבל אינו יכול להכריח צד השני בזה לקיים השידוך עד שיסלק כולו ואם הוא אינו רוצה פטורים שניהם זה מזה בלא קנס כלל. וע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע סי' זה שכ' כמה פרטי דינים בזה וז"ל ובעבר הזמן שקבעו ויש קפידא מצד אחד אפי' בנאנס המעכב אפ"ה השני פטור כש"ך ח"מ סי' כ"א והט"ז ביו"ד סי' רל"ו. ואז יתירו החרם כנדר. ובמחל החתן ואבי הכלה אהדדי אינו מזיק מה שנשאר השטר בידו כח"מ סי' י"ב וסי' רמ"א. וא"ל דא"י למחול שעבוד הכלה וכח"מ סי' של"ג ליתא דהא לא זכתה מאביה סך הנדן עדיין דהו"ל קנין אתן והרי אין החתן צריך לנשאה חנם. ובקרעו לתנאים בחליה אין כאן כלום דהו"ל כמחילה בטעות כח"מ סי' כ"ה דהא ליכא ריע מזל רק אחר אירוסין כאה"ע סי' נ' ס"ה ובתשו' שבות יעקב. ונ"ל כיון דקנס דתנאים רק מצד בושת א"כ במסרבת לישא בעל אחותה לרחם על בני אחותה מפני שקשה עלי' טיפולן (לא ידעתי א"כ גם באיש דעלמא שיש לו בנים ואפשר דר"ל מטעם אומדנא דמוכח שהאמת כן הוא) או במסרבה בחתן כדי לישא בעל אחותה שמרחמת על בני אחותה פטורה מקנס דהרי אינה מתכוונת לביישו ובושת אינו חייב כ"א במתכוון כח"מ סי' ת"כ ותכ"א עכ"ד ע"ט וצ"ע. עי' לקמן ס"ק י"ד. וע' בה"ט לקמן סי' קי"ד סק"ה:
לגבות קנסות. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ס"ג אודות ראובן שרצה לשדך אשה וקנו מידו על התנאים ועל הקנס וכשבאו אצל הכלה לא נתרצית ויצאו הקהל ולמחרתו שלחה אחר העדים ונתרצית וקנו מידה וכשבאו אל המשדך אמר כיון שלא רצתה באותה שעה איני חפץ בה אם מחוייב ליתן קנס והשיב דזה פשוט דראובן פטור מן הקנס שלא היה בדעתו בשעת הקנין אלא שנתרצה באותה שעה וכיון שלא נתרצית תפרדה החבילה וכי עלה בדעת שנתחייב זה בקנס בכל זמן שתהי' רצוי' אפי' אחר כמה ימים. והוי ידוע שאפי' היתה שם שבועה פטור שלא הי' בדעתו אלא שתתרצה מיד ולא להיות קשור עמה לפי רצונה עכ"ד ועבה"ט לעיל סק"ז בשם ס' שארית יהודה:
סי' ר"ז. עבה"ט עד והש"ך כ' דבכל שידוכין א"צ קנין. וע' בס' בית מאיר שכ' נהי דראיות הש"ך נכונה מ"מ אחרי שכבר נהגו כדהעיד הרמ"א ז"ל בחה"מ בקנין שוב לא יהא מנהג זה כמנהג דסטומתא להיפך דכל דליכא קנין ליכא לחיובי' עכ"ל. ולע"ד יש לדמות עוד למ"ש בח"מ סי' ק"צ ס"ז לענין קנית קרקע בכסף דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר:
ומיחה בעדים. עבה"ט מ"ש ואם עשו קנין בסתר בפני עדים וצווה לעדים שאל יגלו כו' וע' בס' ב"מ שכ' דדוקא בכה"ג שציוו שלא לגלות אבל אם לא היה הקפדה שלא לגלות אף שנעשה בסתר מ"מ כיון שנעשה בעדים פשיטא דשייך בושת. וכ' ולפ"ז מה שתירץ הנ"ש קושית הב"י על תשובת הרא"ש וקלסי' הב"ש אינו עולה יפה כלל דמה בכך שהי' בהחבא כיון שלא הי' בהקפדה שלא לגלות אך עיקר התירוץ בזה הוא כיון שהי' החיוב בסך רב כו' (הובא לעיל סק"ט) . וכ' עוד דצ"ע אם נעשה בקנין ובערבות בקנין כנהוג דא"כ נהי דמטעם בושת ליכא לחיובי' (כיון שהי' בסתר) ומטעם קנין הוי אסמכתא מ"מ אפשר דהערבים חייבים ע"פ תשובת הרשב"א שבח"מ סי' קכ"ט סק"ח בהגה מי ששאל חפץ מחבירו כו' הערב חייב וע' במל"מ פכ"ה מהל' מלוה ומסיק שם דבקנין נשתעבד הערב אף במקום דלא נתחייב השואל מפני אסמכתא וה"ה הכא. ושוב פקפק בזה די"ל דהרשב"א לשיטתו במה שמפר' דברי הגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן כו' והניח בצ"ע ע"ש: ומ"ש הבה"ט ראובן שנשתדך עם לאה כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ח בתשובת מבן המחבר שנשאל בא' שנשבע לבתולה אחת שיקח אותה ושלא יעשה התקשרות עם אחרת וגם נעשה ביניהם כתיבת ראשי פרקים ואחר זמן עשה האיש הזה התקשרות עם אחרת ע"י שליח בכח והרשאה בח' ובקנס כנהוג אם יש ממש בהתקשרות השני' שנעשה ע"י שליח או לא כיון שנשבע מקודם שלא להתקשר עם אחרת. וכתב דאין זה ענין כלל לדין אין שלד"ע דודאי לענין הח' וקנס שבא מכח קנין וכתיבת התנאים יש לדון אם חל בנ"ד אף לדעת הט"ז ביו"ד סי' רל"ו דשבועה וחרם בכתב מהני וכן הוא דעת הב"ש סי' נ"א סק"י ואף לדעת אמ"ו הגאון ז"ל בנו"ב סי' ס"ז דשבועה חל ע"י שליח וכן הוא דעת מהרא"י (הובא בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"א וע"ש) כל זה דוקא שעושה שליח לשבועה בפירוש ואומר צא והשבע עבורי אבל בנ"ד שנתן כו"ה לכנוס בקישורין ולא אמר בפי' עשה קבלת ח' ושבועה עבורי בזה בודאי לא חל עליו חרם כלל אמנם כל זה הוא בח' המוזכר בתנאים אבל בלא"ה איכא ח' קדמונים וח' הקהילות כמבואר בב"ש שם על שבייש בת ישראל וזה חל עליו ממילא וגם הקנס שמחוייב ליתן מי שחוזר בשידוכין לא מכח החיוב בתנאים הוא בא דהוי אסמכת' רק הוא משום הבושת וא"כ בנ"ד אין שייכות כלל לדין אין שלד"ע דאף אם השליחות בטל ואין עליו חרם וקנס מצד קנין התנאים מ"מ יש עליו הח' וקנס מצד תקנות הקדמונים בשביל הבושה שהרי ע"י כו"ה שלו יצא הקול שהיא משודכת לזה ועתה כשחוזר בו נתביישה ע"כ מחוייב הוא ליתן הקנס להכלה השניה ובפרט כשיש בידה מתנות יכולה להחזיק בהם עד שיתן לה הקנס שנתחייב לה ולבד זה צריך לפייס אותה שימחלו על כך שיסור ממנו עונש החרם מתקנת הקדמונים עכ"ד ע"ש:
ואח"כ אין הבת רוצה. עח"מ ס"ק ט"ז מה שתמה על תשובת הרמ"ע והנה שם בת' הרמ"ע סי' פ"א כתב דאין על האב שום שבועה או חרם אם הבת מאסה בו מעצמה או בפיתויו רק דאם האמת הוא שהאב הוא הגורם הוא מגונה ומערים כו' ע"ש. אמנם לפ"ד הח"מ נראה דהאב צריך לקבל בח' שלא היה הוא הגורם וצ"ע. ועיין בת' עה"ג סי' ע"ד וגם בס' נחלת שבעה מהדור' בתרא מענין זה וע' בס"ק שאח"ז. (ועיין בתשו' ח"ס סי' קי"ד שכ' על נדון כזה הגם דהא ודאי דאי אפשר להשביע על הספק כי אין לנו טענת ברי שהוא נתעצל ולא פייס ומכ"ש שגרם אבל עכ"פ אסור לו להאב ליתן לה נדן למשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נשואין אם לא שתברר טענתה בב"ד כדין מאיס עלי ובתשו' הרשב"א שם הוה עובדא בבת הבת והיתה יתומה ויש לה נדוניא וכל צרכי נישואין מירושת אביה והזקן הזה אינו אלא כאפטרופס ויועץ וכיון דטוען שלא נתפייסה מה לעשות יותר אבל היכא שהנדן משל אב איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בצרכי שידוכין להשני הרי לפנינו שאיננו אנוס וע"כ ראוי להחרים עליו שלא ליתן לה נדן ולא להתעסק לשום צרכי נישואין עד תעמוד למשפט ותברר טעם מיאוסה בהראשון ויתנו לו ב"ד רשות לשדכה לאחר או יפייס הראשון וימחול לה וכן ראו להורות לגדור בפני הפורצים גדר עולם ע"ש) . ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תס"ג שנשאל ראובן שדך בתו של שמעון ע"י אביה והיא גדולה ונתחייב אביה ליתן לה נדוניא ונתחייבו זל"ז בקנס ובשבועה גם הכלה נתחייבה בקנס ושבועה ואח"כ מת אבי הכלה ולא השאיר כלום והבת אומרת איני רוצה לינשא בלא נדוני' והחתן אומר איני חושש דפוק חזי כמה עניים נושאין נשים ומשמים ירחמו. אם הבת חייבת בקנס ועוברת על השבועה או טענתה טענה דאנוסה היא. והשיב דנ"ד לא דמי להא דהרשב"א דהתם אונס גמור הוא שלא רצתה הבת לינשא לו כלל ולא מתחייב למיהב לה תרקבי דדינרי עד שתרצה אבל בנ"ד אין זה אונס כיון שהוא מתחייב בשכ"ו פוק חזי כמה יתומות ובנות עניים נושאות בלא כלום. אלא שאם אין לראובן כלום לכסותה כדי שתצא מבית אביה לבית בעלה אין לך אונס גדול מזה אבל אם מכסה אותה כבנות ישראל העניות וכותב לה כתובה ותוספת אין זה אונס והרי היא עבריינית אם אינה רוצה לינשא לו או תפרע הקנס אם יש לה ואם אין לה הרי הוא חוב עליה. ותו איכא טעמא אחרינא לחיובה דהוי לה לאתנויי כו' ע"ש:
דזה מיקרי אונס. עבה"ט ומ"ש השולח את בנו לבקש זיווג לבתו ולא נתן לו כו"ה עב"ש שהעתיק דין זה קצת בסיגנון אחר וכ' ע"ז וז"ל אלא לכאורה קשה למה הבן פטור דהא הוא הגירם הבושת ונ"ל דס"ל גרמ' בבושת פטור גם י"ל דאינו אלא גרמ' ולא גרמי כו' עכ"ל. ועי' בס' בית מאיר שכ' עליו שדבריו תמוהי' דהא ודאי כ"ע מודו דמדינה על הבושת לחוד בלא התחייבות הקנס אין לחייב דקיי"ל המבייש בדברים פטור ואף מהרי"ק שנ' קרוב הדבר כו' מודה דלא מגבינן בבבל וגם לא החליט להיצי' בתפס כו' (כנזכר לעיל סק"ט) אלא שעיקר החיוב מכח השעבוד שמחייב עצמו אם לא יקיים הקישור וכדי דלא ליהוי אסמכתא כתבו הפוסקים דל"ש אסמכתא דומי' דאם אוביר כו' וא"כ מה מהני הכא מה שהוא גרמ' ולא גרמי הא מדינה מ"מ פטור ומ"מ נשתעבד בחיובו כיון דלא גזים ואינו אסמכת'. ומסיק לכן לע"ד אם הבן משקר ואומר שיש לו הרשאה מאביו כעובדא דשארית יוסף או אפי' אומר שאין לו הרשאה אלא שמבטיח שאביו בל"ס יתרצה למעשיו ומחייב עצמו בקנין ובקנם אם אביו ממאן אה"נ דהבן חייב וגרע מדין הרשב"א כשהבת מסרבת דשם כ' הרשב"א דאונס דל"ש הוא דכל הבנות מתרצות כו' משא"כ אב לגבי בנו דודאי שכיח פשיטא דהו"ל לאתנויי ומכ"ש בעובדא דש"י שכיחש כו' ובע"כ צ"ל דעובד' דש"י הי' שהגיד שיש לו כח ובכח הזה נכתב הקנס על האב אם ימאן אבל על עצמו לא פסק כלל קנס ובאופן זה פשיט' שניהם פטורים האב פטור מדהיה שקר והבן א"א לחייב מדלא חייב עצמו ומשום הבושה לחוד א"א לחייבו כנזכר לעיל: וכ' עוד ובזה אפשר ליישב המוב' בנ"ש שבקצת מקומות כותבים הבא בהרשאה מבנו או בתו אף שאינם רואים ההרשאה. והפעולה בזה שמכיון שהם קונים ומתנים הקנס על האב. ממ"נ אם אח"כ ממאנים הבנים ומכחישים אביהם. אם האב מודה ששיקר נהי שאין בידינו לכפות הבנים האב מחוייב בהקנס בצירוף הבושת ואינו יכול לטעון אנוס אני דהא הוא גרם במה ששיקר ואמר שיש לו כח דאילו כן הי' באמת אפשר לא בא לידי הבושה כי היה בידינו לכופה כדמסיק הב"ש דהב"ד יכולים לכופה והרי אתה ראית שצד השני לא רצה לקשר על סמך המסתמא שכל הבנים מרוצים למעשי אביהם רק שהאמין לדבריך שיש לך כח (ושם בתוך שני חצאי עיגול כ' אך עדיין צע"ק אם לא מ"מ יכול לטעון אנוס אני. ור"ל דאב לגבי בן או בת הוי אונס דל"ש כדברי הרשב"א הנ"ל. וגם לע"נ בלא"ה צ"ע בזה לפמ"ש הוא ז"ל עצמו לקמן על דברי הב"ש במ"ש דהב"ד יכולים לכיפה דהיינו דוקא אם בהרשאה מפורש שמקבלת קנס על עצמה כו' א"כ הכא מסתמא האב אינו אומר רק שיש לו הרשאה סתם ובזה אף אם היה האמת בדבריו היה ג"כ בושה זו כי לא היה בידנו לכופה) ואם עומד בדבריו ומכחיש הבנים עכ"פ שניהם מחוייבים לישבע כדין חנווני ופועלים. וע"ש עוד שהביא בשם תשובת עה"ג סי' ע"ד ששם קנס על הבת הממאנת אפילו לא היה ידה במעשה השידוך רק ע"י שקיבלה המתנה ונתרצתה למעשה אביה. והוא ז"ל תמה עליו יכתב הגם שבגוף הדין שחישב רצוי בקבלת המתנה יפה דיבר כי יש לדמות למ"ש בח"מ סי' רל"ה סכ"ד וכן העבד שקנה כו' ובדברים בעלמא הוא שמקיים האדון כו' מ"מ לע"ד אין עליה קנס כי דוקא בדבר הנקנה אבל בשידוך אפי' אם בעצמה עשתה שידוך אינו נקנה בקנין כבסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב ואיך אפשר לחייבה בקנס מבלי שהתחייבה עצמה אף בדיבור ולע"ד גרוע מבייש בדברים כו'. ובסוף דבריו כתב ועפ"ז יראה מה שמסיים הב"ש ואם האב יש לו כח מבתו כו' נראה האב פטור אלא הב"ד יכולים לכופה. היינו אם בהרשאה מפורש שמקבלת קנס על עצמה בקנין אם תסרב דאל"ה אף בהרשאתה אין בידינו לכופה ומכ"ש אם תחילה לא נעשה בהרשאתה אלא שאח"כ נתרצתה למעשה אביה ושוב חזרה וממאנת לע"ד אין עליה שום דין דלא כעה"ג הנ"ל. וכן בכח שנותן לפעמים האב לאחר לשדך בניו מוכרח להיות בק"ס ובקנם על עצמו ויוכתב בהתנאים הקנס על המשלח. אבל אם אח' אומר שיש לו כח ואין בידו הרשאה ודאי ראוי לכתוב הקנס על האומר שבא בכח ואזי אינו נפטר אם לא בשבועה עכ"ד ומ"ש עוד הבה"ט ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה כו' ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עכ"ל. הוא לשון הב"ש: ושם מסיים בזה כשאומרת עכשיו טענה מבוררת ע"ש. (ועיין בתשי' חתם סופר סי' קל"ד מענין זה): ועיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ג אודות ראובן שהתקשר עצמו בשביל בתו הבתולה עם בן שמעון בקישור התנאים ובקנס כנהוג ועתה מיאנה הבת מפני שהקול הולך ומתגבר שיש להחתן חולי נכפה ר"ל גם התחייב א"ע אבי החתן להנחיל לבנו כל הקרקעות וטען אבי הכלה ששמע שהוא ב"ח וכל נכסיו משועבדים לאחרים. גם טען אבי הכלה כיון ששם החתן כשמי והוא נגד צוואת ר"י חסיד חמירא סכנת' וקודם השידוך לא ידע מצוואה הנ"ל וע"פ טענות אלו רוצה לפטור עצמו מן הקנס ולבטל השידוך והחתן ואביו טוענין שהקול אין בו ממש ואויבים הוא דמפקי לקלא והקרקעות יקוים בתוקף וע"ז בד"י ובד"א והתואנה מצוואת רי"ח לאו כלום הוא כי לא נאמר אלא לזרעו (שם מבואר טענות שני הצדדים באריכות) והשיב מה שרוצה אבי הבת לבטל הקישור מחמת צוואת רי"ח ז"ל אין זה כדאי לבטל השידוך אף שיש לחוש לכתחילה מ"מ בדיעבד אין לבטל הואיל דיש ספק אם לזרעו לבד כמבואר בצוואה הנ"ל וכיון שכבר נעשה הוי כמו להוציא ואין מוציאין מן הספק גם שמעתי מכמה גדולים שלא הקפידו ע"ז אפילו לכתחלה (ע' בפ"ת ליו"ד סי' קט"ז סק"ו וע"ל סי' ב' סק"ו) . וגם הטענה מה ששמע שאבי החתן הוא ב"ח בזה נמי אין בו טעם לבטל הקישור כי ודאי קודם הכנה לנשואין מחויב אבי הבחור לשעבד להזוג כל הקרקעות ולעשות חיזוק ע"ז הן בד"י והן בערכאות ולהכריז אותם מי שיש לו חוב על אותן קרקעות שיבא כולי כמנהג הקהילות עד שאין חשש שיבא לידי הפסד עוד אך מחמת הטענה שבתו ממאנת לקחת אותו בטענת מאיס עלי יש לפטור אבי הבתולה עכ"פ מפני דהוי אונס אם אין ערמה בדבר וכמ"ש בהגהת ש"ע ובב"ש כו' ומ"ש בס' נ"ש היכא דהאב כתב שבא בכח והרשאה מבתו האב חייב בקנס כו' הוא מיירי היכא שטוענת בתו ששקר הוא שלא נתנה לאביה כ"ה מתחילה כלל א"כ כיון דאביה כתב שנתנה כו"ה וע"ז סמכו הצד השני חייב אביה הקנס (עב"ש ס"ק ט"ז שאין דעתו כן אלא דגם בכה"ג פטור האב וכבר כתבתי בזה לעיל רס"ק זה ועמש"ל סק"ה) משא"כ בנ"ד שבתו הודית שהיתה מרוצה רק אח"כ ע"י הקלא בישא נעשה מאיס עליה אף אם אין לה טענה מבוררת עכ"פ אביה פטור וכן פסק בתשו' עה"ג סי' ע"ד דאם הבת ממאנת ואין הקלקול תלוי באביה כאשר הב"ד יכולין לעמוד על האמת ע"י קב"ח כפי ראות עיניהם פטור אביה מכל כו' ואודות המשודכת הנה בת' עה"ג שם פסק שהמשודכת חייבת לשלם אחרי שהיתה מרוצה מתחילה וקיבלה המתנה ואם אין לה לשלם ראוי לנדותה ולפרסם ברבים כו' (ע' לעיל בשם ב"מ שחילק) אך כל זה אם אין לה אמתלא אבל אם יש לה אמתלא גם היא פטורה כמ"ש הב"ש כו' ומכ"ש בנ"ד שהיא חוששת מחמת הקול שיש לו חולי הנ"ל אשר כופין משום זה לגרש אף שבנ"ד אי אפשר לברר בירור גמור מ"מ הואיל שגם אבי הבחור מודה שיצא הקול רק התנצל דאויבים מפקי לקלא לא מפיו אנו חיים בפרט דיש רגלים לדבר מה ששותק לאותן אויבים וגם כי חזותא של הבחור מוכיח עליו שהוא ירקרק וזה הוי ודאי אמתלאה שיכולה לטעון מאיס עלי רק אעפ"כ כל זמן שלא יברר אבי הבתולה בבירור גמור שיש ממש באותו הקול מחוייבת הבתולה לישבע שבאמת הבחור מאוס עליה בשביל חשש הנ"ל ולא ניסת כך מאביה או משאר קרובים לטעון כן ובאמת אינו מאוס עליה כמו שפסק רמ"א בסי' ע"ז (ס"ג בהגה) גבי נשואה שטענה מאיס עלי שיכולין הב"ד להשביעה על זה כו' כללא דמלתא אם רצה אבי הבתולה ליתן הקנס המוזכר בתנאים גם הוצאת כסדרן כפי מה שיברר אבי הבחור בעדים מה שהוציא דבשבועה אינו נאמן על הוצאת כמבואר בש"ע ס"ג וגם להחזיר השדכנות הכל לפי מנהג המדינה פשוט שיכול לבטל קישור התנאים אף שאין ממש באמתלאות הנ"ל ופטורים אב ובתו בלי שום שבועה וקב"ח כלל אבל אם אינו רוצה ליתן הקנס והוצאות וגם אינו יכול לברר בבירור גמור שיש ממש באותו קול דיש לו חולי הנ"ל אזי אינן פטורים עד שתשבע הבתולה כנ"ל ואז פטורים האב ובתו מכל הנ"ל עכ"ד ע"ש: ועי' עוד בתשו' שבו"י ח"ג סי' קי"ז תשו' לרב א' בעסקי שידוכים וקנסות וז"ל אכתוב לך בקיצור נמרץ מה שפסקתי כמה פעמים הלכה למעשה הנה בודאי אם הכלה טוענת מאיס עלי בטענה מוכרחת שהחתן הולך בדרך לא טובים אם יש לה ראיה פטורה היא ואביה מהקנס ומשבועה כמבואר בתשו' הרשב"א ובש"ע סי' נ' ס"ה. ומבואר ברשב"א שם (הובא ג"כ בב"ש) אע"ג שבתחלה היה ג"כ מעשיו מקולקלים והיא ידעה מזה אלא שאח"כ החזיק בדבר יותר ג"כ פטורה. ונראה דה"ה אם אינה יכולה לברר טענתה ע"פ עדים ברורים מ"מ אם יצא עליו קלא דל"פ וליכא אויבים דאפקי לקלא הוי ג"כ טענה מבוררת ויכולה לטעון מאיס עלי מפני קלא בישא שיצא עליו ופטורה מהקנס אבל מ"מ כיון שחזרה היא צריך לחזור לו מה שאכלה עמו ומה ששלח לה סבלונות בניכוי שליש ואם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים יעשה כדרך העם משלמת הכל והיא שיהיה לו עדים כמה הוציא כו' או שידוע כמה דרכו להוציא על השידוכין כאלו כפי הנהוג אבל מן הקנס פטורה כיון שהוא עצמו הגורם בטענה מבוררת שלה. ואם טוענת מאיס בלי טענה מבוררת ואביה כ' שבא בכח הרשאה מספקת מבתו והיא מודה לדבריו אך שטוענת אח"כ מאיס ג"כ אביה פטור מקנס אם תשבע הבת על כך שלא אלפוה לה גם לא עשתה בשביל שנתנה עיניה באחר אז אביה פטור מהקנס. מ"מ בכה"ג ישבע החתן כמה הוציא בשביל קישור תנאים אלה בכלל הדברים שדרכו להוציא כך וא"צ לנכות כלום מהוצאותיו כיון שכתוב בתנאים קנס אע"ג דפטורה מהקנס מ"מ עכ"פ לא יפסי' הצד שכנגד' שום דבר מכיסו כו'. ואם הכלה לא תרצה לישבע אזי צריכה לשלם הקנס כפי התנאים עם הוצאות דהיינו רק כמו שמבאר בש"ע ס"ג כיון שמשלמת גם הקנס עכ"ד ע"ש. ויש כמה דברים בפסק הזה שאינם מתאימים עם דברי הש"י הנ"ל וצ"ע.
אין יורשים צריכין לקיים. עב"ש ס"ק י"ט וע' בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' ל"ג באח' שפסק לבתו בתנאים ראשונים סך נדן ושטר חצי זכר בקנס וחרם כנהוג וקודם החתונה מת האב. ופסק הרב השואל כיון שהוא קנין אתן ואין כאן חיוב רק מצד הח' והקנס עתה שמת האב פטורים הבנים מלקיים ההתחייבות כמבואר בסמ"ע סי' רמ"ה וסי' רפ"ו ובאה"ע סי' נ' ונ"א בהגהת רמ"א ובאחרונים הח"מ והב"ש וב"ח וכן בת' שארית יוסף סי' ב' עובדא דא ממש ופסק לפטור היורשים מטעם שהוא קנין אתן ושורש הדברים נובעים מדברי מהרי"ו ואף דבתשו' עה"ג סי' קכ"ד נשען על דברי מהרמ"מ ודחה דברי הש"י הנה בעל עה"ג לא שם לבו שבעל ש"י לאו יחידאה הוא שגם רמ"א ואחרונים עומדים בשיטתו והוא ז"ל השיב לו שלא יפה פסק בזה כי דברי בעל עה"ג אינם סותרים לדברי רמ"א ולא לשום א' מאחרונים דגם מהרמ"מ ובעל עה"ג מודים לדינא דמהרי"ו דקנין אתן לא מהני וגם מודים שהחרם וקנס לא חל על היורשים אבל מהר"מ מחייב היורשים מצד אחר דהלכה לפרנסה שמין לפי אומדן דעת האב ואפי' הרא"ש שהכריע שאין להוציא מהיורשים ע"פ אומדנא יותר על העישור כ' מהרמ"מ דזה באומדן שהוא מדעתינו אבל היכא שגילה דעתו בפירוש נגד הבת הזאת ונגד החתן הזה סובר מהרמ"מ ועה"ג דבזה כ"ע מודים דאזלי' בתר אומדנא גם להוסיף על עישור וא"כ כיון שהתחייב עצמו בתנאים ליתן להבת הזאת בשידוך הזה כך וכך אף שהקנין לא מהני מטעם קנין אתן וגם החרם והקנס לא חל על היורשים מ"מ חל עליהם חיוב חכמי המשנה שתיקנו פרנסה להבת כפי אומדנא מהאב ונמצא שדברי מהרמ"מ ועה"ג אינם לסתור דברי רמ"א והאחרונים הנ"ל רק לסתור דברי הש"י שגם בעובדא דידי' הוא פרנסת הבת וגם מדברי הב"ש ס"ק י"ט שכ' דכאן איירי שירד מנכסיו אחר הפסיקה מבואר להדיא שמצד חיוב אומדן דעת האב באמת היו היורשים חייבים ולפי דבריו אפשר לומר דגם הש"י מודה בדבר זה כי יוכל להיות שעובדא דש"י היה ג"כ שהאב ירד מנכסיו אחר הפסיקה קודם המיתה ולפ"ז בנ"ד שלא ירד מנכסיו מחוייבים היורשים לקיים התחייבות התנאים: וכ' עוד ומה שיש לעיין כיון שמסתמא כבר בגרה כו' (יובא זה לקמן סי' קי"ג ס"ז ס"ק י"ג) ואמנם זאת לדעת שמה שפסק בת' עה"ג שם שאפילו השטר חצי זכר שנתחייב האב בתנאים ראשונים מחוייבי' היורשים ליתן להבת אין אני מסכים עמדו בזה כיון שכל עיקר זכות הבת הוא מצד אומדנא והמציא העה"ג שאפי' החולקים דס"ל דאומדנא לא מהני להוסיף מ"מ באומדנא כזו שהוא נגד הבת הזאת כ"ע מודו מעתה אומר אני על סך הנדן גילה האב דעתו שרוצה ליתן אבל על השטר ח"ז אין כאן גילוי דעת רק שרוצה לעשות לה שטר ולא שישולם לה השטר שהרי כמה טצדקי יכול למיעב' להפקיע זכות השטר היא גופא חידוש הוא והבו דלא לוסיף ולכן זה פשוט שאין היורשים חייבים ליתן לה רק הנדן ושאר התחייבות התנאים אבל לא חצי חלק זכר כלל ודלא כבעל עה"ג עכ"ד ע"ש:
סי' קפ"ה. עבה"ט בדיני שדכנות ועיין בת' חוט השני סי' ב' שכ' דמה שרגילין העולם לומר שדכן שאמר לאח' אשדך לך שידוך פלוני בחנם אעפ"כ מחוייבים ליתן שכרו איין לזה שורש ועיקר כלל בתלמוד או בשום פוסק ולכן נשתקע הדבר ולא נאמר אלא אין נותנין לו שכר כלל וכן בדין הסרסור או שאר פועלים כולם דין אחד להם שם בסי' ג' כתב אודות שדכן שכתב לראובן שידוך א' לגיסתו האלמנה והשיב לו ראובן ונגמר הענין ואמר ראובן שהוא ג"כ שדכן כמוהו שהרי מעולם לא כתב אל האלמנה שום דבר נ"ל שהדין עם ראובן דה"ל לשדכן לאתנויי בפירוש שהוא שדכן לבדו ודברים שבלב אינן דברים והלא השדכן אינו יכול לתבוע את האלמנה כלל לפי שלא דבר עמה ולא כתב לה כלל וראובן יכול לתובעה וה"מ כההיא אלמנה דעבדא אדעתיה דנפשה והיה יכול לדבר עמה בעצמה ולכן כשכתב לגיסה ה"ל לאתנויי אבל אם היתה בתולה ולא היה לה מי שישתדל בעדה רק גיסה נ"ל שהוא נחשב בעל דבר ולא סרסור וכ"ש האב על בתו כו' ועוד יש לדקדק מאד בל' הכתב שאם כתב לראובן שהוא מודיע לו שידוך פלוני ולכן אל יעכב בדבר כי היא שידוך הגון נמצא שעשאו לראובן בעל דבר אפשר כי בזה יד השדכן על העליונה וצ"ע עכ"ד ]ועיין בתשו' עבודת הגרשוני סי' נ' באשה אלמנה שהכניסה כל אשר לה לבעלה ולא שיירה לעצמה כלום ואחר הנישואין תובע השדכן שכרו מן האשה והשיבה שאין לה מה לשלם והבעל אומר להשדכן לאו בעל דד"א ושאין לו לשלם חובות אשתו ופסק שהבעל מחוייב לשלם להשדכן שכרו אם הוא בענין דליכא למיחש לפרעון כגון במקום שאין משלמין השדכנות עד לאחר הנישואין כי שכר שדכנות בזה כמלוה בשטר דמיא ולדברי הכל גובה מן הבעל כו' ואף דכתב הרמ"א בס"ס צ"א י"א הא דמלוה בשטר כו' היינו שהכניסה לו קרקע כו' מ"מ בגוף התשובה של הרמב"ן מבואר דהיינו לדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי אין ב"ח גובה מהן אכן אחר תקנות הגאונים דבר פשוט הוא דבעל חייב לשלם אף שלא הכניסה לו רק מטלטלי כו' ע"ש וע' בס' בית מאיר בס"ס צ"א שם מ"ש בענין זה וצ"ע לדינא[: עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ג בשדכן ששידך בן פלוני ממקום פ' לבת פלוני ממקום פ' ואחד מן המקומות היה תיקון ליתן מי מאה לנדן א' זהב שכר שדכנות ובמקום השני היה ליתן מן מאה נדן א' ר"ט והשדכן תובע שכרו כמקום היוקר והמחותנים אינם רוצים ליתן אלא כפי המקום הזול והאריך בזה והביא דברי הירושלמי בפ' הפועלים ודברי הרמ"א בח"מ סי' של"א ס"א ומסיק כללא דמלתא דאם החתן היה דר במקום הזול והכלה במקום היוקר והשדכן היה דר במקום החתן אין לו משני צדדים אלא כמקום הזול לא מבעיא הצד הכלה שעשה לה פעולה במקום הזול אלא אף להחתן שעשה לו פעולה במקום היוקר מ"מ כיון שהוא דר במקום החתן שהוא הזול נתרצה למנהג מקומו אבל אם היה דר השדכן במקום היוקר מחוייבים לשלם כמנהג מקום היוקר שדר בו השדכן עש"ה: ועיין בס' תפארת ישראל שם שכ' כמה פרטי דינים בשדכנות בשם ס' חוקי דרך וז"ל אינו כשדכן רק בדיבר מסך הנדן. ומשערין השדכנות לפי הסך המרובה משניהם א' מארק מכל מאה במדינת פולין (עב"ש סי' ס"ו סקט"ז דמארק במדינת פולין נחשב שני זהו' ובמדינת ליטא שני זהו' וחצי) וממאה ראשונה כפל. ומספרים וקרקע ותכשיטין נותנין חציו. וחצי שדכנות נותנים למתחילין וחציו לגומרים אבל לאמצעים ולא כלום. ולקרובים פסולי עדות אין נותנים רק בניכר לפי ראות עיני הדיין שעשו פעולה. וברחוקים הצדדים זה מזה עשר פרסאות ינתן שדכנות כפל. ובמכחיש לשדכן עח"מ סי' פ"ז רפ"ו ורצ"ד ובס' חוקי משפט ובס' כרם שלמה סי' זה כמה תקנות בענין שדכנות וכל גליל וגליל לפי מנהגו עכ"ד ע"ש. וע' בסוף ס' עטרת צבי על ח"מ בהעתק מפנקס דר"א אית כ"א וע' בת' נו"ב תניינא סי' ל"ו בענין שדכן שדחה הבעל דבר אותו ולקח שדכן אחר לגמור השידוך ע"ש הובא בפ"ת לח"מ סי' קפ"ה: