תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף 104.

אִיבְּעִי לָךְ לְאֵתוֹיֵי בְּדַוְולָא. אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי תַּרְתֵּי מַתְנְיָתָא קַמָּיָיתָא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין בְּחַכְרָנוּתָא בֵּין בְּקַבְּלָנוּתָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ: דְּאִיתַהּ בְּקַבְּלָנוּתָא – לֵיתַהּ בְּחַכְרָנוּתָא, וּדְאִיתַהּ בְּחַכְרָנוּתָא – לֵיתַהּ בְּקַבְּלָנוּתָא. אִם אָמַר לוֹ חֲכוֹר לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה [וְכוּ׳]. וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ, מִי לָא תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא לֶתֶךְ – הִגִּיעוֹ שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״בֵּית כּוֹר״. ״כַּרְמָא אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גְּפָנִים – הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״כַּרְמָא״. ״פַּרְדֵּס אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רִמּוֹנִים – הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְּמִתְקְרֵי ״פַּרְדֵּסָא״. אַלְמָא אָמַר לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ. הָכִי נָמֵי נֵימָא לֵיהּ: שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַרִי לָךְ! אָמַר שְׁמוּאֵל, לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ חוֹכֵר לְמַחְכִּיר. אֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר – שְׁמָא בְּעָלְמָא אֲמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חוֹכֵר לְמַחְכִּיר – קְפֵידָא. רָבִינָא אָמַר: אִידֵּי וְאִידִי, דַּאֲמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר. מִדְּקָאָמַר ״זֶה״, מִכְּלַל דְּקָאֵי בְּגַוַּהּ עָסְקִינַן. בֵּית הַשְּׁלָחִין לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר? דְּקָאָמַר לֵיהּ: בֵּית הַשְּׁלָחִין כִּדְקָיְימָא הַשְׁתָּא. מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהוֹבִירָהּ – שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ. שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״. גְּמָ׳ רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״אִם אוֹבִיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם מֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר עַל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן כׇּל קׇרְבָּן וְקׇרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לָהּ אַחְרָיוּת: דְּאִית לִיךְ עֲלַי מִן קַדְמַת דְּנָא. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט, דְּתַנְיָא: אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּבִשְׁעַת כְּנִיסָתָן לַחוּפָּה בָּאִין אֲחֵרִים וְחוֹטְפִים אוֹתָם מֵהֶן, וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת בְּנֵיהֶם מַמְזֵרִים. אָמַר לָהֶן הִלֵּל הַזָּקֵן: הָבִיאוּ לִי כְּתוּבַּת אִמְּכֶם. הֵבִיאוּ לוֹ כְּתוּבַּת אִמָּן, וּמָצָא שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: לִכְשֶׁתִּכָּנְסִי לַחוּפָּה הֱוַי לִי לְאִינְתּוּ. וְלֹא עָשׂוּ בְּנֵיהֶם מַמְזֵרִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ תַּשְׁלוּמְתָּא דְּאִית לְךָ עָלַי כֹּל קֳבֵל דֵּיכִי. טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא אִי לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קַנְיֵהּ. וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁכְּנוֹ וְהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, וָמֵת – שׁוֹמְטוֹ מֵעַל גַּבֵּי בָּנָיו.