פתחי תשובה על חושן משפט 241
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
מחל לחבירו. עיין בס' בית מאיר באה"ע סי' ל"ח סל"ה שכ' וז"ל וכבר נסתפקתי במה דקיי"ל בחו"מ סי' רמ"א דמחילה א"צ קנין אם דוקא בלשון המוזכר שם מחל לחבירו דמשמע בפניו או לאו דוקא דה"ה כשמחל בפני עדים או אפי' בינו לבין עצמו שוב אינו רשאי לחזור ולתבוע כי כבר זכה במה שבידו וכדאיתא סי' קצ"ה ס"ב דמסתמא ניחא לו. א"ד שאני מתנה דעכ"פ הזוכה בגינו הוא במעמד הנותן משא"כ במחילה שלא בפני הנמחל י"ל שאינו זוכה טרם ששומע זכותו ולפום רהיטא משמע הכא (באה"ע שם) דצריך דוקא בפניו אך אפשר לדחות כו' עכ"ל ושם בסי' ק"ו ס"ד דעתו לעיקר דמועיל מחילה אף שלא בפני הנמחל עש"ה:
היה לו שטר. עבה"ט עד ולפ"ז הוי ספיקא דדינא כו' וע' בתשובת באר יצחק אה"ע סי' ע"ז ענף ד' שכ' ומרגלא בפומי לדון על כתב יד שתפוס המלוה דמהני מחילה לטעם של הכנה"ג הביאו הקצה"ח לעיל סי' י"ב דלכן לא מהני מחילה בתפוס שטרא משום דהוי כגבוי א"כ הא מבואר בגיטין ד' ל"ח דבשטר שאין בו אחריות נכסים גם לב"ש לא הוי כגבוי ע"כ בכת"י דאינו גובה ממשעבדי מהני מחילה לכ"ע משום דזה לא הוי כגבוי עכ"ל ע"ש עוד ועמ"ש לעיל סי' י"ב ס"ח ס"ק י"ד וע' עוד מדין זה בסי' קנ"ג סט"ז ס"ק ג' ובסי' קע"ו ס"י ס"ק י"ב ובסי' ר"ז סי"א י"ד וע' עוד בתשובת שמן רקח ח"א סי' ע' מ"ש בזה:
כל מחילה בטעות יכול לחזור. עבה"ט וע' בתשובת זכרון יוסף סי' ד' שכ' על נדון דידיה וז"ל מ"ש מר דהוי מחינה בטעות יכילנא לשנויי ליה כיון דגם האחים לא ידעו שתמות היתומה וא"כ לא הטעום לא הוי מחילה בטעות וכמ"ש בס' נחלת שבעה סי' כ"ד סק"ד בהדיא (שכ' שם וז"ל ועוד נ"ל דלא אמרי' דהוה פשרה בטעות אלא היכא שהיאך ידע והאי שנתאנה לא ידע כו' משא"כ אם האי לא ידע כמו האי ושניהם נכנסים בספק כו' עכ"ל) אך כבר הוכחתי נגד סברת הנ"ש הנ"ל מהך דא"ל ר"נ לרב ענן בב"ב דף מ"א כי היכי דאת לא ידעת כו' והוי מחילה בטעות וכ"מ בהדיא במס' ב"מ דף ס"ו ע"ב גני אסמכתא דהדרא ארעא והדרא פירי וכן מהא דבעי רבא לאותבי התם מאונאה כו' רק דבנ"ד לא הוי מחילה בטעות כלל דמחילה בטעות לא שייך אלא כשנתגלה להמוחל או לשניהם עכשיו דבר שהיה בשעת המחילה נעלם מהם משא"כ ע"י דבר הנולד אחר המחילה דאטו המוחל לחבירו בחזקת שהוא עני ואח"כ נפלה לו ירושה ונתעשר תהיה המחילה בטילה למפרע זהו ודאי דבר שאין לו שחר כלל ומוכח בכמה דוכתי בפוסקים רק אזכיר אחת מהנה מ"ש הרמ"א ס"ס רמ"ו וע"ש דלא אמרי' מחילה בטעות למפרע (ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' צ"ט סק"ז) ועוד אני אומר כיון דלא מוכח מלתא לא אמרינן מחילה בטעות כו' עכ"ל ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:
אבל לאחר שנטל. עסמ"ע סק"י עד או על דרך שכ' הטור ס"ס קנ"ד סל"ח דמחילה בטעות כי האי דלא מוכחא מלתא דבטעות היא הוי מחילה עכ"ל ועיין בתשובת זכרון יוסף סי' ד' שהביא דבת' שער אפרים סי' קל"א הקשה בן המחבר על הסמ"ע כאן דהא הב"י בבד"ה שם חולק על הטור בזה וגם בש"ע לא הביא דברי הטור הנ"ל וא"כ לדברי הסמ"ע יהיו דברי הב"י סותרין למ"ש בש"ע כאן עכ"ד והוא ז"ל תמה עליו דבאמת לק"מ דהסמ"ע לא הביא ראיה מדברי הטור הנ"ל רק שלא אמרי' מחילה בטעות היכא דלא מוכחא מלתא דודאי בזה אף הב"י מודה ולא פליג התם אלא עמ"ש דהתם לא מוכח מלתא והב"י ס"ל דהתם מוכח מילתא כמ"ש בבד"ה שם בהדיא אבל ודאי גם הב"י מודה דלא מקרי מחילה בטעות היכא דלא מוכח מלתא וכן בשו"ת הרמ"א סי' ע"ד מפורש דהיכא דלא מוכח מלתא לא מיקרי פשרה בטעות ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ס כ"ה ס"ק י"ג:
ויש חולקין עבה"ט בשם ט"ז דקיי"ל כיש חולקין אלו ועיין בתשו' עבוה"ג סי' קי"ד שכ' דגם דעת המחבר ש"ע כן הוא דאף דכתב בתשו' מ"ע סי' צ"ג שדרך המחבר ש"ע להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת כו' זהו היכי דכ' כדעה ראשונה בסתם אבל כשמביא גם הדעת הראשונה בשם י"א כמו בנ"ד ואח"כ כ' ויש חולקין נראה יותר שאין דעתו מסכמת עם הדעה הראשונה (ע' בהקדמת הפמ"ג יו"ד בכללים סי' ד') . וע"ש עוד מ"ש ליישב דעה ראשונה שהוא דעת הרמב"ם דגם הוא מודה היכי שאמר בית בביתי אני מוכר לך שעכ"פ ייחד לו בית אע"פ שלא ייחד איזה בית וכן דקל שבדקלים שסיים לו עכ"פ קצת ודוקא היכי שסתם ביותר כגון שלא פרט ולא ייחד לו מקום כלל כו' ע"ש וכפי הנראה דבריו מכוונים למ"ש המגדול עוז שם:
והוא שמחזירה. ע' בקצה"ח סק"ד שהביא דברי הרא"ש פ' לולב הגזול והריטב"א בחידושיו פ"ק דקדושין דמבואר בדבריהם דצריך לחזור ולהקנות כשמחזירה (ע' בא"ח סי' תרנ"ח ס"ה בהגה) והוא ז"ל כ' דלולא דבריהם נ"ל עיקר שא"צ קנין כשמחזיר דמתנה ע"מ להחזיר הוא קנין הגוף לשעה רק דהוי שיור שנתנו לו עד זמן שיחזור לו כו' והאריך בזה ע"ש ובנה"מ סק"ה השיג עליו ומסיק דהעיקר כהרא"ש והריטב"א וכל הפוסקים דצריך קנין כשמחזיר ע"ש גם בתשו' חמדת שלמה סי' יו"ד חולק על דברי קצה"ח הנ"ל ע"ש. ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' כ"ח סס"ק כ"ח בשם תשו' ח"ס אה"ע סי' ק"ו שכ' דדם רצה הלה למחול לו תנאו אינו צריך משיכה דקנין חדש לקנותו כו' ע"ש:
בניו נותנין לו. כ"כ ב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז בשם הרשב"א ומפרש הטעם דודאי לי הוי קפידא משום דמסתרא שדוקא אתני דאיהו צריך להו אבל שתתן אין קפידא כל שניתן ומיד אחר זה הביא הב"י דברי הריטב"א בשם הרמ"ה שכ' גבי הא דאמרינן לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג"ש הרי הוא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר אתה ולי דלי ולא ליורשי משמע ואתה ולא יורשיך עכ"ל. ולכאורה הריטב"א בשם הרמ"ה פליג על דברי הרשב"א הנ"ל וס"ל דאין בניו יכולים לקיים התנאי אך מלשון הב"י שהביא דברי הריטב"א אחר דברי הרשב"א שלא בלשון פלוגתא משמע דלא פליגי אהדדי ובפרט דהב"י מסיים אחר דברי הריטב"א שכ"כ רבינו ירוחם בשם הרשב"א והוא מ"ש הב"י שם מחו' כ"ו בשם ר' ירוחם בנתיב כ"ז שכ' וכן אתה תתן ומת קודם שנתן לא קיים התנאי כו' כ"כ הרשב"א עכ"ל ואם כן יהיו דברי הרשב"א סותרים זא"ז. ואפשר ליישב ולומר דגם הריטב"א בשם הרמ"ה ור"י בשם הרשב"א לא קאמרי אלא היכא דאמר אתה תתן דמלת אתה יתירא ובזה חזינן דקפיד דוקא אתה אף שאין טעם להקפדתו (ובזה גם הרשב"א מודה) משא"כ אם לא אמר אתה רק שתתן גם אינהו מודו דלא דייקינן תתן ולא יורשיך כיון שאין טעם בקפידא זו וגם ליכא מלה יתירא רק בלי דייקינן אף שאין מלה יתירא כיון שיש טעם לקפידא דאיהו צריך להו וכדברי הרשב"א הראשונים הנ"ל וכן מדויק לשון רבינו ירוחם שהובא בב"י הנ"ל שהתחיל מתנה ע"מ שתתן ומת המקבל כו' וכן אתה תתן ומת קודם שנתן כו' ע"ש ודוק ולפ"ז יצא לנו דין חדש בדברי הרמ"א הנ"ל שכ' בניו נותנים לו כו' דדוקא בע"מ שתתן משא"כ באתה תתן דבזה גם הרשב"א מודה כנלע"ד. שוב מצאתי בס' בית מאיר לאה"ע סי' ל"ח סל"ו שתמה בזה שדברי הב"י סותרים זא"ז וכ' וז"ל ואולי מן הסברא מחלקים בין שתתן סתם אין קפידא אבל אתה קפידא משמע להו כדמצינו כעין הבדל זה בין הולך לאת הולך בשליח הגט בגיטין דף כ"ד אף דשם לא פסקינן הכי מ"מ משמע להו לחלק הכי בתנאי וצ"ע שהרמ"א ז"ל אינו מחלק עכ"ל. וכעת ראיתי בתשו' חות יאיר סי' צ"א ובאמצע התשו' שעמד ג"כ בזה ע"ד הב"י הנ"ל ורצה ג"כ לתרץ כמ"ש ושוב כ' דהוא חוץ ממרכז האמת למדקדק בל' הרשב"א וביסוד הענין בש"ס פ' מי שאחזו ע"ש שנראה מדבריו שדעתו דבאמת הריטב"א פליג ע"ד הרשב"א הנ"ל (עמ"ש בשמו לעיל סי' ר"ז ס"ק י"א) וצ"ל לדבריו הא דסתם הרמ"א ז"ל כאן כדעת הרשב"א משום דהכא מיירי בשכבר החזיק המקבל בשדה וא"כ אפילו אי נימא דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו וצ"ע. וע' עוד בתשו' חו"י שם שכ' דהא דבניו נותנים לו דוקא בדירשו כסף או שוה כסף משא"כ בדלא הניח רק הבית או השדה כאחרים דמו. וכ' עוד וז"ל ובחידושי חדשתי שני דינים אמיתים בענין זה דלי ולא ליורשי חדא דדוקא בתנאי דדרך המתנה תנאי להקפיד על כל היוצא מדקדוק לשונו לכן י"ל דדקדק באמרו לי או תתן משא"כ במוכר לחבירו בית בעד מאתים שיתן לו מיד או אחר שנה ונגמר המקח בקנין ושטר ומת מוכר או לוקח דהמקח קיים והמעות הם חוב על הלוקח מה לי הם מה לי בניהם ולכך אפי' עבר זמ"פ ולא נפרע המקח קיים משא"כ בתנאי ואע"פ שהדבר פשוט צריכנא למודעי להציל מטעות הדיוק בזה דתתן ולי ונ"ל עוד דדוקא בדברי התנאי עצמו משא"כ בדברי המעשה וזה מוכח ממ"ש הרשב"א והוא הגה שבסי' רמ"א שדה זו נתינה לך דבניו נותנים ולא דייקינן לך ולא ליורשיך מיהו י"ל דהתם מיירי בשכבר החזיק המקבל בשדה דאל"כ ודאי אמרי' לך דוקא כדקיי"ל בנכסי לך ואחריך לפלוני ומת פלוני בחיי ראשון דזכו יורשי ראשון כבסי' רמ"ח ס"ג וה"ה בנכסי לפלוני ואחריו לך ומת בחי' פלוני (לכאורה לפי המבואר בחו"י שם דהריטב"א והרשב"א פליגי אהדדי וכמש"ל א"כ בדברי הרמ"א בהגה בלא"ה צ"ל דמיירי דוקא בשכבר החזיק המקבל בשדה דאל"כ יכול הנותן לומר קים לי כדעת הריטב"א בשם הרמ"ה דאיכא קפידא בתתן וכמ"ש הוא עצמו שם להלן על נדון דידיה שהזכרתי לעיל סי' ר"ז ס"ז בד"ה שכר לו רק דבדברי הרשב"א ליכא הכרח זה דהא לדידה פשיטא ליה דלא אמרינן כלל דווקא בתתן) והדין השני דלא דייקינן לי ואתה רק לטובת יורשיו וב"כ של המתנה והאומר כגון בנותן מתנה ע"מ שתתן לי כו' או הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא כו' או במכר ביתו ואמר לוקח ע"פ בקשת מוכר או בשעת המכר או בק"ס אם אתה מביא לי תוך שנה סך המעות אחזיר לך ביתך די"ל דדייק ואמר דוקא אתה ודוקא לי משא"כ בהתנה המוכר ואמר אם אני מביא לך כו' תחזיר לי ביתי לא נימא לדייק לי ולך נגדו עכ"ל ע"ש עוד והבאתי לעיל סי' ר"ז ס"ז ס"ק י"א:
אע"ג דהאומר כו'. עסמ"ע ס"ק י"ח שכ' וכב"י בסי' ר"ז בשם רשב"א האומר שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה ה' זהובים כו' עד אבל כל מה שנתחייב לאביהם מן השנים שעברו נותן הוא לבניו (והובא ג"כ בבאר הגולה) וע' בנה"מ שכ' דמיירי שלא התנה בתורת תנאי שיהא תלוי בזה קיום המקח רק שהתחייב עצמו המקבל נגד הנותן דאל"כ הוא תמוה דהא כ' הרב בהגה דלי ולא ליורשי משמע ע"ש. והלשון לא משמע כן רק דהיה בתנאי גמור. ובאמת לא ראה דק שייתו זאת כבר הקשה הרמ"א בד"מ בסי' ר"ז שם (הובא בחידושי הגהות אות ג') ובהגהת דרי"פ כ' ליישב דלק"מ דמאחר שראינו שזה כמה שנים לא פרע לו ולא חזר האב ולקח השדה מיד המקבל אומד דעת הוא דודאי דעתו היה לזקוף עליו במלוה ע"ש:
יכול לתת לו דמי החפץ. ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"א סי' צ"ב שכ' לפום ריהטא משמע אף שהחפץ הוא בעין יכול לתת לו דמי החפץ וכן משמע בטור א"ה ס"ס כ"ח. ונפלאתי דלא נראה כן מדברי הש"ס בגיטין דף ע"ה ע"א כו' וכן משמע בהרא"ש פ' לולב הגזול כו' עכ"ל ע"ש. ובאמת כן מבואר להדיא בתה"ד סי' שי"א דהיכא דאיתא לחפץ בעינא צריך ליתן גוף החפץ שהתנה וראייתו מדברי הש"ס הנ"ל והובא דבריו בקצה"ח ובנה"מ כאן ע"ש עוד:
פטור מלשנם. ע' באר הגולה אות ק' ועי' במל"מ פ"ג מה' זכיה דין י' שכ' ויש להסתפק היכא דמת בתוך הזמן דאמרי' דפטור מלשלם אם מחזיר הפירות שאכל או לא דאפשר דחייב להחזיר הפירות שאכל משום דכיון דנאנס ולא החזירו הרי לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו וא"כ חייב להחזיר הפירות ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דס"ל דנהי דלא קיים תנאי ונתבטלה מתנתו מ"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כשומר שכר אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כ"א בפשיעה ואפשר לצדד עוד ולומר דכל שנאנס לא נתבטלה מתנתו משום דמה שהתנה ע"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשתהיה בעין כו' ולפי צד זה כל שפטור מלשלם אינו מחזיר הפירות שאכל ומכח סברא נ"ל כפי צד הראשון דאם נאנס נתבטלה המתנה ואינו אלא נפקד בעלמא וחייב להחזיר הפירות ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה כו' עש"ב ועיין בספר שער משפט שכ' דכן מוכח דעת המחבר ממה שפסק בא"ח סי' תרנ"ח ס"ד כו' ע"ש וע' בתשובת משכנות יעקב סי' מ"ה ובתשובת חתם סופר חח"מ סי' א' באמצע התשובה:
אם נתקיים התנאי. עיין בתשובת רע"ק אייגר ז"ל סי' קכ"ט שכ' בשם שו"ת הראנ"ח ח"א סי' ע"ז בנותן מתנה על תנאי ויש ספק בפירוש התנאי צריך רק לקיים הפחות שיש לפרש בכוונת התנאי והמתנה קיימת ע"ש:
על המקבל להביא ראיה עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קע"א אודות ראובן שהבטיח ליתן מתנה לשמעון ע"מ שילך אל השררה להשתדל עבורו דבר מה והלך והשתדל עבורו בכל יכלתו לפי טענתו ודבורו רק שדבריו לא עשו פירות והוא מבקש מתנתו וראובן טוען איני מאמינך הבא ראיה שעשית כך. והשיב לכאורה דין זה פשוט בח"מ סי' רמ"א האומר לחבירו כו' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו כו' אבל מ"מ צ"ע דהרי בא"ה ס"ה ל"ח הביא רמ"א ב' דעות די"א דאפי' תנאי בקום ועשה נאמן כל שאין כנגדו מכחישו וכבר תמה בזה בספר בית הלל שם והניח בצ"ע ולפום ריהטא צ"ל כיון שמלק ח"מ הוא אחרון י"ל דחזר רמ"א ממ"ש בא"ה דעה אחרונה וזה נראה דעת הלבוש שהשמיט בא"ה הגהות רמ"א הנ"ל וסמך עצמו אמ"ש בח"מ סי' רמ"א אבל אחר העיון יש לחלק בין קדושין וגירושין לתנאי ממון ע"פ דברי הר"ן פרק האומר וכו' ע"ש. ולכאורה מ"ש אבל מ"מ צ"ע כו' הוא רק לפלפולא אבל לדינא אין נ"מ בנ"ד כי לו יהא שיש שני דעות בזה והוי להוציא מהנותן ואפשר כוונתו אם המקבל תפס משל הנותן בלא עדים וצ"ע. ועמ"ש בפ"ת לא"ה שם:
על הנותן להביא ראיה. עסמ"ע הטעם דלעולם מוקמינן שנשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא כו' וע' בתשו' מים חיים חח"מ סי' י"ז בזה עש"ה ועמ"ש לעיל סו' פ"ב סעיף י"ג סק"ט ובסי' קע"ו סי"א וי"ד:
כדין התנאים הקיימים. עיין בקצה"ח שכ' דבר חדש ובנה"מ השיג עליו די"ל דכל שלא נעשה כדיני תנאי לא הוי רק פטומי מילי ע"ש וכן בספרו תורת גיטין סי' קמ"ג סק"א ע"ש וע' בתשו' חמדת שלמה חח"מ סי' י"ד שחולק ג"כ על הקצה"ח הנ"ל ע"ש באריכות: